Archive for יולי, 2012

31/07/2012

בשקרים ועוול מתעטפת

כן כן, הבלוג בן שבוע וחצי וכבר יש לנו פוסט אורח! עוז גורה ודותן לשם, בתחקיר שמנקה את כל הבולשיט ממה שהמערכת מאכילה אותנו ברגעים אלה ממש. אנחנו כאן ב"עתידות" גאים לתרום את חלקנו למאמץ המלחמתי.
—–
אומרים לך שהעניים לא משלמים מיסים? משקרים לך. בין היתר, משמעותן של הגזרות החדשות אותן משית עלינו נתניהו היא כי העניים ביותר ישלמו כ-2.5 אחוזים נוספים מהכנסתם, ואילו העשירים – רק כחצי אחוז. ממשלת ישראל מכריזה על שלב חדש במלחמה כנגד אזרחיה העניים

ברוב של 20 כנגד 9 שרים אישרה אתמול (ב') ממשלת ישראל את הגזרות הכלכליות אותן הניחו על שולחנה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר-האוצר יובל שטייניץ. בישיבה צייר מר נתניהו בפני השרים תמונת-מצב קודרת לפיה מדינת ישראל ניצבת בפתחה של "מלחמת עולם כלכלית". כפי שתיאר זאת רה"מ באוזני השרים, הורדת דירוג האשראי של מדינות מערב אירופה, ההאטה הצפויה בצמיחה העולמית והתרחבות הגירעון בישראל – כל אלה מחייבים פעולה נחושה של הממשלה; פעולה זו, בדמות שורה של העלאות מיסים וקיצוצים בהוצאות הממשלה, תוארה על ידי נתניהו כ"אחראית", "מדודה" ו"מאוזנת". בחינת השפעתן של שתי הגזירות הראשונות שהוטלו על ידי הממשלה מגלה כי מילים אלה משמשות ככסות לפעולת גזל. בפועל, ממשלת ישראל לוקחת מן העניים ונותנת לעשירים.

ביולי 2011 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח שהוכן על ידי אילנית בר בו מוצגת "בחינת עשירוני מס לפי עשירוני הכנסה. "על בסיס הנתונים המופיעים בדו"ח נבחן את השפעת שתי הגזרות הכלכליות: העלאת המע"מ ב-1 אחוז והעלאת מיסי הקניה על סיגריות בכ-3-2 שקלים לחפיסה שהוטלו לאחרונה.

מר נתניהו מדבר רבות על "אחריות", על "הוגנות", על "איזון" ועל "הכרח", ואוהב לצייר עצמו כאבי האומה המשול לראש משק בית המנהל את האחוזה המשפחתית באחריות ומפגין דאגה כנה לבני ביתו. עם זאת, כפי שהנתונים מראים, בלקסיקון של ממשלת ישראל 'ניהול משק בית אחראי ומאוזן' משמעותו לאתר את בן המשפחה החלש ביותר ולהכריח אותו לשלם יותר מכולם.

גזירה ראשונה: מע"מ

על פניו, נדמה כי כולנו נתחלק באופן שווה בנטל המס החדש – מחירם של כל המוצרים גדל באחוז אחד, וכך כולנו נשלם קצת יותר על הדברים שקנינו עד כה. בפועל, העניים ביותר משלמים אחוז גבוה פי שלושה מהכנסתם  מן האחוז אותו משלמים העשירים. על פי נתוני הדו"ח, בשנת 2009 שילמו משקי הבית העניים ביותר (אלה הנמצאים בעשירון ההכנסה הנמוך ביותר), כ-27 אחוזים מהכנסתם נטו על תשלומי מע"מ. לשם השוואה, העשירים (אלו הנמצאים בעשירון ההכנסה הגבוה ביותר) שילמו באותה שנה כ-8 אחוזים בלבד מההכנסה נטו שלהם על תשלומי מע"מ. את הפער נוהגים הכלכלנים ליחס לשוני בדפוסי הצריכה של העניים ביותר ושל העשירים. לטענתם, העניים ביותר מוציאים את מרב הכנסתם על מזון וקורת גג בעוד העשירים אינם מוציאים את כל הכנסתם, אלא משתמשים בעודף ההכנסה לחיסכון. אם כן, יש לשאול את כלכלני האוצר מדוע מנסה ממשלת ישראל לכסות את הגירעון בתקציב המדינה באמצעות מס המושתת בראש ובראשונה על אלה שידם אינה משגת לחסוך.

מחישוב שערכנו עולה, כי משמעות העלאת שיעור המע"מ ב אחוז אחד (מ-16% ל-17%) היא שהעניים ביותר נאלצים לוותר  על כ-1.7 אחוזים נוספים מהכנסתם. חישוב דומה עבור העשירים מלמד כי הם יוותרו על כ-0.5 אחוז בלבד מההכנסה שלהם. במילים אחרות, הנתונים מלמדים כי התוכנית הכלכלית של נתניהו ושטייניץ לסגירת הגרעון בתקציב המדינה היא כדלקמן: העניים ישלמו באחוזי הכנסה קרוב לפי 3 (!) מהעשירים. ככה מאזנים תקציב בישראל.

גזירה שנייה: העלאת מסי קניה על סיגריות

למיסוי העניים בשיעור העולה על פי שלושה מזה שהוטל על העשירים הצטרף צעד נוסף שאין לתארו אלא כנבזי – העלאת מס הקנייה על סיגריות. אומנם זה נכון שסיגריות הורגות ועדיף שכולם יחדלו מלעשן, יפה שעה אחת קודם; אבל זו אינה השאלה. השאלה היא ממי גובה הממשלה את הכסף על מנת לסתום את החור שנפער בתקציב; והתשובה לשאלה חד-משמעית: מהעניים.

כפי שמראה מחקרה של הגב' בר, על כל שקל שהעשירים שילמו לקופת המדינה בגין רכישת סיגריות בשנת 2009 – העניים ביותר שילמו שני שקלים! אין דרך יפה לאמר זאת. השלב הראשון עליו החליטה ממשלת ישראל בהיערכותה ל"מלחמת העולם הכלכלית" הוא גביית שני שקלים מן העני על כל שקל שייגבה מן העשיר.

אין להקל ראש בהכנסות המדינה ממיסוי סיגריות. ב-2009 עמדו אלה על יותר מ-4.1 מיליארד שקלים, והיות והעניים מעשנים יותר מהעשירים, כמעל לחצי מיליארד מתוכם שילמו העניים ביותר. מסי הקניה על סיגריות ששילמו משקי הבית העניים ביותר היוו כ-7% מהכנסתם בנטו, בעוד עבור משקי בית מן העשירון העליון היוו תשלומי המס כ-0.35%. פי עשרים, לא פחות. עכשיו מעוניינת הממשלה להעלות את המיסוי הזה עוד יותר. את כלכלני האוצר יש לשאול מה בדיוק "מדוד" בתוכניתם החדשה.

עניים משלמים מיסים, והרבה

כפי שמלמד התרשים שלהלן, משקי הבית העניים ביותר בישראל משלמים יותר משליש מהכנסתם במיסים עקיפים. בפעם הבאה שאומרים לכם שהעניים אינם משלמים מיסים, תדעו שמשקרים לכם; אבל גם זה לא מספיק – שכן החל מהשבוע הבא, וכפי שהצגנו מעלה, העניים ישלמו אף יותר. המיסים החדשים שהוטלו עליהם שקולים למעל לשניים וחצי אחוז מהכנסתם בנטו. לשם ההשוואה, העשירים ישלמו תוספת של כחצי אחוז בלבד; פער של פי חמישה!

אם כן, באצטלה של "מלחמת עולם כלכלית" בוחרת ממשלת ישראל להלחם בענייה, משל היו אויב אותו יש להדביר. איננו מוצאים דרך אחרת לתאר זאת, אלא כמערכה כלכלית רחבה כנגד העניים בישראל.

בפוסט שנכתב בעקבות הפינוי האלים של "מגדל צדק" מתארת חנה קים כיצד מה שהיא מכנה "מליציות ההון-שלטון" מגרשת יהודים מבתיהם, ללא בג"צ ובצלם, מעברו המערבי של הקו הירוק. קים כותבת את הדברים הבאים:

היום, במלאת שבעה למותו של משה סילמן המנוח, יום לאחר הטלת הגזירות החדשות, ארבעה ימים לפני העלאת המע"מ וקיצוץ נוסף של התקציבים הציבוריים – היום כבר ברור שמדובר בשלב נוסף של מלחמת אזרחים: מליציות ההון-שלטון בהנהגת נתניהו נגד מרבית תושבי מדינת ישראל.

מן הצד האחד עומדים נציגי הקואליציה של נתניהו, חבריו הטייקונים השולטים על ערוצי התקשורת, שוק המזון, הבנקים וגם חלק מהתנועה הקיבוצית והרוב המכריע של המתנחלים. מן הצד השני זה את, אתה ואני.

את הפוסט שלה חותמת קים בקריאה הבאה, אליה אנו מבקשים לצרף את קולנו:

זה ייקח זמן, זה יהיה כואב ומתיש, אבל זה יגיע ברגע שבו לא נפנה את היאוש כלפי עצמנו, אלא נצא איתו לרחובות, וננסה כל יום לתרום את חלקנו להעצמת המחאה. בדרך של שיתופי פעולה, בדרך לא אלימה, כדי שאף אחד, אף אחד לא יסתום לנו את הפה וקהלנו יהיה רב יותר, עממי יותר… הייאוש הוא מצרך זול וקל להשגה. אסור לשקוע בו.

מודעות פרסומת
29/07/2012

זאת אני הבוערת: להגנתו של משה סילמן

דרכים שונות ישנן לגשת אל מה שאני רוצה לומר בפוסט הזה, שרק אחת מהן היא ביקורת על הטור הנבזי שפרסם דרור פויר בגלובס בסוף השבוע האחרון. אני רוצה לומר שהתנועה הזאת, "המחאה החברתית" נקרא לה, עוד לא יודעת את האמת שלה, עוד לא מבינה באמת את משמעות הסיסמאות שהיא זועקת ואת ההשלכות של המאבק שאליו יצאה. משה סילמן, זכר צדיק לברכה, חשף בפניה בבהירות בלתי-נסבלת את האמת הזאת ועורר רתיעה. ביזוי המת ושלילת גבורתו הם פירותיה המרים של הרתיעה הזו, והפוסט הזה מבקש לקחת על עצמו להיאבק בהם, לא רק על מנת לנקות את סילמן מרבב אלא על מנת להישיר את מבטה של התנועה הזאת אל האמת שלה, אל העתיד שלה, שאותו סילמן מבשר.

אז דרור פויר כתב, בעוד המשפחה יושבת שבעה, ש"משה סילמן לא היה גיבור". (הוא טוען שלא בחר את הכותרת, אבל ה"הרהור" המודגש בסוף הטור אומר אותו דבר, במלים חמורות עוד יותר.) מילא הקביעה, אבל מה שמעצבן עוד יותר הוא הנימוק הקלוקל, הלאומני והאתנוצנטרי (כפי שפויר עצמו מודה). שווה לצטט באריכות:

זה לא האתוס שלי, זה לא האתוס שלנו. זה הכי לא ישראלי. זה הכי לא יהודי. אנחנו לא יכולים להתחבר לזה. עובדה. תוכיח גם הנוכחות הדלה בהפגנה שהתרחשה קצת פחות מיממה אחרי פטירתו של סילמן. אני אמנם הלכתי, אבל היה לי קשה.

כחלק מהחינוך הלאומני והאתנוצנטרי שקיבלתי הכניסו לי טוב-טוב לראש שאנחנו אוהבים את החיים, אבל "הם" אוהבים את המוות. חונכתי על האמת המוחלטת: המציל נפש אחת (מישראל, לדאבוני. זה לא היה חינוך מושלם) כאילו הציל עולם מלא – כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו. החיים חשובים. אין כמו החיים. בשבילם צריך לעשות הכול. זו המשיכה להיות עבורי אמת גם הרבה שנים אחרי שנטשתי את קו המחשבה ההוא, וזו עדיין אמת. אם להקריב את החיים, אז רק בשביל הרבה חיים אחרים, לא למען ההקרבה עצמה.

ההכרה הזו נעוצה בנו עמוק מאוד. והאמת שזה אחד הדברים היותר טובים שהצליחו להכניס לנו.

הם אוהבים את המוות.
מוחמד בועזיזי על בול תוניסאי

באמת שיש פה הכול, בכמה הפסקאות האלה. פויר עושה את עצמו תופס מרחק אירוני מהדיכוטומיה האוריינטליסטית של "אנחנו" שאוהבים את החיים, מול "הם" שאוהבים את המוות, אבל רק כדי לחזור ולאשרר אותה ("זה אחד הדברים היותר טובים שהצליחו להכניס לנו"). אלא מה? שזה אחד הדברים הכי גרועים שהצליחו להכניס לנו. התפיסה שהחיים, בכל תנאי ותחת כל דיכוי, עדיפים על המוות היא בדיוק – אבל בדיוק – מה שהֵגֵל מאפיין כעמדתו של העבד. על מנת להשתחרר, העבד חייב לוותר בראש ובראשונה על הדבקות בחיים בכל מחיר, ומכאן ההיפוך שחל בעולם כולו עם המהפכות האנטי-קולוניאליות (שהחלו מייד אחרי המהפכות הלבנות, דרך אגב) שנתנו לעמים כהי-העור מטרה טובה למות למענה. לעומת זאת, בעולם העשיר פשתה לאחרונה האידיאולוגיה שמצווה עלינו ליהנות בכל מחיר, ובשביל ליהנות, כמובן, צריך להישאר בחיים. במערב ה(פוסט)מודרני גבורה הופכת לעניין של חשבונאות קרירה. חברו לנשק של פויר שקפץ על רימון היה גיבור (בניגוד למשה סילמן), כי "אם להקריב את החיים, אז רק בשביל הרבה חיים אחרים". ומכאן הדרך לדוקטרינת "הפצצה המתקתקת" קצרה.

ללא הבגאז' האוריינטליסטי המבאיש, אפשר למצוא אותם רעיונות גם במם שיצר הפעיל הירושלמי רב-הזכויות (וחבר שלי) יובל דרייר שילה, ובו מופיע על רקע שחור הכיתוב הלבן "רק אנשים חיים יכולים לשנות את העולם". על דרך ההסבר כותב יובל בין היתר: "…צריך להלל את סילמן הפעיל, החי, שעמל קשה למען שינוי חברתי עבור כולנו, ושהיה חבר אמיתי של פעילים רבים, לא את משה סילמן המת, שלא יזכה כבר לראות את השינוי שיבוא. אנחנו בוחרים בחיים …"

את המשפט של יובל אפשר לפרש בשתי דרכים: אחת בנאלית, ואחת שגויה. הפירוש הראשון אומר שאחרי שאדם מת, הוא כבר לא יכול לעשות שום דבר. זה נכון, אבל עצם אי-יכולתם של המתים לפעול בעולם לא מונעת מאתנו לקיים אתם יחסים רגשיים וסימבוליים גדושים למדי, שכוללים גם אמירת הלל כשמגיע הלל. אני מניח שעל אף ההנגדה בין סילמן "החי" לסילמן "המת", הכוונה כאן איננה לגנות את סילמן על עצם מותו, אלא על כך שבחר למות.

גם כאן הנימוק פונקציונאלי: מי שבוחר למות לא יכול לשנות את העולם. זה, כמובן, לא נכון. לא רק מוחמד בועזיזי, מקור ההשראה המיידי של סילמן, מפריך את הטענה הזאת; במידה מסוימת כל ההיסטוריה של האנושות עושה זאת. נחשוב מה שנחשוב על מלחמות, קשה להתכחש לחלק החשוב שהן משחקות ב"שינוי העולם"; והפן היותר מעניין ומפתיע של המלחמה הוא לא נכונותם של חיילים להרוג, אלא דווקא נכונותם למות. (זה גם המאפיין העיקרי של האדון אצל הגל: לא נכונותו להרוג, אלא נכונותו למות.) ואם נגביל את היריעה לשינויים לטובה שהתרחשו בעולם, גם אלה דורשים כמעט תמיד מהנאבקים נכונות למות, כפי שידעו היטב גדולי הפציפיסטים.

נחזור להשוואה של פויר בין רועי קליין, שהציל חיים של אחרים מבחיר חייו שלו כשזינק על הרימון, לבין משה סילמן. ברור למדי למה המעשה של קליין "יהודי" ו"ישראלי" יותר מזה של סילמן: הוא נעשה במסגרת שירות צבאי, והחיים שהציל היו של חיילים. אבל אם ניתן לפויר ליהנות מהספק ונאמין לו שהוא מנסה להימלט מהאתנוצנטריות והלאומנות של הגישה הזו, נצטרך להיתלות בהבדלים אחרים. ישנם כאלה מן הסתם: בעוד שקפיצה על רימון היא התערבות ישירה במציאות שאת התוצאה שלה ניתן לצפות מראש, המעשה של סילמן הוא סימבולי, אפילו אסתטי, ואת התוצאה שלו לא ניתן היה לצפות מראש. שני המאפיינים הללו של ההצתה העצמית של סילמן קשורים בהדיקות. בניגוד (אולי) לקפיצה על הרימון, פעולתו של סילמן הייתה בסופו של דבר פעולת-דיבור בעלת כוח אילוקוציוני, ופעולה כזאת חשופה תמיד לסכנה של כישלון: מכל דיבור אפשר להתעלם. פויר לא מתקשה להגיע (כבר עכשיו) למסקנה שסילמן אכן נכשל, ו"תוכיח … הנוכחות הדלה בהפגנה שהתרחשה קצת פחות מיממה אחרי פטירתו של סילמן".

***

אבל נראה לי שמה שמטריד כאן באמת את פויר, אולי גם את יובל, וודאי את הרנגאט יוסי יונה שמיהר להבטיח לשלטון אחרי שריפתו של סילמן ש"לא הצבנו גיליוטינה", "לא באנו לערוף את ראשי המשטר", וחס וחלילה איננו שואפים למהפכה (ועוד תוך ביזוי שמם של הפנתרים השחורים), איננו הכישלון של סילמן, אלא האפשרות שיצליח.

מה יכולה להיחשב הצלחה של סילמן? בראיון עם עומר צנגוט הוא מדבר על "מהפכה אלימה", אבל אני מציע לקרוא כאן את המלה "אלימה" במובן הנפוץ בישראל, כלומר במובן שבו כל הפגנה שבה כוחות הביטחון תוקפים את המפגינים היא "הפגנה אלימה", כלומר במובן שבו כל מה שמאיים על השלטון מספיק בשביל שזה ינקוט באלימות נגדו נחשב בעצמו "אלים". אם אנחנו משתמשים כך במושג "אלימות", ואם כשאנחנו מדברים על מהפכה אנחנו מדברים על אירוע שמחסל את השלטון ככזה, אז "מהפכה לא-אלימה" היא אוקסימורון צבוע. או שיהיה דיכוי אלים, או שזאת לא מהפכה.

יש מבין המשתתפים במחאה והמזדהים אתה רבים שנרתעים מהאמת הזאת. במדינה שבה עשרות אלפי בני אדם גוועים בעוני ומאות אלפים נתונים בסכנה מיידית של נפילה לתהום הזו, מדינה שבה תגובתו של השלטון לדרישות צנועות ולא-מהפכניות בעליל כמו בניית דיור ציבורי היא רק דיכוי ועוד דיכוי, הם נתלים ב"ישראליות", "יהודיות", "רציונליות" ו"מערביות" שמחברים בינם לבין המשטר באמנה חברתית מדומיינת כלשהי. הם לא מפחדים מפני משהו שלא קורה כבר עכשיו, הם מפחדים שמה שקורה גם ככה ייצא מהשק וייעמד על השולחן, מיילל ומדמם ושורט.

אבל אם אותם אנשים רוצים לראות באמת את העתיד, כל מה שהם צריכים לעשות זה להביט מעבר לים אל מדינות מערביות (או מערביות-לשעבר?) כמו יוון וספרד, שבהן אנשים שורפים את עצמם זה זמן מה. בעתיד הזה, העתיד שאותו מבשר לנו סילמן במעשהו, נקרעת מעל ההווה האשליה בדבר סולידריות "ישראלית" ו"יהודית", ומתנפצת האמונה שאם נהיה נחמדים, אם לא נעורר עלינו את אלימותם, נוכל בסוף להשיג איזה פירור. האנשים האלה הם כמו זו שאמרה לדליה רביקוביץ' שהבגד שלה בוער באש. ולאנשים האלה נוכל גם לענות במילותיה:

מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?

אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת.

19/07/2012

תמונה גזענית של זויה צ'רקסקי

Image

זויה צ'רקסקי, "עבודה ראשונה בישראל". 2010

מעניין. רק לפני יומיים הדבקתי בפוסט הראשון כאן כרזה פוליטית של זויה צ'רקסקי שמאד אהבתי. והנה צ'רקסקי נקלעה לסערת פייסבוק בגין הציור שלעיל, שמשעתק בבוטות סטיריאוטיפים גזעניים כלפי מזרחים. בשתי התמונות הגיבורה היא עובדת ניקיון רוסייה, אבל הכרזה על ליברמן היא איור, אפילו קריקטורה, של מאבק מעמדי טהור שלא נכנסות אליו שאלות של אתניות וגזע. הסגנון המנוכר, שמסרב לאפיין את הדמויות מעבר לתפקידן בדרמה המעמדית (והמגדרית כמובן), משרת את המסר המרקסיסטי הנחרץ, ומכאן הדמיון למאיאקובסקי ולמודרניסטים סובייטים אחרים שפעלו בתקופה שלפני הריאליזם הסוציאליסטי.

בציור שלפנינו הסגנון הוא אחר: נאיבי כביכול אבל עמוס בפרטים שמאפיינים את הגיבורה כסינדרלה ענוגה, יפה ולבנה ואת מנצליה כמכוערים, שחורים, זללנים וכו' – עבדים כי ימלוכו. הכמיהה שעולה מהתמונה הזאת היא לא להעיף את מגפו של הגביר מהגב ולזקוף קומה, אלא ליישר את הדורי הסדר החברתי, להחזיר את המגב לידיהם של החדגבות ולתת בידה של הסינדרלה הרוסייה מכחול או עט. אז איך אפשר? האם זויה צ'רקסקי היא אמנית מהפכנית או תועמלנית גזענית של ההגמוניה האשכנזית?

אני לא חושב שאחדש לאף אחד משהו אם אזכיר שגזענות היא קודם כל מערך חברתי של דיכוי, שמנגנוני התמסורת שלו עובדים בדרכים שונות ומשונות. רק אחד מאלה הוא הפנמה של סטריאוטיפים גזעניים והפעלתם על מי שמזוהה עם הקבוצה המבוזה. המחשבה שגזענות היא בעיקר בעיה של "גזענים" שצריכים לעבור זיהוי, הוקעה וחינוך-מחדש נובעת מהכשל הליברלי המובנה שגורם לנו לתרגם בעיות חברתיות לבעיות נפשיות.

כל זה לא נאמר כדי לנקות את צ'רקסקי מעוון. היא ציירה ציור מלא תשוקה גזענית, ואת התשוקה הזאת לא ניתן לפטור בטיעונים של "אירוניה" או "מות המחבר". נכון להעמיד את המראה הזו מול עיניה. אבל בבואנו לדון באפקט הפוליטי של דימויים, ההקשר הוא קריטי – כפי שיודעים מן הסתם אלה שהפיצו בפייסבוק את הציור של צ'רקסקי כדי לגנות אותה. לא נכון להשוות בין הציור לבין הפרסומת המבחילה של אזורים, פשוט מכיוון שאת הציור של צ'רקסקי יראו מעטים, במסגרת שבה ניתוח ביקורתי שלו היא הנורמה, בעוד שהפרסומת של אזורים מכוונת, וסביר שתצליח, לעשות כסף באמצעות עידוד והעמקה של תהליכי "בריחה לבנה" (כולל של מזרחים משתכנזים מהמעמד הבינוני).

אז אנו נשארים עם המתח בין שני הדימויים של צ'רקסקי. אפשר לחבר ביניהם באמצעות ביקורת אנטי-מרקסיסטית. כדי להמחיז את המאבק המעמדי צריך לסלק מהתמונה כל אלמנט חוץ-מעמדי, אחרת אנחנו נותרים עם תשוקה גזענית להיפוך היוצרות (כאשר הפרולטר הוא בן הגזע העליון, כמו אצל צ'רקסקי) או עם היעלמותו של האלמנט המעמדי לטובת הצגה של דיכוי גזעי פרופר. לכן, כביכול, המחזה מרקסיסטית של דיכוי מעמדי חייבת להתעלם מכל סוג אחר של דיכוי. כדי לענות לביקורת הזאת צריך לחפור קצת יותר עמוק ממה שהתכוונתי לעשות כאן, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אולי אומר שהמרקסיזם לא יכול אף פעם להיות שלם עם אף דימוי של מעמד. המושג המרקסיסטי של מעמד, בניגוד לזה הסטליניסטי, לא רואה בו זהות רצויה, אלא יחס לא-רצוי שצריך לחסל. במקרה הטוב, דימויים עוזרים לנו להגיע לשם, אבל גם אז זה תלוי מה אנחנו עושים אתם.

י.נ. יעקובלב, "פועלים כותבים מכתב לסטאלין". 1937.

17/07/2012

ארבעה עתידות (חלק ב')

(לחלק א')

היררכיה ושפע: חברת רנטות

וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם

עם התגשמות התנאים הטכניים של אוטומציה מושלמת ואנרגיה חינם הופכת האוטופיה הקומוניסטית הטהורה של מסע בין כוכבים לאפשרות, אך בשום פנים לא לאפשרות היחידה. כמובן , האליטה הבורגנית של היום אינה נהנית רק מגישה מועדפת לטובין חומריים נדירים; היא נהנית גם מסטטוס גבוה ומכוח חברתי ביחס למעמדות העובדים, ואין לזלזל במקורות מוטיבציה אלה של הקפיטליזם. אחרי הכול, אף אחד לא מסוגל באמת לבזבז מיליארד דולר על עצמו, ואף על פי כן ישנם מנהלי קרנות גידור שמרוויחים סכומים כאלה וממשיכים לעבוד, שנה אחר שנה. עבור אנשים כאלה, הכסף הוא מקור של עוצמה ביחס לאחרים, סממן סטטוס, ודרך לחשב "כמה כמה"; זה לא כל כך שונה מה"וופי" של דוקטורוב, מלבד העובדה שסטטוס מסוג זה מחייב את שלילתן של הנאות חומריות מאחרים. אי לכך, יש לצפות שגם אם העבודה תהפוך למיותרת מבחינת צרכי הייצור יבקשו המעמדות השליטים להנציח שיטה המבוססת על כסף, רווח וכוח מעמדי.

ניתן לזהות בצורה עוברית את הכוח המעמדי של המשק הבתר-מחסורי בהסדרי הקניין הרוחני שלנו. אבירי הקניין הרוחני נהנים להתייחס אליו כאילו היה דומה לקניין מסוגים אחרים, אך למעשה הוא מבוסס על עיקרון שונה למדי. כפי שמעידים הכלכלנים מישל בולדרין ודייויד ק. לוין, זכויות רוחניות פורצות את גבולות החשיבה המסורתית של רכוש. הן אינן מסתכמות ב"זכותי לשלוט בהעתק שלי של הרעיון שלי", באותו אופן שהן מגנות על זכותי לשלוט בנעליים שלי או בביתי; קניין רוחני נותן לבעליו את הזכות לומר לאחרים כיצד להשתמש בהעתקים של רעיון שנמצא ב"בעלותו". כדבריהם של בולדרין ולוין, "זאת איננה זכות שניתנת בדרך כלל או אוטומטית לבעליו של רכוש מסוגים אחרים. אם אני מייצר כוס קפה, יש לי את הזכות לבחור למכור אותה לך, או לשתות אותה בעצמי. אבל שליטתי בקניין אינה מקנה לי את הזכות הן למכור לך את כוס הקפה והן להגיד לך כיצד לשתות אותה."

גלגולה של צורת הקניין מחומרי לרוחני מזרזת את הפיכתה של החברה למשהו שאין לזהותו כקפיטליזם דווקא, על אף שהוא אינו יותר שוויוני. הקפיטליזם אינו תלוי ביסודו בקיומם של קפיטליסטים או בעלי הון, אלא בקיומו של ההון עצמו: זה בתורו אינו ניתן להפרדה מתהליך ייצורן של סחורות בעזרת עבודה שכירה: כסף מושקע בסחורות על מנת למוכרן ביותר כסף. עם היעלמותה של העבודה השכירה יוכל המעמד השליט להמשיך ולצבור כסף רק אם ישמור על האפשרות לנכס זרם של רנטות, רווחים הנובעים משליטתו בקניין הרוחני. כך הופכת חברה קפיטליסטית לחברת רנטות.

נניח למשל שכל הייצור נעשה באמצעות הרפליקטור של מסע בין כוכבים. על מנת להרוויח כסף ממכירתם של פריטים המופקים באמצעותו, הכרחי למנוע מאנשים לייצר את כל מה שהם רוצים בחינם; זהו תפקידו של הרכוש הרוחני. ניתן יהיה לרכוש רפליקטור רק מחברה מורשית, בתמורה להסכמה לתנאי שימוש. כל מי שינסה לתת לך רפליקטור במתנה או להשתמש ברפליקטור שלו על מנת לייצר רפליקטור נוסף יימצא אשם בהפרת תנאי השימוש. יתר על כן, בכל פעם שתייצרי פריט כלשהו באמצעות הרפליקטור, תצטרכי לשלם למי שמחזיק בזכויות עליו. בעולם כזה, אם תחשוק נפשו של הקפטן ז'אן-לוק פיקארד ב"תה, ארל גריי, חם" האהוב עליו, יצטרך לשלם לחברה שעל שמה רשום מתכון הרפליקטור של סוג התה הזה.

כך ניתן, במבט ראשון לפחות, לפתור את בעיית הפקת הרווחים. כל מי שינסה למלא את צרכי קיומו באמצעות הרפליקטור מבלי לשלם לבעלי הזכויות יוכרז עבריין, כמו משתפי הקבצים באינטרנט היום. הסדר שכזה, אבסורדי ככל שיהיה, יזכה ודאי לחסידים מבקרי תרבות השיתוף האינטרנטית של ימינו. מחבר You Are Not a Gadget ג'ארון לאנייר, למשל, קורא בפה מלא לכינונו של "מחסור מלאכותי" בתוכן דיגיטלי כדרך לשקם את ערכו. אנו כבר סובלים מהשלכותיהם של טיעונים שכאלה בדמות התביעות שמגישה תעשיית התקליטים נגד מורידי קבצי מוזיקה תמימים, ובדמות חיזוקו המתמשך של משטר הפיקוח והמעקב תחת עילת "המלחמה בפיראטיות". הרחבתו של משטר זה לייצורם של חפצים חומריים רק יחריף את הבעיה. גם כאן ניתן לדלות תובנות בעזרת המדע הבדיוני, במקרה זה עבודתו של צ'ארלס סטרוס. ב-Accelerando מסופר על עתיד שבו מפרי זכויות יוצרים נרדפים בידי מתנקשים; ב-Halting State "פברקנים" מפעילים את מדפסות התלת-מימד שלהם בסמטאות אפלות, וחומקים מציפורני החוק.

אך כלכלה המבוססת על מחסור מלאכותי אינה רק בלתי-רציונלית; היא נעדרת בסיס תפקודי. אם כולם נדרשים לשלם על המוצרים שהם משכפלים, עליהם להרוויח כסף איכשהו, וכך נוצרת בעיה חדשה. הדילמה היסודית של חברת הרנטות היא בעיה של ביקוש אפקטיבי, כלומר, של הצורך לספק לאנשים מקור הכנסה שיאפשר להם לעמוד בתשלומים כדי שהרווח ימשיך לזרום. כמובן, גם הקפיטליזם התעשייתי עמד בפני בעיה דומה, אך היא הולכת ומחריפה ככל שהעבודה האנושית נדחקת החוצה מהמערכת ובני אדם הופכים מיותרים כגורמי ייצור בה בעת שהם נותרים נחוצים כצרכנים. אילו מין משרות יהיו קיימות בכלכלה שכזו?

כל עוד נותר הצורך באנשים שימציאו פריטים חדשים לרפליקציה, יישמר גם מקומו של "מעמד יצירתי" קטן של מעצבים ואמנים. ככל שיצירותיהם יתרב, יעלה גם מספר החפצים שניתן לרפלק, מהר הרבה יותר מהתרבותם של הזמן והכסף הזמינים לשימוש בהם. האיום הגדול ביותר על רווחיהן של חברות לא יהיה עלותם של עבודה וחומרי גלם, שתשאף לאפס, אלא האפשרות שהזיכיונות שברשותם יאבדו נתחי שוק לטובת מתחרים. רבים, אם כן, ימשיכו לעסוק בפרסום ושיווק. לצדם של המשווקים יעמול צבא של עורכי דין, והיקף התביעות על הפרת זכויות יוצרים ופטנטים יתנפח עד שיקיף כל היבט של הפעילות הכלכלית. לבסוף, כבכל חברה היררכית, יהיה צורך במנגנוני דיכוי שימנעו מהעניים וחסרי-הכוח לקחת את שלהם בחזרה מידי ההון והשלטון. על מנת לאכוף חוקי קניין רוחני דרקוניים, יהיה צורך בגדודים גדולים של מה שסמואל באולס וארג'ון ג'איאדב מכנים "עובדי שמירה" (guard labor): "עבודתם של פקחים, שומרים ואנשי צבא … שמטרתה אינה ייצור, אלא אכיפה של תביעות העולות מהחליפין ומהמאמץ להשיג או למנוע העברות חד-צדדיות של בעלות על רכוש".

ואף על פי כן, כלכלת הרנטות תהיה שרויה במאבק אין-סופי לשמירה על תעסוקה מלאה. קשה להאמין שארבעת המגזרים שתוארו לעיל יוכלו להחליף את כל מקומות העבודה שייאבדו עם האוטומציה, מה גם שניתן לייתר גם מקומות עבודה שכאלה בחידושים חוסכי-עבודה. שיווק ניתן לבצע באמצעות כריית מידע ואלגוריתמים; חלק נכבד מעבודת היומיום של עורכי דין ניתן להחליף בתוכנות; ואף את עבודת השמירה ניתן להפקיע מידיהם של שוטרים אנושיים ולתת בידי מל"טי מעקב. אפילו על המצאתם של מוצרים חדשים ניתן יהיה יום אחד להפקיד מחשבים הניחנים בבינה מלאכותית בסיסית.

אם האוטומציה תיכשל, אליטת הרנטות תוכל להשתלט על שעות הפנאי שלנו על מנת לחלץ עבודת חינם. כבר היום נשענת פייסבוק על התוכן שמשתמשיה יוצרים חינם, ואופנת ה"משחוק" האחרונה מצביעה על כך שתאגידים מתעניינים מאד במציאת דרכים להמיר את עבודתם של שכירים בפעילויות מהנות שאנשים יסכימו לעשות חינם בזמנם החופשי. מדען המחשב לואיס פון אהן, למשל, מתמחה בפיתוחם של "משחקים עם מטרה", אפליקציות שמציגות את עצמן בפני המשתמש כהסחות-דעת מבדרות ובה בעת עונות על צורך חישובי דחוף. באחד ממשחקיו של פון אהן התבקשו המשתמשים לזהות חפצים בתמונות, והמידע הוזן למאגר חיפוש תמונות. מחקרים מסוג זה מזכירים את העולם בספרו של אורסון סקוט קארד המשחק של אנדר, בו ילדים מנהלים בשלט רחוק מלחמה בין-כוכבית באמצעות מה שנראה לעיניהם כמשחק מחשב.

כל זה מצביע על נטייה עיקשת של חברת הרנטות לתת-תעסוקה; המעמד השליט יצטרך למצוא דרך כלשהי לנגוד את המגמה הזו על מנת לשמור על השיטה. כדי לעשות כן, יהיה צורך להגשים את חזונו של אנדרה גורץ לגבי החברה הפוסט-תעשייתית: "הפצתם של אמצעי תשלום תהיה פרופורציונית לכמות העושר המיוצר בחברה ולא לכמות העבודה המבוצעת". על מנת לעשות כן, יהיה ניתן למסות את רווחיהן של חברות ולהעביר את הכסף בחזרה לידי הצרכנים, בין כהבטחת הכנסה בלתי-מותנית ובין כתמורה על עבודות יזומות וחסרות-משמעות מסוג כזה או אחר. אך חלוקה-מחדש שכזו, גם אם היא רצויה מנקודת מבטו של המעמד כקבוצה, מייצרת בעיה של פעולה קבוצתית: תאגידים ויחידים עשירים יתפתו ליהנות מתשלומיהם של אחרים ולהתנגד למאמצים להשית עליהם מסים פרוגרסיביים. הממשלה תוכל פשוט להדפיס כסף ולחלקו לפועלים, אך האינפלציה שתיווצר כך לא תהיה אלא חלוקה-מחדש עקיפה, וככזו גם היא תיתקל בהתנגדות. לבסוף, ישנה האפשרות לממן צריכה באמצעות חובות צרכניים – אך הקוראים בני תחילת המאה העשרים ואחת מודעים ודאי למגבלות הגלומות בפיתרון זה.

משכנתאות סאבפריים, ארה"ב, 2007

לנוכח כל הבעיות הללו, ניתן לשאול מדוע צריכים בעלי הרנטות בכלל לטרוח לסחוט רווחים מאנשים, אם בכל אופן יוכלו לרפלק לעצמם את כל צרכיהם. מה ימנע מהחברה פשוט להתמוסס לכדי התרחיש הקומוניסטי מהפרק הקודם? אולי איש לא יחזיק ברישיונות מספיקים כדי לספק את כל צרכיו, כך שכל אחד יזדקק להכנסה על מנת לשלם את עלויות הרפליקציה שלו. אולי מתכון הרפליקטור לתפוחים שייך לך; אבל אי אפשר לשרוד על תפוחים בלבד. בתרחיש זה, מעמד בעלי הרנטות לא יהיה אלא האוסף של בני האדם המחזיקים ברישיונות המספקים להם הכנסה המכסה את כל הוצאותיהם.

לחלופין, כפי שהערנו מלכתחילה, ייתכן כי המעמד השליט יהיה מעוניין לשמור על עליונותו רק על מנת להמשיך ולהחזיק ולשלוט באחרים, זכות הניתנת לעומדים בראשה של כל חברה מעמדית. מכאן עולה פיתרון אפשרי אחר לבעיית תת-התעסוקה בחברת הרנטות: שכירתם של אנשים לביצוע שירותים אישיים עשויה להפוך לסממן סטטוס, גם אם עובדים אלה יהיו מיותרים למעשה בזכות האוטומציה. עלייתה המדוברת של כלכלת השירותים תתגלגל בגרסה פוטוריסטית של אנגליה במאה התשע-עשרה, או חלקים בהודו כיום, מקומות שבהם האליטה מרשה לעצמה להחזיק בצבאות עצומים של משרתים.

אך חברה שכזו יכולה להחזיק מעמד רק כל עוד רוב חבריה יקבלו את הלגיטימיות של ההיררכיה השלטת. ייתכן כי אידיאולוגיה חזקה דיה תצליח לשכנע את בני החברה לקבל את מצב העניינים המתואר כאן. אך ייתכן גם שאלה יתחילו לשאול מדוע אוצרות הידע והתרבות מוגבלים בחוקים דכאניים כאשר, אם להשתמש בסיסמה שידעה עדנה לאחרונה, "עולם אחר הוא אפשרי" מעבר למשטר המחסור המלאכותי.

שוויון עם מחסור: סוציאליזם

וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן

ראינו שהשילוב בין ייצור אוטומטי למשאבים שופעים עשוי להוביל לשני כיוונים: לאוטופיה הטהורה של הקומוניזם, או לדיסטופיה האבסורדית של חברת הרנטות. אך מה יהיה עלינו אם האנרגיה והמשאבים ייוותרו במחסור? תרחיש שכזה מביא אותנו לעולם שניחן בה בעת בשפע ובמחסור, עולם שבו הייצור משתחרר מכבליו בעוד שניהולן ותכנונן של תשומות הייצור משתכללים. הצורך לשלוט בכוח העבודה נעלם, אך הצור לנהל את המחסור נותר על כנו.

מחסור בתשומות הפיזיות של הייצור אינו מוגבל לסחורות ספציפיות כמו נפט או עפרת ברזל. פגיעתו הרעה של הקפיטליזם בסביבה מאיימת להסב נזק חסר-תקנה לאקלימים ולמערכות האקולוגיות שעליהן נשענת כלכלתנו הנוכחית. מערכת ייצור המזון העולמית כבר ניזוקה משינוי האקלים, ודורות העתיד עלולים להיזכר בערגה במגוון המזונות הזמינים היום כסממנים של תור זהב. (דורות קודמים של סופרי מדע בדיוני נהגו לדמיין שיום אחד נבחר לצרוך את כל תזונתנו בצורת גלולה חסרת-טעם; ייתכן שעוד נעשה זאת מחוסר ברירה). על פי הערכות פסימיות יותר, אזורים שלמים שמאוכלסים היום בצפיפות עשויים להפוך בלתי-אפשריים למחיה, ולכפות על צאצאינו הגירה ובנייה מחדש שיעלו ביוקר.

יאן ואן קסל, שני חתולים משחקים עם דגים. לפני 1708

בעתיד השלישי, אם כן, אף אחד אינו צריך לעבוד יותר מדי, אך בני האדם אינם רשאים לצרוך כרצונם. יש צורך בממשל מסוג כלשהו, וקומוניזם טהור אינו מן האפשר; במקומו אנו מוצאים סוציאליזם ותכנון כלכלי מסוג כזה או אחר. אך להבדיל מהתכנון של המאה העשרים, זה של העתיד המוגבל במשאבים יעסוק בעיקר בניהול הצריכה, לא בניהול הייצור. במלים אחרות, אנחנו עדיין מניחים את קיומו של הרפליקטור; הבעיה היא איך לנהל את התשומות המזינות אותו.

זה לא נשמע כמו מצב אידיאלי. תחום הצריכה, אחרי ככלות הכול, הוא זה שבו התכנון הסובייטי לקה בחסר יותר מכול. חברה המסוגלת להתחמש לקראת מלחמה עם הנאצים, אך לא להיפטר מחוסרים אין-סופיים ותורים ללחם, ודאי איננה דפוס מעורר השראה. אך הלקח האמיתי מברית המועצות וחקייניה הוא שזמנו של התכנון טרם הגיע – וכאשר הגיע, הסתאבותה הבירוקרטית ופגמיה הפוליטיים של השיטה הקומוניסטית לא הצליחו להסתגל לו. בשנות החמישים והשישים הושקעו מאמצים כבירים בהתגברות על סרבולו של המשק הסובייטי. אחת הדמויות שהובילו את המאמץ היה זוכה פרס נובל ליאוניד קנטורוביץ', שסיפורו מסופר ברומן החדש של פרנסיס ספאפורד, Red Plenty. המאמץ נכשל לא משום שהתכנון היה בלתי-אפשרי עקרונית, אלא מכיוון שהיה בלתי-אפשרי טכנית ופוליטית בברית המועצות של התקופה. טכנית, מכיוון שכוח החישוב הנחוץ עוד לא היה זמין, ופוליטית מכיוון שהאליטה הבירוקרטית הסובייטית סירבה להיפרד מהכוח והפריווילגיות שמהם נהנתה תחת השיטה.

אך ניסיונותיהם של קנטורוביץ' ושל תיאורטיקני תכנון בני זמננו כמו פול קוקשוט ואלין קוטרל מורים על כך שתכנון יעיל ודמוקרטי מזן כלשהו הוא אכן מן האפשר. בעולם של מחסור במשאבים, הוא גם יהיה נחוץ: הייצור הקפיטליסטי הפרטי אמנם מצטיין בהמרצתם של חידושים טכנולוגיים החוסכים בעבודה, אך הוא מתגלה כזוועתי בכל הנוגע לשימור הסביבה ותקצובם של משאבים נדירים. גם בעולם פוסט-קפיטליסטי שבו אין צורך בעבודה יהיה צורך בתיאום כדי למנוע מיחידים להתייחס לכדור הארץ בדרכים שלא יהיו בנות-קיימא אם אחרים יעשו כמוהם. מה שאנו זקוקים לו הוא, כדברי מייקל לוי, "תכנון דמוקרטי גלובלי" מסוג כלשהו, תכנון ששורשיו בדיון דמוקרטי פלורליסטי ולא בשלטון בירוקראטי.

עם זאת יש להבחין בין תכנון דמוקרטי לבין כלכלה נטולת-שוק לחלוטין. ניתן לנהל כלכלה סוציאליסטית שתפעיל תכנון רציונאלי מבלי לוותר כליל על חליפין באמצעות שווקים, כסף ומחירים. זו היתה למעשה אחת מתובנותיו של קנטורוביץ': במקום לבטל את סימני המחיר, הוא ביקש להפוך את המחירים למנגנונים שיתווכו בין מטרות תכנוניות למציאות כלכלית. הניסיונות הנוכחיים לקצוב מחיר לפליטות פחמן מצביע בכיוון הזה: כיוון שהם משתמשים בשוק כמנגנון תיאום, הם מהווים למעשה תכנון, כיוון שצעד המפתח הוא ההחלטה החוץ-שוקית על רמת הפליטות המתקבלת על הדעת. לגישה זו ניתן לצקת תוכן אחר מאד, אם נעשה בה שימוש נרחב מחוץ ליחסי הרכוש הקפיטליסטיים הלא-שוויוניים.

נניח שכל אחד מקבל שכר, לא כתמורה לעבודה אלא כזכות בסיסית. בשכר לא יהיה ניתן לקנות את תוצרי עבודתם של אחרים, אלא רק את הזכות לנצל מנה מסוימת של אנרגיה ומשאבים תוך כדי שימוש ברפליקטורים. עשויים להתפתח שווקים שבהם יוחלפו רישיונות צריכה מסוגים שונים, אך חליפין שכזה יהיה מה שהסוציולוג אריק אולין רייט מכנה "קפיטליזם בהסכמה בין בגירים", ולא השתתפות לא-רצונית בעבודת שכר, כשהחלופה היחידה היא גוויעה ברעב.

בהינתן הצורך לקבוע ולתכנן רמות צריכה יציבות – ולקצוב מחירים על פיהן – לא ניתן לוותר לחלוטין על המדינה, כפי שניתן בתרחיש הקומוניסטי. היכן שישנו מחסור, יהיו ודאי גם סכסוכים פוליטיים, גם אם לא יהיו עוד סכסוכים מעמדיים ממש. מאבקים יתגלעו בין קהילות, בין דורות, בין אלו הטרודים יותר בחוסנה ארוך-הטווח של הסביבה לבין אלו המעדיפים לצרוך יותר בטווח הקצר – ואף אחד מאלה לא ייפתר בקלות. אך כך לפחות נוכל למצוא את עצמנו בעברו השני של האופק הקפיטליסטי כשאנחנו בריאים ושלמים, פחות או יותר.

היררכיה ומחסור: חברת השמדה

וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן.1

אך אם לא נגיע לשם כשווים, ואם המגבלות הסביבתיות ימשיכו ללחוץ עלינו מכל עבר, נמצא את עצמנו בעתיד המטריד ביותר מבין ארבע האפשרויות. במובן מסוים, הוא דומה לקומוניזם שאתו התחלנו – אלא שזהו קומוניזם למעטים בלבד.

האמת הפרדוקסלית על האליטה הגלובלית שאותה למדנו לכנות בשם "ה-1%" היא שעל אף שהיא מתאפיינת בשליטה על חלק עצום מהעושר הכספי בעולם, בה בעת זוהי הקבוצה האנושית שחייה כפופים פחות מכול לרודנותו של הכסף. כפי שכתב צ'ארלס סטרוס, העשירים ביותר חיים בעולם שבו רוב הטובין החומריים נרכשים, בפועל, בחינם. רוצה לומר, עושרם כה רב ביחס לעלותם של מזון, דיור, נסיעות וטובין אחרים, שבדרך כלל אין להם כל צורך לבדוק מחירים. כל דבר שהם רוצים, הם מקבלים.

מכאן שהעולם היום כבר דומה לקומוניזם שתואר לעיל – עבור העשירים מאד. ההבדל, כמובן, הוא שמצבם הבתר-מחסורי מתאפשר לא בזכותן של מכונות בלבד, אלא בזכות עבודתו של מעמד הפועלים העולמי. מבט אופטימי על התפתחויות עתידיות – העתיד שתיארתי כקומוניזם – חוזה עתיד שבו כולנו נהיה, במובן מסוים "האחוז האחד". כפי שהעיר ויליאם גיבסון, "העתיד כבר כאן; הוא פשוט לא מתחלק בשוויוניות."

אך מה יהיה עלינו אם משאבים ואנרגיה יוותרו נדירים מכדי לאפשר לכולם את רמת החיים החומרית של העשירים בני ימינו? מה יהיה אם נגיע לעתיד שבו עבודת הייצור של המוני הפרולטרים אינה נחוצה עוד, אך גם אין לנו יכולת לספק לכולם רמת חיים גבוהה ככל שיחפצו? אם נגיע לעולם כזה כחברה שוויונית, אז התשובה היא משטר סוציאליסטי שבו אנו מחליטים יחד במה לחסוך, כפי שתואר בפרק הקודם. אך אם, לחלופין, תישאר החברה מקוטבת בין אליטה בעלת-פריווילגיות והמוני עם חלכה, אזי שהמסלול הסביר ביותר מוביל למקום אפל בהרבה, שאותו אכנה בשם שאי.פי. תומפסון טבע כדי לתאר דיסטופיה שונה, בשיא המלחמה הקרה: "חברת השמדה".

הסכנה הגדולה שמציב מיכון הייצור, בהקשר של עולם היררכי הסובל ממחסור במשאבים, היא שהוא הופך את הרוב הגדול של בני האדם למיותרים מנקודת מבטה של האליטה השלטת. בכך זהו עולם שונה מהקפיטליזם, שבו האנטגוניזם בין ההון לעבודה מתאפיין הן באינטרסים סותרים והן ביחסים של תלות הדדית. בקפיטליזם, הפועלים תלויים בבעלי ההון כל עוד אין הם שולטים באמצעי הייצור בעצמם, ובעלי ההון זקוקים לפועלים כדי להפעיל את בתי החרושת והמלאכה. בשיר Solidarity Forever נטען כי "הם לקחו אין-ספור מיליונים שלא הם עמלו לחצוב / אך בלי מוחינו ושרירינו, אף גלגל פה לא ייסוב". עם בוא הרובוטים, השורה השנייה מאבדת את תוקפה.

בעיני המעמד השליט, קיומו של אספסוף מרושש ומיותר כלכלית, המאיים לנשלו בכל רגע, יהווה סכנה גדולה; אל מול האיום יוכלו השליטים לפעול במספר דרכים. ניתן לקנות את ההמונים באמצעות חלוקה-מחדש של חלק מהמשאבים, כפי שהעשירים חולקים מעושרם בדמות מנגנוני רווחה, לפחות כאשר מצאי המשאבים אינו דוחק. אך בנוסף על כך שיחדיר שוב את המחסור לחייהם של העשירים, פיתרון זה עלול לגרור אינפלציה בדרישותיהם של ההמונים, וכך שוב ליצור סכנת נישול. זה למעשה מה שאירע בשיאה של מדינת הרווחה, עת חששו השליטים כי הן הרווחים והן השליטה במקומות העבודה עומדים להישמט מבין ידיהם.

אם לא ניתן לאורך זמן לקנות את לבו של ההמון הזועם, אפשרות אחרת היא פשוט להתחבא מפניו. זוהי הדרך אל מה שהסוציולוג בריאן טרנר מכנה "חברת מובלעות", סדר חברתי שבו "ממשלות וסוכנויות אחרות מבקשות לנהל מרחבים ובמידת הצורך להגביל זרמים של בני אדם, טובין ושירותים" באמצעות "הפקעות, מכשולים בירוקרטיים, הדרה משפטית ופיקוח". קהילות מגודרות, איים פרטיים, גטאות, בתי כלא, אימת-טרור, הסגרים ביולוגיים; כל אלה מצטברים לכדי גולאג עולמי מהופך, שבו העשירים חיים באיים קטנטנים של עושר הפזורים על פני אוקיינוס של סבל ומצוקה. ב- Tropic of Chaos טוען כריסטיאן פארנטי שסדר זה הולך ונבנה מכבר, עם השינוי האקלימי המבשר על מה שהוא מכנה בשם "התכנסות קטסטרופלית" של הפרעות אקולוגיות, אי-שוויון כלכלי, וקריסת מדינות. הקולוניאליזם והניאו-ליברליזם הורישו לנו מצב שבו המדינות העשירות, יחד עם האליטות של המדינות העניות, מזרזות את ההידרדרות לאלימות אנרכית ומעודדות קבוצות פוליטיות ושבטיות להילחם על מצבוריה המידלדלים של הסביבה הפגועה. לאור מציאות עגומה זו, רבים מבין העשירים – קבוצה גלובלית הכוללת עובדים רבים במדינות העשירות – השלימו עם הצורך להתבצר בתוך מצודות שעל משמרן עומדים מל"טים וצבאות כוח-אדם פרטיים. עבודת השמירה שאותה אנו מכירים מחברת הרנטות תופיע כאן בהתגלמות מכוערת עוד יותר, עם גיוסם של מעטים בני-מזל לעבודה כמוציאים-לפועל ומאבטחים בשירות העשירים.

אך גם שיווי-משקל זה אינו יציב, מאותה סיבה שקנייתם של ההמונים אינה פיתרון בר-קיימא. כל עוד ההמונים המרוששים שורדים, עומדת הסכנה שיום אחד לא ניתן יהיה עוד להודפם לאחור. מרגע שעבודתם של ההמונים אינה נחוצה עוד, עולה האפשרות של פיתרון סופי: מלחמת שמד של העשירים נגד העניים. רבים קראו את הסרט האחרון של ג'סטין טימברלייק, "עולם הזמן", כסרט מרקסיסטי, אך מדויק יותר יהיה להבינו כמשל על הדרך אל חברת ההשמדה. בסרט חיים חברי המעמד השליט הקטנטן חיי נצח בפועל בתוך מובלעות מגודרות, בזכות טכנולוגיה גנטית. כל השאר נידונו למות בגיל 25 אלא אם יצליחו לגנוב, לשאול או לזכות במתנה בזמן נוסף. הדבר היחיד שמשחק לטובת הפועלים הוא הצורך המתמשך של העשירים בעבודתם; עם היעלמותו של הצורך, ייעלם מן הסתם גם מעמד הפועלים.

מכאן תיאורה של חברה זו כ"חברת השמדה". תכלה ג'נוסיידית שכזו נראית אולי כקריקטורה מוגזמת של ברבריות; אולי קשה לתאר לעצמנו שאחרי שואות המאה העשרים העולם יוכל לשקוע שוב לתהומות שכאלה. אך מצד שני, בארצות הברית מועמד רציני לנשיאות כבר מתפאר בכך שהוציא להורג אדם חף מפשע, והמפקד העליון של הכוחות המזוינים מצווה כבדרך אגב לרצוח אזרחים אמריקאים ללא מראית עין של הליך הוגן; והליברלים מוחים כף.

***

ארבעת החזונות הללו הם טיפוסים אידיאליים מופשטים, מהויות אפלטוניות של חברה. הם מפשיטים מהתוהו-ובוהו המפורט של ההיסטוריה הממשית, ומתעלמים מהעובדה שמחסור/שפע ושוויון/היררכיה אינן דיכוטומיות פשוטות אלא מדרגים, שעליהם ניתן להימצא בנקודות ביניים רבות. השראתי, בבואי לצייר את הדיוקנאות הפשטניים הללו, היא מודל החברה הקפיטליסטית הטהורה שמצייר מארקס בקפיטאל: אידיאל שמשתקף רק חלקית בתרכובות המסובכות של ההיסטוריה הכלכלית הממשית, אך בכל זאת שופך אור על היסודות הייחודיים והעמוקים של סדר חברתי מסוים. על הסוציאליזמים והברבריזמים המתוארים כאן יש לחשוב כדרכים שבמורדן האנושות עשויה ללכת, גם אם לעולם לא תגיע אל סופן. אם נדע מה מחכה לנו בסופה של כל דרך, אולי נוכל להימנע מצעידה בדרך הלא-נכונה.

16/07/2012

ארבעה עתידות (חלק א')

 

אלברכט דירר, ארבעת פרשי האפוקליפסה. 1498

הופיע במקור במגזין הרשת Jacobin, שהמחבר פיטר פרייז הוא בין עורכיו. התרגום יופיע כאן בחלקים.

בנאומו בפני מאהל "אוקיופיי וול סטריט" בגן זוקוטי שבניו יורק, התלונן סלאבוי ז'יז'ק על הקלות שבה ניתן "לדמיין את סוף העולם, אך לא את סוף הקפיטליזם". תלונתו היתה פרפראזה על דברים שפרדריק ג'יימסון אמר לפני שנים מספר, בתקופה שבה יציבותה של ההגמוניה הניאו-ליברלית לא נראתה מעורערת. אך עצם קיומה של תנועת "אוקיופיי" מעיד על כך שהיום קל יותר לדמיין את סוף הקפיטליזם. בראשיתו, בשיא המשבר הפיננסי, היה זה חיזיון אפל ופסימי: הכלכלה הגלובלית איימה לקרוס תחתיה, וקץ הקפיטליזם נראה כתחילתו של עידן אלים, אנרכי ואכזרי. תסריט הבלהות הזה טרם נעלם (עם כתיבת מלים אלה עומד גוש היורו להתמוטט), אך לאור התפשטותה בזמן האחרון של המחאה העולמית מקהיר למדריד, למדיסון ולוול סטריט, השמאל רשאי להרהיב שוב עוז ולקוות לעתיד טוב יותר שיבוא לאחר הקפיטליזם.

על כל פנים, נוכל להיות סמוכים ובטוחים שבסוף, הקץ יקיץ על הקפיטליזם. אולי זה לא יהיה בקרוב, אך סביר להניח שלא יעבור עוד המון זמן; אחרי ככלות הכול, האנושות מעולם לא הצליחה להנדס שיטה חברתית נצחית, והקפיטליזם נפיץ ושביר הרבה יותר מהסדרים החברתיים שקדמו לו. השאלה, אם כן, היא מה יבוא אחריו. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, ציטטה רוזה לוקסמבורג שורה מאת אנגלס: "החברה הבורגנית עומדת על פרשת דרכים, בין המעבר לסוציאליזם לבין הנסיגה לברבריות". ברוח זו אני מבקש להציע ניסוי מחשבתי, במטרה לזהות את העתידות המזומנים לנו. אלו הם כמה מבין הסוציאליזמים, שאליהם נוכל להגיע אם יזכה השמאל בניצחון, וכמה מבין הברבריזמים שאליהם אנו עלולים לשקוע אם ייכשל.

חלק נכבד מהספרות על כלכלות פוסט-קפיטליסטיות טרוד בשאלת ניהול העבודה בהיעדרם של מנהלים מטעם ההון, אך על מנת להיטיב להאיר היבטים אחרים של הנושא, אני מבקש לפתוח את הדיון בהנחה שבעיה זו תיפתר. ניתן לעשות זאת בפשטות באמצעות גזירה מנטייתו של הקפיטליזם לאוטומציה הולכת ומשתכללת, המייעלת את הייצור יותר ויותר ובכך חותרת תחת יכולתה של השיטה לייצר מקומות עבודה, שיפיקו בתורם ביקוש לתוצרים. תֵמה זו צצה לאחרונה מחדש במחשבה הבורגנית: בספטמבר 2011 פרהאד מאנג'ו פרסמה ב"סלייט" סדרה ארוכה על "פלישת הרובוטים", ומעט לאחר מכן פרסמו שני כלכלנים מ-MIT את "מרוץ נגד המכונה", ספר אלקטרוני שבו טענו כי האוטומציה עומדת להשתלט על רבים מהמגזרים ששימשו עד כה כיצרני מקומות העבודה הגדולים של הקפיטליזם. ממפעלי רכב ממוכנים לחלוטין ועד מחשבים שיכולים לאבחן בעיות רפואיות, הרובוטיזציה משתלטת לא רק על שדות תעשייה שלמים, אלא גם על חלקים רבים של מגזר השירותים.

דינמיקה זו מובילה בסופו של דבר לנקודה שבה עבודה אנושית אינה נחוצה עוד למשק. אין בכך כדי לומר שלא נצטרך עוד לעבוד, או לעבוד תמורת שכר, כפי שנטען שוב ושוב בעבר לנוכח התפתחויות טכנולוגיות חדשות. אבל יש בכך כדי לומר שהחברה האנושית תצטרך יותר ויותר להתמודד עם אפשריותו של השחרור מעבודה בלתי-רצונית. על מנת לשאול אם נשכיל לנצל את ההזדמנות הזו, וכיצד, עלינו לקחת בחשבון שני גורמים עיקריים, שאחד מהם חומרי והשני חברתי. השאלה הראשונה היא של מחסור במשאבים, קרי, של היכולת לגלות מקורות אנרגיה זולים ולהפיק או למחזר חומרי גלם. באופן כללי, זוהי שאלת תלותנו ביכולתו של כדור הארץ לתמוך באיכות חיים חומרית מספקת לכול. חברה שתחלוש הן על טכנולוגיה שמייתרת את העבודה, והן על שפע של משאבים, תוכל להתגבר אחת ולתמיד על המחסור; חברה שבה היסוד השני חסר לא תוכל לעשות כן. השאלה השנייה היא פוליטית: איזו מין חברה תהיה זו – כזו שבה כל בני האדם זוכים בשוויון וחירות, ובזכות שווה לחלוק בעושר החברתי? או סדר היררכי שבו אליטה כלשהי שולטת בהמונים ומפקחת על גישתם למשאבים החברתיים?

ישנם, אם כן, ארבעה צירופים לוגיים של שני הניגודים: שפע של משאבים מול מחסור בהם, ושוויון מול היררכיה. אם להתנסח במונחים מרקסיסטיים-וולגריים משהו, הציר הראשון מתייחס לבסיס הכלכלי של העתיד הפוסט-קפיטליסטי, והשני למבנה-העל החברתי-פוליטי. שניים מבין  העתידות האפשריים הם סוציאליזמים (אם כי רק אחד יכונה כאן בשם זה) והשניים האחרים הם גוונים שונים של ברבריות.

שוויון ושפע: קומוניזם

וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם (יחזקאל א:י). איור מספר קלס, 800 לסה"נ.

בכרך השלישי של הקפיטאל מופיעה פסקה מפורסמת שבה מרקס מבחין בין "ממלכת הכורח" ל"ממלכת החירות". בממלכת הכורח עלינו "להיאבק בטבע כדי לספק [את צרכינו], לקיים ולשעתק את חיינו", באמצעות עבודה פיזית ויצרנית. ממלכת הכורח, טוען מרקס, קיימת "בכל תצורה חברתית ותחת כל אופן ייצור אפשרי", והסוציאליזם בכלל זה מן הסתם. הסוציאליזם, עם זאת, מתאפיין בייצור שתכנונו רציונלי וארגונו דמוקרטי, ייצור המשוחרר מגחמותיהם של בעל ההון והשוק. אך עבור מרקס, חברה ברמה שכזו אינה יעדה האמיתי של המהפכה, אלא תנאי מוקדם בלבד ל"התפתחות … של האנרגיה האנושית המהווה יעד בפני עצמו: ממכלת החירות האמיתית, המסוגלת לפרוח רק כשממלכת כורח זו משמשת לה כבסיס".

במקומות אחרים, לעומת זאת, רומז מרקס שיום אחד ניתן יהיה להשתחרר כליל מממלכת הכורח. ב"ביקורת מצע גותהא" הוא צופה כי:

בשלב העליון של החברה הקומוניסטית, עם תפוגתם של הכבלים המשעבדים את היחיד לחלוקת העבודה, ועמם הניגוד בין עבודה רוחנית וגופנית; עם הפיכת העבודה מאמצעי בידי החיים לכדי רצונם העיקרי; עם צמיחתם של הכוחות היצרניים לצד התפתחותו הכול-צדדית של היחיד, ועם התגברות נביעתם של מעיינות העושר השיתופי – רק אז ניתן יהיה לחצות סופית את האופק הצר של הצדק הבורגני, רק אז תוכל החברה לחקוק על דגלה: מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד כפי צרכיו!

רבים ממבקריו של מרקס הפנו פסקה זו נגדו והציגוה כאוטופיה מופרכת וחסרת-סיכוי. האם ניתן לתאר חברה אנושית שפריון העבודה בה גבוה עד כדי כך שבני האדם משוחררים כליל מהצורך לבצע עבודה כלשהי שאיננה רצונית ומספקת? למעשה, האוטומציה הגוברת מגלמת הבטחה שאכן ניתן להגיע לשחרור שכזה, או לפחות להתקרב אליו, ובלבד שנמצא דרך להתמודד עם הצורך בייצור אנרגיה והפקת משאבים. אך לאחרונה חלו תמורות טכנולוגיות לא רק בייצורן של סחורות, אלא גם בהפקתה של האנרגיה הנחוצה לתפעולם של המפעלים האוטומטיים ומדפסות התלת-ממד של העתיד. מהעבר הזה ניצב אחד העתידות שמעבר לאופק המחסור: שילוב בין טכנולוגיה חוסכת-עבודה לבין משטר אנרגיה חלופי משוחרר מהתלות בדלקים מאובנים נדירים והרסניים כלפי הסביבה. אפשרות זו אינה מובטחת, אך קיימים סממנים מעודדים. עלות ייצורם והפעלתם של תאים סולריים, למשל, צנחה בדרמטיות בעשור האחרון: אם תימשך המגמה, עד 2020 הם יהיו זולים יותר ממקורות האנרגיה הנוכחיים שלנו. השילוב בין אנרגיה זולה, אוטומציה, ושיטות יעילות לייצורם או מחזורם של חומרי גלם, מצביע לעבר התגברות על הצורך ב"כלכלה" כמנגנון חברתי לניהולו של המחסור. מה שוכן מעבר לאופק?

פטר ברויחל האב, ארץ קוקיין. 1567

ודאי אין זה עתיד נטול עבודה, אם הכוונה היא שכולנו פשוט נרבוץ חסרי-מעש כל היום. כפי שאומר מרקס, העבודה תהפוך "מאמצעי בידי החיים לכדי רצונם העיקרי". את הפעילויות והפרויקטים שניקח על עצמנו נבצע מכיוון שהם מספקים בפני עצמם, לא מפני שאנו זקוקים לשכר כדי לחיות או מכיוון שהקואופרטיב דורש מאתנו למלא מכסת שעות. מחשבה זו לא תיראה לנו בלתי-סבירה אם נהרהר במידה שבה החלטות בנוגע לעבודה מונעות כבר היום בידי שיקולים לא-חומריים בקרב אלו הנהנים מהאפשרות לקחת שיקולים כאלה בחשבון. מיליוני בני אדם בוחרים ללמוד לתארים מתקדמים, לעבוד כעובדים סוציאליים או לפתוח חוות אורגניות קטנות, גם כשקריירות מתגמלות הרבה יותר עומדות בפניהם.

כיום, היעלמותה של עבודת השכר נראית אולי כחלום רחוק. אך לפני עידן ועידנים – בטרם נסוגה תנועת העבודה מהדרישה לקיצור יום העבודה, ובטרם התאפסותה והתהפכותה של המגמה ארוכת-הטווח לקיצור שבוע העבודה – היו מי שהוטרדו בשאלה מה נעשה בזמן שלנו לאחר שנשתחרר מהעבודה. במסה על "האפשרויות הכלכליות של נכדינו", ניבא ג'ון מיינרד קיינז שתוך כמה דורות "יעמוד האדם אל מול בעייתו האמיתית והקבועה – כיצד לנצל את שחרורו מדאגות כלכליות, כיצד למלא את הפנאי שבו זיכוהו המדע והריבית דריבית, כדי לחיות בחוכמה ובנעימים ובטוב". דיון בין מקס הורקהיימר לתיאודור אדורנו מ-1956 שהתפרסם לאחרונה נפתח בהערת אגב של הורקהיימר, לפיה "היום יש לנו מספיק כוחות ייצור; ברור שניתן לספק טובין לעולם כולו ואז לנסות להיפטר מהעבודה ככורח אנושי".

קיינז ואדורנו חיו בעולם שבו ניתן היה לקיים תעשייה רק בקנה מידה גדול מאד, בבתי חרושת קפיטליסטיים או במפעלים ממלכתיים; תעשייה מסוג זה דורשת היררכיה, ללא קשר לתצורה החברתית שבמסגרתה היא פועלת. אך הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים מסמנים את אפשרותה של שיבה למבנה מבוזר יותר ללא ירידה משמעותית ברמת החיים החומרית: התרבותן של מדפסות תלת-ממד ו"מעבדות ייצור" זעירות תאפשר לצמצם עוד ועוד את קנה המידה שבו מבוצע הייצור, בחלקו לפחות, מבלי לוותר על יתרונות הפרודוקטיביות. כך, בעתיד הקומוניסטי המדומיין שלנו, במידה שבה עדיין יהיה צורך בעבודת ייצור אנושית זו תוכל להיעשות בידי קולקטיבים קטנים, ולא במפעלים בבעלותם של יחידים או של המדינה.

אך כדי להתגבר על עבודת השכר מבחינה כלכלית, צריך גם להתגבר עליה מבחינה חברתית, כלומר לעשות תמורות עמוקות בסדרי העדיפויות ודרכי החיים שלנו. בבואנו לדמיין עולם שבו העבודה איננה עוד כורח, הספרות תהיה לנו לעזר טוב יותר מהתיאוריה. ואכן, רבים מבינינו כבר מכירים אוטופיה של קומוניזם בתר-מחסורי, שהוצגה באחת מיצירות המדע הבדיוני המוכרות בתרבות הפופולארית: מסע בין כוכבים. הכלכלה והחברה בסדרה מבוססים על שני יסודות טכניים. אחד הוא טכנולוגיית ה"רפליקטור", שמאפשרת לברוא מהחלל הריק כל חפץ שהוא בלחיצת כפתור. השני הוא מקור מתואר בעמימות של אנרגיה חינמית (או כמעט חינמית), שמניעה את הרפליקטורים כמו גם כל דבר אחר בתכנית.

אופיו הקומוניסטי של היקום במסע בין כוכבים מטושטש, כיוון שהסרטים ותכנית הטלוויזיה מתרכזים בהיררכיה הצבאית של "צי הכוכבים" החוקר את הגלקסיה ומתעמת עם חייזרים בני גזעים שונים. אך גם הכניסה להיררכיה זו היא ככל הנראה בחירה חופשית של מי שנוהים אחר חיי הרפתקאות ותגליות; כאשר אנו זוכים בהצצה לחיים האזרחיים, נראה שאלה משוחררים מעול ההיררכיה והכפייה. המקומות שבהם הסדרה נפרדת מהאוטופיה הקומוניסטית הם אלו שבהם, על מנת לייצר את המתח הדרמטי הנחוץ, מערבים הכותבים איומים חיצוניים בדמות חייזרים עוינים ומחסור במשאבים.

אבל אין צורך להעלות באוב חלליות וחייזרים על מנת לדמות לעצמנו את מצוקותיהם של בני החברה הקומוניסטית העתידית. ספרו של קורי דוקטורוב דפוק וזרוק בממלכה הקסומה מתאר עולם בתר-מחסורי על רקע דומה למדי לארצות הברית של ימינו. כמו במסע בין כוכבים, גם עולם זה אנו יודע עוד מחסור. אך דוקטורוב מבין שבכל חברה אנושית יהיה מחסור בטובין לא-חומריים שונים, כמו מוניטין, כבוד ואהדה בקרב קבוצת השווים. כך סובב הספר סביב ניסיונותיהן של דמויות שונות לזכות ב"ווּפִי", מעין נקודות זכות וירטואליות שמייצגות את חיבתם של אנשים לאחרים. הוופי בתורו משמש כדי לקבוע מי ישלוט בכל מיזם קבוצתי רצוני – כמו ניהולה של דיסנילנד, הדוגמא המתוארת בספר.

ספרו של דוקטורוב מתעלה על מסע בין כוכבים בכך שהוא מתאר עולם בתר-מחסורי כעולם בעל היררכיות וקונפליקטים משלו, ולא ככזה שבו כולם חיים בהרמוניה מושלמת והפוליטיקה עומדת מלכת. מקובלוּת, כמו הון, ניתן לצבור באופן לא-שוויוני שמנציח את עצמו: מי שכבר פופולרי זוכה ביכולת לעשות דברים שמזכים אותו בתשומת לב והופכים אותו לפופולרי עוד יותר. ניתן לזהות בבירור דינמיקות כאלה כיום, כאשר בבלוגים וברשתות חברתיות מתהווים "שומרי סף" פופולריים שיכולים לקבוע מי מקבל תשומת לב ומי לא, באופן שאיננו משקף ישירות את הכסף בו כל אחד מחזיק. ישנם חסרונות, בלשון המעטה, בארגונה של החברה סביב צבירת לייקים בפייסבוק, גם לאחר חילוצה משריונה הקפיטליסטי.

אך קומוניזם מהסוג הזה, גם אם אינו מושלם, הוא לכל הפחות חברה שבה קונפליקטים כבר אינם מבוססים על הניגוד בין עובדי שכר לבעלי הון, או על מאבקי שליטה במשאבים נדירים. זהו עולם שבו לא הכול ניתן להמרה בכסף. בחברה קומוניסטית יהיו בוודאי היררכיות של סטטוס – כפי שישנן בכל חברה אנושית, כולל הקפיטליזם. אך בקפיטליזם, היררכיות סטטוס נוטות להיצמד, גם אם לא אחד לאחד, להיררכיית סטטוס אחת שחולשת על כולן: הצבר ההון והכסף. חברה בתר-מחסורית אידיאלית תפריד בין סוגים שונים של הערכה, כך שהיוקרה שרוכש אדם כמוזיקאי לא תהיה תלויה בזו שהוא צובר כפעיל פוליטי, ולא יהיה ניתן להשתמש בסטטוס מסוג אחד כדי לקנות סוג אחר. במובן מסוים, אם כן, זו טעות להתייחס למערך שכזה כ"שוויוני", כיוון שמדובר לא בעולם ללא היררכיות אלא בעולם של היררכיות רבות, שאף אחת מהן אינה דומיננטית על פני האחרות.

(לחלק ב')

16/07/2012

כורים ספרדים

Image

כמו אינסטגרם של דייגו ריברה. במיוחד הפרצוף העגול, שמתסכל קדימה, באמצע התמונה. וזה שפונה ימינה, שני ראשים ימינה ממנו.

תגים: , , ,
16/07/2012

מדריד (1936) // פבלו נרודה

מתוך המחזור האלמותי "ספרד שבלב" שכתב נרודה על מלחמת האזרחים בספרד. אקטואלי. תרגום שלי מספרדית. כשלי הניקוד באשמת הנקדן.

=======================

מַדְרִיד בּוֹדְדָה וַחֲגִיגִית, יוּלִי פָּרַע אֶת שִׂמְחַתֵךְ

שִׂמְחַת חַלַּת דְּבַשׁ עֲנִיָּה. בָּהִיר הָיָה רְחוֹבֵךְ

וּבָהִיר חֲלוֹמֵךְ.

בֵּין בִּרְכָּיִךְ נִשְׁבַּר

שִׁהוּק שָׁחֹר

שֶׁל גֵנֵרַלִים, גַּל

גְּלִימוֹת זוֹעֵם,

מֵימֵי בִּצָּה וּנְהָרוֹת לֵחָה.

וּכְשֶׁעֵינָיִךְ עוֹד פְּצוּעוֹת-שֵׁנַה,

אֱל הַמִּשְׁמָר עָלִיתְ, מַדְרִיד, עוֹדֵךְ פְּצוּעָה,

וּבְיָדֵךְ רוֹבֶה וְאֶבֶן. רַצְתְּ

בְָּרְחוֹבוֹת

וְעִקְבוֹתָיִךְ שְׁבִיל שֶׁל דָּם קָדוֹשׁ,

כִּרְעוֹם אוֹקְיָנוֹס נֶאֱסַפְתְּ בִּזְעָקָה,

וּפַרְצוּפֵךְ לָנֶצַח הִשְׁתָּנָה

לְאוֹר הַדָּם, כְּמוֹ הַר נוֹקֵם, כְּמוֹ

כּוֹכָב שׁוֹרֵק

שֶׁל סַכִּינִים.

וּבְעוֹד חַרְבְךָ בּוֹעֶרֶת וְחוֹדֶרֶת

קְסַרְקְטִינִים פָּחְדַנים וּכְנֵסִיּוֹת בּוֹגְדוֹת,

לֹא נִשְׁמְעָה אֶלָּא דוּמְיַת הַשַּׁחַר, לֹא נִשְׁקְפוּ

אֶלָּא דֶּרֶךְ הַדְּגָלִים שֶׁלָּךְ,

וְאֵגֶל-דָּם גֵּאֶה בְּחִיּוּכֵךְ.

Image

תגים: , , ,
16/07/2012

כרזה מאיאקובסקיאנית של זויה צ'רקסקי

Zoya Cherkesky, "Feeding Lieberman, Emptying our pockets"

זויה צ'רקסקי, "להאכיל את ליברמן, לרוקן לנו את הכיס". 2012

מתוך כתבה בהארץ על המחאה הרוסית והיעדרה. חלק מהרוסים מסתייגים מה"פוליטיות" של הכרזות, מה שקצת מצחיק אם לוקחים בחשבון את מקור ההשראה של צ'רקסקי, כרזות תעמולה סובייטיות אוואנגארדיות משנות העשרים, של מאיאקובסקי למשל:

  Vladimir Mayakovsky, detail of a poster design, 1921. Translation of the title: “Comrades! Beware of falling into those jaws. Let us close ranks to escape such a miserable fate—Strengthen Soviet Rule!”

ולדימיר מאיאקובסקי, "חברים – היזהרו פן תיפלו לתוך המלתעות הללו. הבה נלכד את השורות כדי למנוע גורל אומלל שכזה – הבה נחזק את שלטון הסובייטים!" 1921

תגים: , , ,