זאת אני הבוערת: להגנתו של משה סילמן

דרכים שונות ישנן לגשת אל מה שאני רוצה לומר בפוסט הזה, שרק אחת מהן היא ביקורת על הטור הנבזי שפרסם דרור פויר בגלובס בסוף השבוע האחרון. אני רוצה לומר שהתנועה הזאת, "המחאה החברתית" נקרא לה, עוד לא יודעת את האמת שלה, עוד לא מבינה באמת את משמעות הסיסמאות שהיא זועקת ואת ההשלכות של המאבק שאליו יצאה. משה סילמן, זכר צדיק לברכה, חשף בפניה בבהירות בלתי-נסבלת את האמת הזאת ועורר רתיעה. ביזוי המת ושלילת גבורתו הם פירותיה המרים של הרתיעה הזו, והפוסט הזה מבקש לקחת על עצמו להיאבק בהם, לא רק על מנת לנקות את סילמן מרבב אלא על מנת להישיר את מבטה של התנועה הזאת אל האמת שלה, אל העתיד שלה, שאותו סילמן מבשר.

אז דרור פויר כתב, בעוד המשפחה יושבת שבעה, ש"משה סילמן לא היה גיבור". (הוא טוען שלא בחר את הכותרת, אבל ה"הרהור" המודגש בסוף הטור אומר אותו דבר, במלים חמורות עוד יותר.) מילא הקביעה, אבל מה שמעצבן עוד יותר הוא הנימוק הקלוקל, הלאומני והאתנוצנטרי (כפי שפויר עצמו מודה). שווה לצטט באריכות:

זה לא האתוס שלי, זה לא האתוס שלנו. זה הכי לא ישראלי. זה הכי לא יהודי. אנחנו לא יכולים להתחבר לזה. עובדה. תוכיח גם הנוכחות הדלה בהפגנה שהתרחשה קצת פחות מיממה אחרי פטירתו של סילמן. אני אמנם הלכתי, אבל היה לי קשה.

כחלק מהחינוך הלאומני והאתנוצנטרי שקיבלתי הכניסו לי טוב-טוב לראש שאנחנו אוהבים את החיים, אבל "הם" אוהבים את המוות. חונכתי על האמת המוחלטת: המציל נפש אחת (מישראל, לדאבוני. זה לא היה חינוך מושלם) כאילו הציל עולם מלא – כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו. החיים חשובים. אין כמו החיים. בשבילם צריך לעשות הכול. זו המשיכה להיות עבורי אמת גם הרבה שנים אחרי שנטשתי את קו המחשבה ההוא, וזו עדיין אמת. אם להקריב את החיים, אז רק בשביל הרבה חיים אחרים, לא למען ההקרבה עצמה.

ההכרה הזו נעוצה בנו עמוק מאוד. והאמת שזה אחד הדברים היותר טובים שהצליחו להכניס לנו.

הם אוהבים את המוות.
מוחמד בועזיזי על בול תוניסאי

באמת שיש פה הכול, בכמה הפסקאות האלה. פויר עושה את עצמו תופס מרחק אירוני מהדיכוטומיה האוריינטליסטית של "אנחנו" שאוהבים את החיים, מול "הם" שאוהבים את המוות, אבל רק כדי לחזור ולאשרר אותה ("זה אחד הדברים היותר טובים שהצליחו להכניס לנו"). אלא מה? שזה אחד הדברים הכי גרועים שהצליחו להכניס לנו. התפיסה שהחיים, בכל תנאי ותחת כל דיכוי, עדיפים על המוות היא בדיוק – אבל בדיוק – מה שהֵגֵל מאפיין כעמדתו של העבד. על מנת להשתחרר, העבד חייב לוותר בראש ובראשונה על הדבקות בחיים בכל מחיר, ומכאן ההיפוך שחל בעולם כולו עם המהפכות האנטי-קולוניאליות (שהחלו מייד אחרי המהפכות הלבנות, דרך אגב) שנתנו לעמים כהי-העור מטרה טובה למות למענה. לעומת זאת, בעולם העשיר פשתה לאחרונה האידיאולוגיה שמצווה עלינו ליהנות בכל מחיר, ובשביל ליהנות, כמובן, צריך להישאר בחיים. במערב ה(פוסט)מודרני גבורה הופכת לעניין של חשבונאות קרירה. חברו לנשק של פויר שקפץ על רימון היה גיבור (בניגוד למשה סילמן), כי "אם להקריב את החיים, אז רק בשביל הרבה חיים אחרים". ומכאן הדרך לדוקטרינת "הפצצה המתקתקת" קצרה.

ללא הבגאז' האוריינטליסטי המבאיש, אפשר למצוא אותם רעיונות גם במם שיצר הפעיל הירושלמי רב-הזכויות (וחבר שלי) יובל דרייר שילה, ובו מופיע על רקע שחור הכיתוב הלבן "רק אנשים חיים יכולים לשנות את העולם". על דרך ההסבר כותב יובל בין היתר: "…צריך להלל את סילמן הפעיל, החי, שעמל קשה למען שינוי חברתי עבור כולנו, ושהיה חבר אמיתי של פעילים רבים, לא את משה סילמן המת, שלא יזכה כבר לראות את השינוי שיבוא. אנחנו בוחרים בחיים …"

את המשפט של יובל אפשר לפרש בשתי דרכים: אחת בנאלית, ואחת שגויה. הפירוש הראשון אומר שאחרי שאדם מת, הוא כבר לא יכול לעשות שום דבר. זה נכון, אבל עצם אי-יכולתם של המתים לפעול בעולם לא מונעת מאתנו לקיים אתם יחסים רגשיים וסימבוליים גדושים למדי, שכוללים גם אמירת הלל כשמגיע הלל. אני מניח שעל אף ההנגדה בין סילמן "החי" לסילמן "המת", הכוונה כאן איננה לגנות את סילמן על עצם מותו, אלא על כך שבחר למות.

גם כאן הנימוק פונקציונאלי: מי שבוחר למות לא יכול לשנות את העולם. זה, כמובן, לא נכון. לא רק מוחמד בועזיזי, מקור ההשראה המיידי של סילמן, מפריך את הטענה הזאת; במידה מסוימת כל ההיסטוריה של האנושות עושה זאת. נחשוב מה שנחשוב על מלחמות, קשה להתכחש לחלק החשוב שהן משחקות ב"שינוי העולם"; והפן היותר מעניין ומפתיע של המלחמה הוא לא נכונותם של חיילים להרוג, אלא דווקא נכונותם למות. (זה גם המאפיין העיקרי של האדון אצל הגל: לא נכונותו להרוג, אלא נכונותו למות.) ואם נגביל את היריעה לשינויים לטובה שהתרחשו בעולם, גם אלה דורשים כמעט תמיד מהנאבקים נכונות למות, כפי שידעו היטב גדולי הפציפיסטים.

נחזור להשוואה של פויר בין רועי קליין, שהציל חיים של אחרים מבחיר חייו שלו כשזינק על הרימון, לבין משה סילמן. ברור למדי למה המעשה של קליין "יהודי" ו"ישראלי" יותר מזה של סילמן: הוא נעשה במסגרת שירות צבאי, והחיים שהציל היו של חיילים. אבל אם ניתן לפויר ליהנות מהספק ונאמין לו שהוא מנסה להימלט מהאתנוצנטריות והלאומנות של הגישה הזו, נצטרך להיתלות בהבדלים אחרים. ישנם כאלה מן הסתם: בעוד שקפיצה על רימון היא התערבות ישירה במציאות שאת התוצאה שלה ניתן לצפות מראש, המעשה של סילמן הוא סימבולי, אפילו אסתטי, ואת התוצאה שלו לא ניתן היה לצפות מראש. שני המאפיינים הללו של ההצתה העצמית של סילמן קשורים בהדיקות. בניגוד (אולי) לקפיצה על הרימון, פעולתו של סילמן הייתה בסופו של דבר פעולת-דיבור בעלת כוח אילוקוציוני, ופעולה כזאת חשופה תמיד לסכנה של כישלון: מכל דיבור אפשר להתעלם. פויר לא מתקשה להגיע (כבר עכשיו) למסקנה שסילמן אכן נכשל, ו"תוכיח … הנוכחות הדלה בהפגנה שהתרחשה קצת פחות מיממה אחרי פטירתו של סילמן".

***

אבל נראה לי שמה שמטריד כאן באמת את פויר, אולי גם את יובל, וודאי את הרנגאט יוסי יונה שמיהר להבטיח לשלטון אחרי שריפתו של סילמן ש"לא הצבנו גיליוטינה", "לא באנו לערוף את ראשי המשטר", וחס וחלילה איננו שואפים למהפכה (ועוד תוך ביזוי שמם של הפנתרים השחורים), איננו הכישלון של סילמן, אלא האפשרות שיצליח.

מה יכולה להיחשב הצלחה של סילמן? בראיון עם עומר צנגוט הוא מדבר על "מהפכה אלימה", אבל אני מציע לקרוא כאן את המלה "אלימה" במובן הנפוץ בישראל, כלומר במובן שבו כל הפגנה שבה כוחות הביטחון תוקפים את המפגינים היא "הפגנה אלימה", כלומר במובן שבו כל מה שמאיים על השלטון מספיק בשביל שזה ינקוט באלימות נגדו נחשב בעצמו "אלים". אם אנחנו משתמשים כך במושג "אלימות", ואם כשאנחנו מדברים על מהפכה אנחנו מדברים על אירוע שמחסל את השלטון ככזה, אז "מהפכה לא-אלימה" היא אוקסימורון צבוע. או שיהיה דיכוי אלים, או שזאת לא מהפכה.

יש מבין המשתתפים במחאה והמזדהים אתה רבים שנרתעים מהאמת הזאת. במדינה שבה עשרות אלפי בני אדם גוועים בעוני ומאות אלפים נתונים בסכנה מיידית של נפילה לתהום הזו, מדינה שבה תגובתו של השלטון לדרישות צנועות ולא-מהפכניות בעליל כמו בניית דיור ציבורי היא רק דיכוי ועוד דיכוי, הם נתלים ב"ישראליות", "יהודיות", "רציונליות" ו"מערביות" שמחברים בינם לבין המשטר באמנה חברתית מדומיינת כלשהי. הם לא מפחדים מפני משהו שלא קורה כבר עכשיו, הם מפחדים שמה שקורה גם ככה ייצא מהשק וייעמד על השולחן, מיילל ומדמם ושורט.

אבל אם אותם אנשים רוצים לראות באמת את העתיד, כל מה שהם צריכים לעשות זה להביט מעבר לים אל מדינות מערביות (או מערביות-לשעבר?) כמו יוון וספרד, שבהן אנשים שורפים את עצמם זה זמן מה. בעתיד הזה, העתיד שאותו מבשר לנו סילמן במעשהו, נקרעת מעל ההווה האשליה בדבר סולידריות "ישראלית" ו"יהודית", ומתנפצת האמונה שאם נהיה נחמדים, אם לא נעורר עלינו את אלימותם, נוכל בסוף להשיג איזה פירור. האנשים האלה הם כמו זו שאמרה לדליה רביקוביץ' שהבגד שלה בוער באש. ולאנשים האלה נוכל גם לענות במילותיה:

מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?

אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: