נקודות למתווה מחקרי על קו השבר הכלכלי-פוליטי

נדמה לי שהגענו לאחד הרגעים האלה שאנשים שונים (אמנם מאותו מילייה) מתחילים לחשוב באינטנסיביות על שאלות דומות. לתופעות צייטגייסט כמו-מיסטיות שכאלה יש בדרך כלל הסבר, והחיפוש אחריו יכול כשלעצמו להביא לתובנות. אבל היות שאני אחד מהאנשים המדוברים, אני רוצה להניח כאן כמה נקודות מפוזרות, בעיקר כדי לוודע את האנשים השונים זה לזה. אולי יהיה לי גם קצת מה להגיד על הסיבות להתכנסות הזאת.

fault1

לצומת שאני מדבר עליו אפשר לגשת מהצד האמפירי או התיאורטי. אני אתחיל מהצד התיאורטי: השאלה היא שאלת הגבול בין הכלכלה לפוליטיקה, או אם לנקוט בתחביר האופנתי, בין הכלכלי לפוליטי. המסורת המרקסית, שהיא במובן הזה המשך של הכלכלה המדינית הקלאסית, עומדת על כך שיש אובייקט כזה, "הכלכלה", אם כי היא דוחה את הרעיון שמדובר במשהו טרנס-היסטורי (הטעות של סמית' וריקרדו) או באיזה אליל שצריך להקריב לו קרבן (הטעות של דה מרקר והעיתונות הכלכלית הזעיר-בורגנית באשר היא). אם לדייק, מרקס ותלמידיו מדברים לא על "הכלכלה" או "המשק" אלא על "אופן הייצור הקפיטליסטי". לאופן הייצור הזה יש תנאי קיום פוליטיים – כלומר, אלימות מסוג מסוים נדרשת כדי לאתחל ולשעתק אותו, אבל יש לו גם קיום משל עצמו, כללי תנועה משל עצמו שאינם ניתנים לרדוקציה לאלימות – כלומר שאי אפשר פשוט לקפל את הכלכלה הקפיטליסטית בתוך שאלות פוליטיות של כוח.

זה כמובן יותר מסובך מזה ואין לי שום כוונה להתחיל להיכנס כאן לכל השאלות הרלוונטיות. אולי רק לאחת: שאלת הכלכלה האלימה (שאלה שיש לה תאומה סיאמית, שאלת האלימות הכלכלית). כלומר, אם אלימות היא תנאי יסוד לתפקוד של המערכת הכלכלית הקפיטליסטית אבל נותרת במובן מסוים (שניתן להגדיר בדיוק) מחוץ למערכת הזאת, איך אפשר להבין את המגזרים הכלכליים שעוסק בייצור אלימות – כלומר, תעשיות הנשק והביטחון?

לשאלה הזאת יש חשיבות כלל-עולמית, אבל היא אקוטית במיוחד בהקשר של ישראל-פלסטין. מהצד האמפירי, סרטו החדש של יותם פלדמן, המעבדה (שלא ראיתי עדיין) שופך אור חדש על המרכזיות המוחלטת של תעשיות האלימות עבור המשק הישראלי. כפי שאילת מעוז כותבת בביקורתה על הסרט, אם ניקח בחשבון את המרכזיות הזאת נבין שבתנאים הנוכחיים, סיום הכיבוש או אפילו האטה משמעותית שלו תהווה סכנה מיידית לפרנסתם של חלק נכבד מאד (וחזק מאד) מאזרחי ישראל. זאת מסקנה פסימית מאד מבחינה פוליטית, כמובן, אבל טובה פסימיות מדויקת מאופטימיות אשלייתית.

אבל מבחינה תיאורטית יש פה בעיה של ביצה ותרנגולת: הכיבוש (אני משתמש בביטוי הזה כמילת קוד עבור כל מנגנוני הדיכוי שישראל מפעילה) רווחי בגלל שהוא נותן לחברות ישראליות יתרון תחרותי כדי למכור את מרכולתן האלימה למנגנוני דיכוי ברחבי העולם. אבל מה מניע את מנגנוני הדיכוי הללו? הצורך למכור נשק למישהו אחר? מובן שלא; באיזשהו מקום התנועה צריכה להיעצר, באיזושהי אלימות שהיא חיונית למערכת, לא בפרובוקציה שכוחות הדיכוי עושים לקבוצות מדוכאות כדי לעשות עליהן קופה ולמכור את יכולותיהם הלאה.

נדמה לי שהתשובה קשורה בגורם שנוכח בעיקר במובלע בתיאוריה המרקסיסטית אבל בהחלט ניתן לפתח אותו מתוכה: מה שנקרא "האוכלוסיה העודפת". לקפיטליזם יש נטייה להוזיל את אמצעי הקיום (מזון, תרופות, ביגוד וכו') למינימום, ככה שיחסית למה שהיה פעם (אם כי לא למה שהיה פעם-פעם), היום זול מאד להישאר בחיים. צמיחתן של אוכלוסיות סלאמס עצומות ברחבי העולם, בעיקר העולם השלישי אבל לא רק, ניתנת להסבר רק על הרקע הזה.

בהקשר הזה קל יחסית להבין איך מדינה אחת שיש לה ניסיון עשיר בדיכוי של אוכלוסיה עודפת (כפי שהפלסטינים הינם מאז סגירת שוק העבודה כלפיהם בשנות התשעים) יכולה גם להרוויח ממכירה של שירותי דיכוי למדינות אחרות שמתמודדות עם אוכלוסיות עודפות – בין אם אלה פנימיות, בתוך גבולות המדינה, או כאלה חיצוניות שמנסות להיכנס פנימה. אבל מבחינה מרקסית, הערך (קרי, לצורך העניין, הכסף) שהקליינטים האלה משלמים לתעשיות הדיכוי צריך עדיין להגיע מעבודה יצרנית שאוכלוסיות לא-מיותרות עושות בתוך גבולותיהם.

fault2

אני לא יודע בדיוק מה כל זה אומר, אבל נראה לי שזה רלוונטי להחריד כדי להבין ולהתמודד עם המציאות הפוליטית בישראל. כך למשל, כשטל גלעדי כותב שלמבחינה פרקטית (סליחה, פרקסיולוגית) לשמאל צריכות להיות שתי תשובות לכל שאלה – אחת "מדינית" ואחת "כלכלית" – תוך כדי חתירה לתיאוריה שתאגד יחד את השתיים – לא ברור שניתן אפילו להפריד בין שני הנושאים להרף העין הנחוץ כדי לייצר אמירה פוליטית. שמשון ביכלר ויונתן ניצן כמובן עובדים כבר שנים בדיוק על העניין הזה, והערך העצום של עבודתם האמפירית אינו מוטל בספק, אבל מבחינה אנליטית היא בגדר רדוקציה של הכלכלה לפוליטיקה – מה שלטעמי צריך להימנע ממנו.

השאלות הללו רלוונטיות מאד להקשר הישראלי גם מכיוון היסטורי יותר. אם אנחנו מנסים לייצר היסטוריה מטריאליסטית של המפעל הציוני, אנחנו צריכים להתמודד לא רק עם המנוע הנוכחי של הכלכלה הישראלית, ועם תפקידה הנוכחי במערך האימפריאלי האמריקאי (תפקיד שעל אף הדחקתו הגמורה-כמעט בקרב השמאל הישראלי אינו קשה במיוחד להבנה) אלא עם מה שהתחיל את גלגולו של כדור השלג הזה. כפי שמקס אייל (Ajl) כותב במאמר שייצא בקרוב ב-Historical Materialism, הספרות האנליטית שמסבירה את ישראל כחברה קולוניאליסטית-התיישבותית (settler colonialist) מספקת כר נרחב להשוואה עם חברות כמו דרום אפריקה ואוסטרליה, אבל לא הסבר מטריאלי.

אבל גם החיפוש אחר הסבר מטריאלי אינו מאפשר לנו להימנע מהתחלקות דרך קו השבר שבין הכלכלה והפוליטיקה. לפלשתינה-א"י מעולם לא היתה חשיבות רבה כמקור של משאבי טבע; החשיבות שלה היתה ונותרה גיאו-פוליטית, בשל קרבתה לתעלת סואץ והיותה המוצא הקרוב ביותר לים התיכון של הנפט של עיראק וחצי האי ערב (ראו למשל את האופן שבו החלק הצפוני של ירדן עוצב בידי הבריטים כ"רצועת ביטחון" סביב צינור הנפט כרכוכ-חיפה).

אלא שהציונות לא התחילה כפרויקט קולוניאלי גיאו-פוליטי של הבריטים; היא הוצעה להם ככזה רק לאחר שהושקעו בה מאמצים כבירים, ובעיקר המון כסף, בידי יהודים עשירים ממערב אירופה וארה"ב. עוד עניין, אם כן, מטריאלי בהחלט אבל לא בדיוק כלכלי: הצורך של אותה אליטה יהודית להפנות את זרם ההגירה העצום של יהודים עניים ממזרח אירופה לעבר מקומות אחרים מאלה שבהם הם ישבו. אין בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד: הקולוניאליזם ההתיישבותי של המאה ה-19, בארצות הברית ובמושבות האחרות, היה במידה חשובה מאד עניין של תיעול אוכלוסיות עודפות שנוצרו באזורי הכפר של מערב ומרכז אירופה עקב צמיחת הקפיטליזם שם.

אבל רוב היהודים שהגיעו לישראל בסוף לא הגיעו דווקא מאירופה, מסיבות ידועות. העלייה המזרחית היא שסיפקה בסופו של יום את המאסה האנושית הדרושה לציונות. הסבר מטריאלי לגל ההגירה הזה – עדיין אין לנו. משה בהר כותב (כתוכחה) שהתנועות הלאומיות הערביות אימצו את ההגדרה הציונית של לאומיות ולכן נטפלו לתושביהן היהודים של ארצות ערב ושיתפו פעולה עם המטרה הציונית לטרנספר אותן לישראל, אבל זה כמובן לא הסבר מטריאלי של הסיבות לכך. כך שכמו שכדי להבין את תחילת הציונות אנחנו צריכים להבין את מעמדם – המטריאלי – של היהודים במזרח אירופה, כדי להבין את הצלחתה הכבירה בשנות החמישים אנחנו צריכים להבין יותר טוב את מעמדם של היהודים במזרח התיכון. כדי לעשות כן אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתקדם מעבר להתרפקות מיתולוגית על היחסים המופלאים בין יהודים וערבים באזור לפני הציונות.

fault3

אלה רק כמה כיוונים של מחקר שנדמים בעיניי כנובעים מתוך שאלות שהרבה אנשים התחילו לשאול בזמן האחרון. הייתי שמח שייפתח דיון על איך ניתן לעשות את זה, ממש פרקטית (פרקסיולוגית?) – בכתיבה, בסמינר(ים), בכנס(ים)? יש לי כמה רעיונות אבל אשמח לשמע רעיונות של אחרים לפני שאציג אותם. אסיים עם כמה מלים על הסיבות שבגללן בעיניי השאלות הללו עולות דווקא עכשיו. במשך הרבה עשורים, אולי מאז דעיכתה של מצפן, השמאל הרדיקלי בישראל מיעט להתעסק בשאלות כלכליות. לטעמי ההתעלמות הזאת נבעה בעיקר מייאוש מהאפשרות של מאבק מעמדי בתוך ישראל, ואולי גם מאמונה מודחקת בכך שבכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המעמד המתקדם בישראל הוא דווקא הבורגנות (כפי שמשתמע מכמה מכתבי יואב פלד).

אם כן, ברור שהזרז העיקרי להתעניינות המחודשת בשאלות האלה הוא המחאה החברתית. היום כבר לא מובן מאליו שבתוך החברה היהודית בישראל לא ייתכן מאבק מעמדי, או שאם ייתכן כזה אז הוא יהיה רגרסיבי בהכרח. מאבק מעמדי ישנו, וימשיך להיות, ושאלת הקשר בינו לבין המאבק האנטי-קולוניאלי נותרת פתוחה. ככה שהרבה שאלות תיאורטיות נהיות דחופות עד מאד, ועל אחת כמה וכמה כאשר אנחנו נוכחים שישראל היא מקטע לחוץ ונפיץ במיוחד, ולכן מעניין במיוחד, של קו שבר תיאורטי ופוליטי שסדקיו מרשתים את כל העולם.

מודעות פרסומת

One Trackback to “נקודות למתווה מחקרי על קו השבר הכלכלי-פוליטי”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: