האנתרופולוגית ד"ר הדס וייס סיימה לאחרונה מחקר על שוק המשכנתאות בישראל. המחקר שופך אור על כמה מנקודות ההשקה בין הכלכלי, הפוליטי והאישי בישראל היום, ונדמה לי שיש לו חשיבות רבה לדיון על המחאה החברתית, ובעיקר לתת-הדיון על חלקו של "המעמד הבינוני" במחאה, דיון שמתנהל בין היתר כאן ב"עתידות", בפוסטים של עוז גורה ודותן לשם ושל ערן חכים. את הראיון שלהלן ערכתי אתה במייל במהלך השבועות האחרונים.
תוכלי לספר קצת על המסלול האינטלקטואלי שלך? מה הביא אותך לעשות מחקר דווקא על שוק הדיור בישראל בזמן המחאה?
את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על ההתנחלויות וכיצד הן השתנו מעשית וערכית. לאחר מכן ערכתי שני מחקרים נוספים, על המגזר השלישי בציבור הכללי, ועל המקבילה שלו (גמ"חים) בציבור החרדי. בכל המחקרים האלו זיהיתי פערים בין תפישות העולם והמטרות של מושאי המחקר שלי, לבין ההתנהלות שלהם בפועל. הדיסוננס הזה חשף עבורי אילוצים חברתיים-כלכליים, ואפשר לי לנתח את מקורותיהם והשפעותיהם.
דבר נוסף שעלה במחקרים שלי היה נסיגה רוויית-מתחים מה"חברתי" והתכנסות ב"עצמי", ב"משפחתי", ובמידה ויש קהילה ב"קהילתי". בהמשך החלטתי להתמקד בתופעה זו, ולהתבונן באחד מהיבטיה המוחשיים: החתירה אחר בית ותחושת הביטחון שהוא מייצג, לנוכח התפרקות מנגנוני רווחה אחרים. לכן הכנתי את הקרקע למחקר על שוק הדיור המקומי, ורגע אחרי שסיימתי לנסח את הצעת המחקר פרצה המחאה החברתית שסוגיית הדיור היתה במרכזה. בפברואר האחרון, לאחר ששקע אבק המחאה, חזרתי לארץ כדי להתחיל בעבודת השדה.
מה כללה עבודת התחקיר? לאילו מסקנות עיקריות הגעת ואיך?
המחקר שלי כלל קריאה של חומר רקע על דיור ונדל"ן, וראיונות עם אנשים מהשטח שמתעסקים בנדל"ן מהכיוון הפוליטי, הכלכלי, והעסקי, כמו גם עם רוכשי דירות. בנוסף ערכתי "תצפית משתתפת" בכנסים וירידי נדל"ן, בבנקים וייעוצי משכנתאות, ובקבוצות רכישה. החוויות הנ"ל העלו אצלי שורה של פרדוקסים שניסיתי לפתור, כגון: מדוע כל מי שידו מאפשרת לו לגייס הון ראשוני לרכישת דירה מעדיף לעשות כן, במחיר של חובות משכנתא נטולי היגיון כלכלי, במקום להסתפק בשכירות? מה ההיגיון של מחאה נגד עליית מחירי הדיור בחברה שרוב משקי הבית בתוכה מחזיקים דירה בבעלותם, ולכן עליית המחירים היא כביכול לטובתם? וכיצד מחאה פוליטית סביב סוגיית הדיור גוועת על מזבח חכמת שוק א-פוליטית? המחקר הוביל אותי למספר תובנות.
הכלכלה הניאו-ליברלית הצליחה להגדיל מאוד את הצבר ההון בעזרת פירוק העבודה המאורגנת והעברת נטל המימון של שירותים בסיסיים (בכללם דיור, בריאות והשכלה) לאזרח הפרטי. כתוצאה מכך פחתה יכולתם של אזרחים לחסוך כסף לרכישה של שירותים וסחורות. זו תופעה בעייתית עבור ההון, שאינו יכול להמשיך ולצמוח ללא צריכה או "מימוש" של הסחורות שהוא מייצר. הפתרון לכך, שהולך ונהייה נפוץ יותר, הוא להעניק כמות גדולה של אשראי לרכישה, ולדחות את הפרעון למועד מאוחר יותר. בכך בעצם מעודדים רוכשים לשעבד את עתידם לטובת צרכים, רצונות והשקעות של ההווה.
זה העיקרון המניע היום את שוק הדיור. אם פעם דיור היה זכות בסיסית שמדינות היו דואגות לספק באמצעות דיור ציבורי או שכירות לטווח ארוך בפיקוח ממשלתי, הרי שהיום הנורמה היא בעלות פרטית. ככלל, ככל שהמדיניות ניאו-ליברלית יותר, כך רבים משקי הבית שגרים בדירה בבעלותם. מבחינה זו דומה ישראל לארצות-הברית, למשל, ולא לגרמניה. הרעיון הוא להעביר את נטל מימון צרכי הדיור לאזרח הפרטי.
ואיך זה נעשה? איך רוכשים בית בישראל היום?
כדי לאפשר רכישת בית, מעניקים הבנקים אשראי בדמות משכנתאות, שמאפשרות לאזרח העובד לממן את הרכישה בעזרת הון עצמי נמוך יחסית. עבור בנקים מדובר בענף רווחי במיוחד מאחר ומשכנתאות נפרעות עם ריבית. אך הנקודה המעניינת מבחינה חברתית היא הנתק שנוצר בין ערך השימוש של הבית עבור רוכשו, לבין העלות הסופית שלו. העלות הופכת עלומה מפני שהיא משולמת לאורך שנים רבות עם ריבית משתנה שאינה ניתנת לצפייה מראש. העמימות הזאת מאפשרת למחירי הדיור לעלות באופן דרמטי, כפי שקרה כאן בשנים האחרונות. הדירות נשארות "בהישג יד" כל עוד התשלום הראשוני נמוך ורק גובה המשכנתא עולה.
ערך הדירות, לעומת זאת, הוא חברתי. ככל שהמדינה נסוגה מדאגה לרווחת הפרט, כך משלימה המשפחה את החסר, והיא שהופכת להיות החיץ בין הפרט לכוחות השוק. ועוד: ככל שהאפשרות לחסוך פוחתת, ה"רזרווה" ההונית הכמעט-יחידה שמשק בית יכול לבנות עליה לעת הצורך, היא הבית שבבעלותו. מי שקצרה ידו מלגייס משכנתא נאלץ לוותר אף על מעט הביטחון הזה, ולגור בדיור ציבורי מוזנח ומשפיל, או בשכירות שעלותה תלויה בשרירות לבו של בעל הבית.
מכאן שהחתירה אחר בעלות על בית היא כורח ולא בחירה. ואולם הכורח נסתר מהעין: אותו השוק שמעלה את מחירי הדיור, דואג לייצר תחרות על בתים לרכישה, על-ידי בנייה מתונה והגבלות מימון שיוצרים מחסור מלאכותי בדיור. כאשר אנשים חווים על בשרם את הקושי העצום ברכישת דירה, ומגייסים לשם כך צמצום ותושייה, הם מרגישים שהם אדוני גורלם ולא קרבנות. התחושה מתחזקת כאשר הם רואים סביבם אנשים שאינם מצליחים להגיע לדירה בבעלותם מחד, וכאלה שגובים שכירות על דירה שנייה ושלישית מאידך.
הדרך הנפוצה להגדיר את ה"מנצחים" במרוץ הזה היא "מעמד בינוני". מעמד זה מזהה את עצמו עם הביטחון והעצמאות שהוא מצליח להשיג ולהוריש לדור הבא על ידי הון ורכוש. כשאין חסכונות נזילים, וההכנסות קטנות וארעיות, הרכוש הוא עמוד התווך של משק הבית, וכיום רכוש משמעו בית. אחד הביטויים המוחשיים ביותר להצטמקות המעמד הבינוני הוא התגברות הקושי ברכישת בית, שמעלה את רף הכניסה למעמד הבינוני, ומתמרץ לקיחת משכנתאות מנופחות. הוא מעניק חותמת ערכית לניצחון בתחרות הכלכלית– כאילו מדובר בפרס על חסכנות, תבונה, זהירות, חריצות וערכי משפחה – שהרי הורים שידם משגת עוזרים לילדיהם הבוגרים להגיע לבעלות על בית.

הפרולטריון. רק לא זה.
זאת הגדרה מעניינת למעמד הבינוני. תוכלי להרחיב על הדינמיקה הפוליטית שחווה המעמד הזה?
המעמד בינוני מכיר טובה למערכות המאפשרות לו להגיע ליתרונותיו החברתיים והכלכליים, מפני שהוא תלוי בהן כדי לשמור על ערך נכסיו והשקעותיו. לכן ההון זקוק למעמד בינוני רחב, לאזרחים המעוניינים ולהשקיע במערכות שמשרתות את ההון. הוא זקוק גם לשכבה בולטת של מעמד נחות כלכלית וחברתית, שעליבותו מעודדת את האחרים להשקיע; ובמיוחד הוא תלוי בחוסר הביטחון שגורם לכל אדם להרגיש מועד לפורענות כלכלית, אלמלא יחתור בכל עת להשגת יתרונות כלכליים.
אשראי נדיב אך מותנה הוא אמצעי יעיל למימוש התנאים הנ"ל. הוא מפיץ את התחושה שלמרות שסחורות חיוניות ושירותים בסיסיים הפכו יקרים מנשוא, השוק עוזר למי שעוזר לעצמו. לבסוף, כאשר קיום חומרי וחברתי תלוי רובו ככולו באשראי שמחלקים הבנקים ובחסכונות שהם מנהלים, וכאשר בריאות הבנקים תלויה בתחרותיות המשק בשוק הגלובלי, אפשר להציג את הצבר ההון כצמיחה כלכלית ואת טובת השוק כרווחת הכלל.
זה מעמד ששרוי בפרדוקסים רבים. במחקר שלי נכחתי בעסקאות לקבלת משכנתאות שבהן לקוחות נלחמים לקבל אחוזי מימון גבוהים מבלי להתחשב במחיר הסופי שזה יגבה מהם, ומוקירים תודה לבנק העוזר להם להגיע לבעלות על דירה. חוויתי כיצד קבוצות רכישה של דירות הופכות גבולות כלכליים בין מי שבפנים למי שבחוץ, לגבולות ערכיים של המעמד הבינוני. וראיתי כיצד שוק הנדל"ן מפרסם את סחורותיו כסימביוזה הרמונית בין השקעות הון פרטיות ורווחה משפחתית, קהילתית ולאומית.
מי שכבר מחזיק בבית שומר על ערך השקעתו ואף מרוויח כאשר ערך ביתו עולה, אך רוב המשכנתאות אינן כלכליות. אולם האי-רציונליות לכאורה שבלקיחת משכנתא נובעת לא מהבחירה החופשית של הפרט, כפי שכלכלנים רוצים להניח, אלא מאי-הרציונליות של הכלכלה עצמה. ההון צומח כשהוא כופה על אזרחים וצרכנים תחרות קיומית, שכדי לעמוד בה אין מנוס מהשקעת סכומים הולכים וגדלים. כך הופך מאבק הפרט על רווחתו למרכיב כפוי בשחיקה של רווחת הכלל. מי שמשקיע (או מי שהוריו ומוריו השקיעו בו), תלוי במערכות השומרות על ערך השקעותיו. הפער ההולך וגדל בין "צמיחה כלכלית" ל"צדק חברתי" זועק לשמים, והוא שהצית את את אש המחאה. השתתפו בה צעירים שעדיין לא מימשו את חלום הבעלות על דירה, וחשים על בשרם את העלות המעיקה של כרטיס הכניסה למעמד הבינוני. תמכו בה הוריהם שלמרות עליית ערך הדירות שבבעלותם, מתקשים לתרגם את יתרונותיהם לעזרה לילדיהם להגיע לאותם יתרונות. ולמרות זאת המחאה לא יכולה היתה לחרוג מגבולות השוק, המחייב תחרות קיומית ומתגמל את מי שמשתתף ומצליח בתחרות ביתרונות יחסיים.
האם המחאה החברתית עמדה רק ברקע להתרחשויות שצפית בהן, או שהיא גם השפיעה עליהן ישירות? האם, למשל, שמעת התייחסויות אליה מצד רוכשים או מוכרי נדל"ן? האם הפרדוקס שאת מתארת, בין מחאה ציבורית לבין התנהגות אישית שמאששת את הסדר הקיים, היא משהו שהרוכשים עצמם נתנו עליו את הדעת?
כן, שמעתי המון התייחסויות למחאה, והן כללו את כל מגוון הדעות והעמדות אך בתור אנתרופולוגית, התפקיד שלי הוא לפרש כל אמירה בתוך הקרקע החברתית עליה היא צומחת ולאור ההתנהלות של מי שמביע אותה. מכאן הרגישות שלי למתחים בין התייחסויות אלו ואחרות, לבין דינמיקות שמושכות לפעמים לכיוונים אחרים. הפרדוקס שאני מתארת בין מחאה ציבורית להתנהגות פרטנית, כמו רוב הפרדוקסים שאני נתקלת בהם, קיים על קו התפר בין תודעה לפרקטיקה.
יזמים וקבלנים עמם שוחחתי, בין אם הם הצדיקו את המחאה ובין אם הם יצאו נגדה, ראו בה הזדמנות לקדם את המנגנונים המיטיבים עמם בתור אלה שמספקים דיור "בפועל ולא בדיבורים", ולנגח את אלה המרסנים אותם, כמו מיסוי מופרז או בירוקרטיה מסורבלת. מאחרים שמעתי הכרה באילוצים והצדקת הההתנהלות בתוכם. כך למשל מנציגי עמותת "רוח חדשה", שנלחמו עוד הרבה לפני המחאה נגד מחירי הדיור הגבוהים, כיום מארגנים קבוצות רכישה ללא מטרות רווח, כדי לעזור לצעירים להגיע לבעלות על דירה. לדברי מנהלת העמותה: "פתרון בגדול יצטרך להיות ברמה של הממשלה ואמצעים מרחיקי לכת. באנו ואמרנו שעד שהתהליכים האלה יבשילו צריך לעשות את מה שאפשר עם האמצעים הקיימים."
בקרב רוכשים נתקלתי בעיקר בפרגמטיזם, וזה לא מפתיע. כבר לפני קרוב למאה שנה זיהה גיאורג לוקאץ' את הפרגמטיזם כתוצר מתבקש של התמודדות עם אילוצים כביכול אובייקטיביים בחברה שמעלה על נס את חופש הפרט: מחד, המרת חירות אמיתית עם חירות סובייקטיבית של הדמיון והמחשבה, ומאידך, התנהלות פעילה במסגרת כללי המשחק הקיימים לקידום עצמי, משפחתי, או של "קבוצת אינטרס". לכן בלי קשר לרמת התחכום שבו מושאי המחקר שלי ניתחו את רעות שוק הנדל"ן, ובלי קשר לביקורת שלהם על אנשי עסקים או בפוליטיקאים, הם עשו לביתם והצדיקו זאת רציונלית ומוסרית. אין ספק שהתרעומות והביקורות חושפות את הבעייתיות החברתית של צמיחה כלכלית. אך למרבה הצער, אי אפשר למתוח קו ישר בין התייחסויות ורצונות לבין שינוי חברתי, בחברה שמעמידה אילוצי קיום מופשטים אך בלתי-נמנעים על חבריה, מתוחכמים וממורמרים ככל שיהיו.
לוקאץ'. גם במעמד הבינוני לא קל.
את מזכירה פה ושם את הטיעון שקניית דירה היא השקעה, ושלרוכשים יש אינטרס שערךהדירות יעלה. אם אנחנו מדברים על אנשים שחיים בדירה היחידה שבבעלותם, הטיעון הזה נראה לי מופרך כיוון שהם לא יכולים להרוויח בלי למכור את הדירה,ואז כמובן יצטרכו לקנות דירה יקרה אחרת במקומה. האם בעינייך יש איזשהו ממשבטיעון הזה או שהוא מהווה אחיזת עיניים?
ניסיתי להתמודד עם טענה שהכלכלן יעקב שיינין העלה על דפי גלובס לפיה "ב-20 השנה האחרונות, דור ההורים מרגיש עצמו מאוד מוצלח. הוא קנה דירה ב-170 אלף שקל לפני 20 שנה והיום היא שווה מיליון שקל. ההורים מאוד רוצים שילדיהם יקנו דירה בזול, אבל בתנאי שערך הדירה שלהם לא ירד." גם לי זה נשמע מופרך לאחר ששמעתי פעם אחר פעם תלונות של הורים על חוסר יכולתם לעזור לילדיהם לרכוש דירה, וטענות של בעלי דירות שגם אם ימכרו את דירתם שערכה עלה, לא יצליחו לשפר את הדיור שלהם. אם כן, יש ממש בטיעון שקניית דירה היא השקעה, ובכל זאת הוא מהווה אחיזת עיניים. אנסה להסביר.
מישל פוקו דיבר כבר בסוף שנות השבעים בהרצאותיו בקולז' דה פראנס (שיצאו לאור ב-2008), על כך שהמדיניות הניאו-ליברלית הופכת את הפרט ל"יזם של עצמו": על-ידי החלת מנגנוני השוק על כל תחומי החיים, נותר הפרט ללא רשתות ביטחון ולכן נאלץ לבטח את עצמו נגד סיכונים כמו אבטלה או מחלות. בהינתן שהביטוח מתווך דרך השוק הפיננסי (למשל בעזרת קרנות פנסיה מופרטות), הפרט הופך למשקיע בעל-כורחו, שגורלו תלוי בתוצאות הכלכליות של השקעותיו. אם כן, אפשר לומר שכל אדם בישראל היום, העומד ברשות עצמו, הוא ממילא משקיע. אם השקיע את כספו בבית, הרי שיש משמעות כלכלית אמיתית לכך שהבית מוסיף או מאבד מערכו. בנוסף, נדל"ן כמעט תמיד נחשב בתודעה הציבורית כהשקעה טובה, עם טיעונים אידיאולוגיים על קוטנה של הארץ וקצב הריבוי הטבעי שבה. ולא חסרות סטטיסטיקות המצביעות על עלייה בערכי הנדל"ן לאורך השנים, כפי שלא חסרים אנשים שרוכשים דירה שנייה או שלישית ומתרברבים בהכנסותיהם.
מצד שני, אין לבלבל בין הגדלת הון כפרקטיקה והגדלת הון כמטרה, כפי שכלכלנים נוהגים לעשות. המטרה של "היזם של עצמו" בהשקעותיו היא לא הגדלת הון אלא ביטחון. להוציא כרישי נדל"ן, אנשים רוכשים בית כדי לגור בו, ובמקרים מסוימים לשריין אותו לילדיהם. כשערכי הנדל"ן גואים, מי שכבר רכש דירה יכול "לצוף" ולא "לשקוע", אבל זה לא עוזר לו להתעשר מחד, ולא להרים את ילדיו לגובה המדד מאידך. הוא יכול רק להתקיים כלכלית, וגם זה בקושי. בהעדר מנגנוני ביטחון חלופיים, אנשים נאלצים להשקיע בדירה, וגורלם הכלכלי תלוי בערכה. אך הטענה לפיה הם מונעים מתוך רצון להגדיל את הונם על ידי ההשקעה הזאת, היא אחיזת עיניים שמטרתה להצדיק מוסרית את העוולה הגדולה שמעוללת השיטה הכלכלית שכופה עלינו אילוצים כאלה.
את דוחה את הטענה ה"כלכלנית" שהבחירה של אנשים לרכוש בית, גם במשכנתא מופקעת, במקום לחיות בשכירות, היא "לא-רציונלית". מהן הסיבות הרציונליות שאנשים לארוצים לחיות בשכירות? את מזכירה את התלות ב"שרירות לבו" של בעל הבית – אבלכפי שאת אומרת, גם תשלומי המשכנתא תלויים בשרירות לבו של הבנק, אז מה ההבדל?
את הפוסט-דוקטורט האחרון שלי עשיתי בגרמניה, ורוב המשפחות שהכרתי שם גרו בשכירות באותה דירה במשך עשרות שנים, כשהחוק מונע מבעלי הבית להעלות להם את שכר הדירה או להעזיב אותם. בארץ, לעומת זאת, אין רגולציה על שכירות לטווח ארוך ומי שרוצה ביטחון ויציבות, בעיקר עבור ילדיו, לא יכול להרשות לעצמו לגור בדירה שהוא יכול להיות מסולק ממנה כל שנתיים כי בעל הבית החליט להעלות את השכירות, למכור את הדירה, או לערוך בה שיפוצים מקיפים. בעלות על בית מגנה עליו מפני אפשרות כזאת, בהנחה שהוא עושה את כל שביכולתו לעמוד בתשלומי המשכנתא. ההבדל הגדול בין שיעבוד לבעל בית לבין שיעבוד לבנק הוא תפיסתי. מי שמשלם שכירות יודע שכספו נכנס לכיסו של מישהו אחר המרוויח על חשבונו. מי שמשלם משכנתא, לעומת זאת, רואה בתשלום סכום שמצטבר לטובת הנכס שלו עצמו, גם אם הסכום גדול בהרבה משווי הנכס או מהסכום שהיה משלם על מגורים בשכירות.
לאחר משבר האשראי הגדול של 2008, חלה פריחה עצומה במחקר אתנרופולוגי על אשראי. לא כאן המקום לפרט את שלל התובנות שהמחקרים האלה הולידו, אציין רק שהם נוטים לראות את החברה כולה כמתנהלת על פי היגיון של אשראי. מיום לידתנו אנחנו נוטלים את המשאבים החומריים והתרבותיים שאנחנו זקוקים להם לצרכי קיומנו והתפתחותנו מהסביבה שלנו כמעין הלוואה, שאותה אנו מחזירים בבוא העת בתרומה לקיומם והתפתחותם של אחרים. אשראי עומד ביסוד קשרי הגומלין בין אדם לסביבתו החברתית, ולכן כמעט בכל שפה יש קשר ישיר בין מונחי אשראי למונחי מוסר, למשל חובה וזכות, ערבים\ערבות, אמינות /אמונה.
אך יש הבדל בין אשראי בין-אישי לבין אשראי מוסדי – למשל משכנתא שנותן בנק. אשראי בין-אישי הוא שקוף: ברור מי חייב מה למי, ואם יש ריבית, מי מרוויח על חשבון מי. אשראי מוסדי לובש צורה של משאב חברתי השייך לכולנו. בהיסטוריה של הבנקאות (כפי שמתאר האנתרופולוג גוסטב פיבלז), היו תנועות שעודדו אזרחים להפקיד את חסכונותיהם בחשבונות בנק במקום מתחת לבלאטה, כתהליך של תירבות. הן עשו זאת בשם המוסר – המרת אגירה "אנוכית" בסולידריות חברית – ובשם הרציונליזם – הגדלת ערך הכסף על-ידי השקעתו הרווחית. בנקים משקיעים את כספי המפקידים באפיקים רווחיים שתורמים לצמיחה כלכלית ומגדילים את רווחיהם שלהם, שנגזרת מהם מוחזרת למפקידים בדמות ריבית על חסכונותיהם. לכן אשראי בנקאי יכול להיתפש כמנגנון חברתי ה"מעצים" את הפרט נטול-האמצעים להיות יזם ומשקיע. האשראי הרווחי ביותר עבור הבנק הוא בדיוק זה ש"הולך לקראת" הלווה: המשכנתא בשיעור מימון גבוה, המשולמת בתוספת ריבית משך שלושים שנה, ומאפשרת למי שיש לו הון עצמי מינימלי להגיע בכל זאת לבית שעולה למעלה ממיליון שקלים. כך הבנקים הולכים ומתעשרים שעה שהציבור מתבוסס בחובותיו. אך בשל מופשטות יחסי הגומלין האלה, אף אחד לא מניד עפעף כשכשסטנלי פישר יוצא בהצהרות כמו "אני שומע לעיתים קרובות שאומרים כי 'הנגיד דואג יותר למערכת הבנקאית ממה שהוא דואג לזוגות צעירים'. זה פשוט לא נכון. אנו דואגים ליציבות של המערכת הבנקאית כי אנו דואגים לזוגות צעירים" (צוטט ב-גלובס, ב-14 ליוני 2012).
בנדלניאדה האחרונה אפשר היה לראות בעיניים כיצד אשראי רותם מבקשי דיור לצבירת הון. הבית תורגם לנכס נדל"ני והיריד הוצג כתשובה למצוקת הדיור. דוכני המכירה היו מסודרים בטורים כך שדירות באזור המרכז היו באמצע ואלו שבפרפרפיה בשוליים, עם מחירים בהתאם. מי שצעד פנימה למעשה בחר ברגליו לשלם מחיר יקר יותר. כדי לעזור לרוכשים לעמוד ב"בחירה" שלהם, כל הטורים הובילו לשורה שייצגה את הבנקים המרכזיים. הפרסומים בדוכנים קשרו פוטנציאל רווחי עם ערכי משפחה, וקהילה לבשה צורה של משאב השקעתי משותף. על רקע תמונות של אידיאליה פרוורית כיכבו כותרות כמו "הזדמנות נדל"ן חד-פעמית" לצד "הבת של השכנים מקומה 4 לוקחת את רקסי לטיול". על כרזה למגרשים ביישוב קדימה, היתה תמונה של קופת חיסכון שמישהו מכניס לתוכה מטבע, ומתחתיה הכתובית: "חסכון זה נחמד אבל לילדים שלכם מגיע לבנות על עתיד טוב יותר!" ולבסוף: "בשבילכם זו הזדמנות חד פעמית ובשביל הילדים זו השקעה לעתיד".
כך הופכת ההשקעה לבחירה הרציונלית עבור הפרט והמוסרית עבור משפחתו וקהילתו, ודאי כשהיא רק בגדר הבטחה שאולי תתממש מתישהו בעתיד. ובל נשכח שאלה אינן מטבעות מהקופה הפרטית שמושקעות במגרש ובבית, אלא משכנתא שנותן הבנק: כביכול ההשקעה של החברה בנו (בתיווך המערכת הבנקאית) לטובת הגשמת ייעדנו לבית וביטחון. דרך האשראי, אפוא, מצטיירת צבירת הון כצמיחה כלכלית לטובת הפרט ולרווחת הכלל.