Archive for אוקטובר, 2012

26/10/2012

פטישיזם בחירות

אולי התרומה הכי חשובה של סלאבוי ז'יז'ק לחשיבה הפוליטית בת-זמננו היא מושג הפטיש (fetish) שפיתח, על בסיס ההגות של מארקס ופרויד. בניגוד לתפיסה הרווחת, בשביל ז'יז'ק הפטישיסט אינו מי שמאמין באמיתותו של משהו שקרי, אלא מי שמתנהג כאילו משהו שקרי הוא אמיתי, ואחת היא מהן אמונותיו הפנימיות הכמוסות. למעשה, לעתים קרובות פטישיסטים מודעים היטב לשקריותו של הפטיש שלהם. הנוסחה של הפטיש, כותב ז'יז'ק, היא je sais bien, mais quand meme…, "אני יודעת טוב מאד [ש-x הוא שקר], ובכל זאת [אני מתנהגת כאילו הוא אמת]". הניסוח הזה מאפשר לנו לחלץ את מושג הפטיש מתחום הפסיכולוגיה האינדיבידואליסטית ולהבין בעזרתו תופעות חברתיות.

התופעה החברתית שמדאיגה אותי כרגע היא מערכת הבחירות הבאה עלינו לרעה. כפי שהוכיח נועם שיזף באותות ומופתים ב-972+, הבחירות האלה לא יכולות לשנות שום דבר. אין להן בדל של משמעות. גם אילו היה דבר כזה "גוש מרכז-שמאל", כלומר, אם היה סיכוי כלשהו שקדימה ובל"ד יישבו בממשלה יחד, וגם אילו ממשלה כזאת היתה דבר רצוי, לגוש הפיקטיבי הזה אין כל סיכוי לגרוף רוב בבחירות הקרובות. חד וחלק, סגור וחתום.

מצב העניינים הזה מעורר בעיה עבור מי שפעיל במפלגות שמאל רדיקליות שרצות לבחירות (כמו חד"ש, שאני חבר בה). כדי להשתתף במשחק הבחירות, צריך לעשות כאילו הוא משנה משהו. אם אתה רוצה לזכות בתוספת של אלפי קולות, אתה צריך לשכנע אנשים שתוספת של עשרות אלפי קולות תשנה משהו; ואם אתה רוצה לזכות במאות קולות, אתה צריך לשכנע אותם שתוספת של אלפי קולות תעשה את ההבדל. מה שאתה חייב להדחיק מכול וכול זאת העובדה שהקולות האלה הם חסרי-משמעות לחלוטין. גם אם חד"ש, למשל, תזכה בסכום אסטרונומי של שישה מנדטים, זה לא ישנה שום דבר.

הבחירות לא ישנו כלום, המאבק נמשך. צרפת 1968

ההדחקה הזאת היא לא עניין נפשי פנימי; פעילים חכמים יסכימו בחדרי חדרים לניתוח הנ"ל, אבל לא בציבור, שהרי צריך לקיים קמפיין וכדי לקיים קמפיין בכלל, צריך להאמין שאפשר לשנות משהו באמצעותו. כך הם נתפסים אחד לאחד לנוסחת הפטיש: "אני יודע טוב מאד שהבחירות האלו לא ישנו שום דבר, ובכל זאת אנחנו חייבים לעשות כאילו כן, כי קמפיין חייבים לנהל". להחלטה הזאת מצטרפות ההחלטות המקבילות של פעילים במפלגות אחרות, הדיונים המתארכים בפייסבוק על מה להצביע, זעקות השבר והחלחלה על כך שדמות ג'ינג'ית פלונית הצטרפה למפלגה גריאטרית אלמונית, וכן הלאה והלאה עד זרא.

לשם הבהירות אומר שאני לא תופס כאן עמדה אנרכיסטית טהרנית. מי שיוצא לקמפיינים נגד הצבעה בבחירות הוא פטישיסט לא פחות, ואולי יותר, ממי שמריץ רשימה – הפנטזיות של סאראמאגו נוטווית'סטאנדינג, אף משטר עוד לא נפל בגלל אחוזי הצבעה נמוכים. אני גם לא מתכחש לכך שבמקרים מסוימים, ולא כל כך נדירים, לפוליטיקה אלקטורלית יכולה להיות חשיבות: דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות הן הקמפיין של "עיר לכולנו" בת"א-יפו ב-2008 והבחירות האחרונות ביוון, שבהן קואליציית השמאל סיריזה הפסידה בהפרש קטן (ואולי טוב שהפסידה, אבל זה עניין אחר).

העובדה שמערכת הבחירות נטולת-המשמעות הזו מגיעה בעקבותיה של תנועת המחאה החשובה ביותר שנראתה בארץ זה כמה עשורים הופכת את הפטישיזם הזה למסוכן עוד יותר. קשה להאמין שמאות האלפים שמילאו את הכיכרות לא יכולים למלא את הכנסת, ומפתה לחשוב שזה תלוי רק בנו, שאם נתאמץ מספיק לגייס קולות לדעם, לחד"ש, למרצ או לעבודה אז השכינה הקדושה ששרתה על מאהלינו תפרוש את כנפיה מעל ארצנו הדוויה כולה. אבל זה בלתי-אפשרי, והסיבות לכך הן מבניות ואובייקטיביות. השלטון בישראל בנוי על מערך מורכב של שליטה שבו קבוצות שונות נהנות מפריבילגיות יחסית לאחרות (בהפשטה גסה, אשכנזים ילידי הארץ ביחס לשאר היהודים, והיהודים ביחס לפלסטינים ואחרים), והמחאה רק החלה במלאכה ארוכת טווח של כרסום במערך הזה. המערכת המפלגתית הנתונה יכולה רק לחזק אותו.

על אף הרושם הראשוני, אני לא נותן כאן מתכון לפסימיות וייאוש; ייאוש יהיה מנת חלקו של מי שיחזיק אצבעות בליל ה-22 בינואר. על אף מה שאמרתי לעיל בגנותה של הפסיכולוגיה, לפטישיזם יש בהחלט צד נפשי, ומי שפועל ופועל ופועל כאילו הוא מאמין במשהו, סופו שיאמין, ואפילו קצת. לכן מי שמספרים לאחרים שיש שביב של תקווה בבחירות האלה – הם אלה שזורעים ייאוש, לא אני. פעילים ש"נשרפים" על עבודת בחירות קדחתנית, איבה מיותרת בין גופים שונים בשמאל, הזנחה של זירות מאבק אחרות – כל אלה הם פועל יוצא ישיר של פטישיזציה של הבחירות, ומכולם אפשר וכדאי להימנע.

~~~

מי שעוקבת אחרי הצד התיאורטי של הטיעון יכולה לתקוף אותי כאן באותו נשק שבו השתמשתי אני. כל הטיעונים שלי נשענים על הנחות מוקדמות: שקיימת ישות כלשהי בשם "השמאל" שיכולה לשנות את המציאות, שלפעולה הזאת יכולות להיות תוצאות שהן גם מכוונות וגם טובות, ושהפוסטים שלי יכולים להשפיע על הישות הזאת ומעשיה. אין לי ראיות מספקות לאף אחת מההנחות הללו; אני פועל כאילו אני מאמין בהן, וקריאה במה שכתבתי עלולה לגרום לאחרים לפעול באופן דומה. במלים אחרות, אני פטישיסט מדבק; וקל מאד להפעיל מהלך דומה כמעט על כל מי שנוקט בפעולה חברתית כלשהי.

ובכן, יכול להיות. ייכן שכל פרקטיקה היא ביסודה פטישיסטית, אבל אז מה? עצם האפשרות להפעיל מהלך אנליטי על כל דבר איננה עילה לפסילתו של המהלך. השאלה היא מה עושה החשיפה של פרקטיקה מסוימת כפטישיסטית. במקרה של ההתערבות שלי בפוליטיקה האלקטורלית, במקרה הטוב היא תשכנע כמה מקוראיי להשקיע פחות אנרגיה במערכת הבחירות הנוכחית ויותר בפעילות הפוליטית ארוכת-הטווח והחשובה שבה הם היו עסוקים עד לפני כמה שבועות. במקרה של הפטישיזם הפוליטי הפרטי שלי, אין לחשיפתו השפעה של ממש, בגלל שכמו פטישיסטים רבים, אני שלם עם הפטיש שלי. אני מודע לכך שאין דרך להוכיח את אפשריותו של שינוי מהפכני ואת רציותה של פעילות לקראתו, אבל שתי ההנחות הללו הן עיקרי אמונה בשבילי. אני יודע טוב מאד, ובכל זאת!

מודעות פרסומת
08/10/2012

שקרים ופמיניזם מטריאליסטי

בראשית היה תכנון לכתוב משהו רציני על המגנום אופוס החדש של סלאבוי ז'יז'ק, ואז היתה תכנית פחות גרנדיוזית, לכתוב משהו משעשע (אבל הגליאני) על ממים, ואז הגיע המבול האינסופי של קריאה  ללימודים והכול נדחק הצדה, עד שעצם המשך קיומו של הבלוג הוטל בספק. אבל אז, למרבה המזל, הגיע LIES, ועמו חזר הלהט המיסיונרי, כי אם יש משהו שהבלוג הזה רוצה לעשות כרגע זה לשכנע אתכן לקרוא את כתב העת הזה.

יכול להיות מאד שהקריאה בז'ורנל הפמיניסטי-מטריאליסטי הזה היתה כל כך מטלטלת בשבילי בגלל שזאת השפה שפמיניזם רדיקלי צריך לדבר כדי שמרקסיסט מקובע כמוני (כנסו ללינק, זה מצחיק) ייאלץ להקשיב. הרבה פמיניזמים בגיל העמידה מדברים בשפה זהותנית שמקלה הרבה יותר מדי את עבודתם של מי שרוצים מכל מיני סיבות (בעיקר גרועות) לבכר את "מעמד הפועלים" על פני קבוצות מדוכאות אחרות. בקיצור נמרץ מדי, מה שפמיניסטיות מטריאליסטיות אומרות למרקסיסטים זה – נכון, ההיסטוריה כולה היא היסטוריה של מאבק מעמדות וכל השיט הזה. אבל נשים הן מעמד, ולא סתם מעמד אלא המעמד המדוכא הראשי בתולדות ההיסטוריה כולה. לצד מעמד הנשים, מעמד הפועלים הוא סתם תינוק בכיין.

הגישה הזאת מאפשרת בין היתר לנסות להבין את הקפיטליזם, את המערך הקולוניאלי-גזעני ואת הפטריארכיה כתשלובת של דיכויים מעמדיים. סכמה אפשרית אחת, שנבחנת ב-LIES, היא שהתשלובת הזאת נשענת על שלושה יחסים מעמדיים מסוגים שונים: בין הון לעבודה, בין עבודה יצרנית (productive) לעבודה משעתקת (reproductive), ובין מי שמוקנית לו הזכות לעבוד ולשרוד לבין מי שהזכות הזאת לא חלה עליו. שלושת היחסים הללו יוצרים את שלושת השסעים שאנחנו נוהגים לכנות בשם מעמד, מגדר וגזע בהתאמה.

תובנה אחרת שפמיניזם מטריאליסטי יכול לייצר נוגעת ליחסים בין מין למגדר, שאותם פמיניזם זהותני לפעמים מתקשה להסביר. אם "נשים" הוא שמו של המעמד שנגזר עליו לבצע את עבודת השעתוק, היכולת הביולוגית ללדת ילדים משמשת הן כאחד ה"אמצעים" של העבודה הזאת, במובן שבו מרקס מדבר על "אמצעי ייצור", והן כהצדקה אידיאולוגית לכבילתה של מחצית מהמין האנושי לעבודה הזאת. בדיכוי מהסוג הזה המוטבים העיקריים הם גברים, וטראנסים/יות הם בין המדוכאות; מכאן ההעדפה של הכותבות ב-LIES לדבר על "לא-גברים" (not-men) במקום נשים בהקשרים מסוימים.

מה שהמעבר מפמיניזם זהותני למטריאליסטי לא מחייב זה ויתור על התארגנות בלעדית של הקבוצה המדוכאת, על אף שהדיבור על "לא-גברים" מצביע על הגדרה מרחיבה של הקבוצה הזאת. זאת נקודה שהעורכות טורחות להבהיר באומרן שהמגזין הוא "במה לשיחות וביקורות מסוימות שקשה, בלתי-אפשרי ואף מסוכן להביע כשגברים-סיס [כלומר, לא טראנסים] נמצאים בחדר". כגבר-סיס מן הסתם קשה לי לשמוע את זה, ואפשר אפילו (אבל לא חייבים!) לקרוא את הפוסט שלפניכן כניסיון שלי "להיכנס לחדר", אבל עדיף (בחיאת!) לקרוא אותו כהזמנה לקהילה הפמיניסטית הישראלית לבדוק את כתב העת הזה.

אני לא מתכוון לעשות פה ניסיון לסכם את הגיליון הראשון, שעוסק בין היתר בשלילתן של מערכות יחסים זוגיות (סטרייטיות ולסביות), בדרכים שבהן גברים שוברים את הסולידריות בין נשים, בהתארגנות של עובדות בבית זקנים, בבתי כלא, בתנועת אוקיופיי, בתנועת הנשים שבתוך ההתקוממות בואחאקה ב-2006, במערכת הכליאה, בתיאוריות מרקסיסטיות אירופאיות בנות-זמננו, ובטראנסיות בסאן פרנסיסקו בשנות השישים, וכל זה בפחות מ-250 עמודים; אסתפק בדיון קצר בתרומה של הכותבות לאחד הנושאים הבוערים על האג'נדה הפמיניסטית בארץ (ראו להלן) ובעוד כמה מלים על איך שהוא כתוב וערוך. יש פה שילוב של המיטב בכתיבה בלוגית – האישיות, האקספרסיביות, הזעם וההומור, עם המיטב שבכתיבה אקדמית – העומק התיאורטי, בלי המירע שבשני הז'אנרים האלה. כבר כמה עשורים שהכתיבה הפמיניסטית מנסה ליישם במבנה הטקסט את העיקרון שהאישי הוא פוליטי ואת הניסיון לשבור את החומה שבין הפרטי לציבורי, וזאת ההגשמה הכי מושלמת של השאיפה הזאת שאני מכיר.

מכאן לדיון האקטואלי, שערער עמדה שכבר התקבעה אצלי די חזק, בין היתר משום שהיא הדומיננטית בדיון הפמיניסטי בארץ – הדיון במעמד החוקי של זנות. מצדדי/ות הלגליזציה בארץ יוצאים בדרך כלל מנקודות הנחה ליברליות ו"סקס-פוזיטיביות" שלפיהן סקס הוא עניין כיפי ומשמח שאין דבר בינו לבין יחסי כוח ודיכוי, ושלפיכך עבודה בתחום היא לא עניין שונה מכל עבודה אחרת ושהתנגדות לזנות חוקית היא "פוריטנית" או "אנטי-מינית". על כך שמדובר בסקסיזם במסווה קלוש של בולשיט יש הסכמה בין LIES לבין המיינסטרים הפמיניסטי בישראל (לביני). הקו המערכתי של העיתון, במידה שיש כזה, הוא סקס-נגטיבי או סקס-פסימי, כלומר שהכותבות מבינות כל יחסי מין (גם לסביים) שמתקיימים בעולם שלנו כטעונים בדיכוי ובאלימות. על כך צריך להרחיב את הדיבור בהזדמנות אחרת; הנקודה כרגע היא שעל אף היחס הביקורתי שלהן לסקס, הן מתנגדות להוצאה של זנות מחוץ לחוק, בעיקר בשל יחסן למדינה.

על אף שהן לא אומרות זאת במפורש, מובן מהטקסטים בעיתון שהכותבות בו רואות את האמון בכך שהמדינה, חוקיה ומשטרתה יכולים לפעול לטובתן של נשים כארטפאקט של פמיניזם סטרייטי-בורגני-לבן, עיוור למעמד, לגזע ולטראנספוביה. מנשרי תנועות הזונות משנות השבעים שמודפסים כאן מפתחים ניתוח שלפיו הוצאה מחוץ לחוק של זנות היא ניסיון לגזול מנשים, רבות מהן שחורות וטראנסיות, את היכולת להרוויח כסף שמשחרר אותן (אם לא באופן מושלם) מתלות בגברים.

הניתוח הזה חלקי משהו. יש משהו קצת מוזר בהתעלמות שלו מיחסי העבודה הדכאניים בתוך תעשיית הזנות ומהעובדה שרוב הזונות אינן "עצמאיות" אלא עובדות בשביל סרסורים. בדומה לא מוזכרים כאן לא ההתמכרות לסמים קשים ולא ההתעללות המינית שעברו זונות רבות. מן הסתם ניתוח פוליטי רציני של תעשיית הזנות חייב לכלול את כל אלה, אבל חשוב לא פחות להתנגד לניסיון לבודד את הזונות מאוכלוסיית הנשים ה"רגילות", שהוא בבירור ניסיון דכאני של הממסד (מה שבז'רגון המחאה הסבנטיזי קרוי The Man) להפחיד נשים ולהפריד ביניהן. כותרת אחד המאמרים בז'ורנל היא "נגד החפות", כלומר נגד הניסיון הממסדי לחלק את האוכלוסיה ל"חפים/ות מפשע" הראויים להגנה ול"אשמים/ות" נטולי זכויות (בעיקר, אבל לא רק, על בסיס גזעי). אם כדי להוכיח את "חפותן" של זונות אנחנו צריכים להוכיח שעיסוקן נכפה עליהן (בניגוד לרוב הגדול של הנשים והגברים בעולם, כמובן, שעוסקים רק בעבודות שבחרו מרצונן החופשי!) אז במובן מסוים הפסדנו בקרב לפני שיצאנו אליו.

יש עוד הרבה הרבה על מה לדוש בפצצה האינטלקטואלית והפוליטית הזאת, אבל היריעה קצרה ואני רוצה לשמוע מה יש לאחרות להגיד. אפשר להוריד הכול באתר, אבל כדאי לכן לשקול להזמין אותו, גם כדי לתמוך בקולקטיב שמוציא את העיתון לאור וגם כי אז יש הרבה יותר סיכוי שתקראו הכול וזה ממש זול. אם הוצאות הביול לארץ יקרות מדי אני מוכן לשמש כדוור-משנה.