Posts tagged ‘art’


Self-discipline as a political problem


Discipline is a property of the relation between two subjects, a Master and a Slave, though it can also be spoken of as a property of the slave.

Self-discipline as a property of a subject thus presupposes that it can be decomposed into two subjects, again, a Master and a Slave, or a commandor and an obeyor. There is already an alienation here.

The phenomenology of a lack in self-discipline, however, may produce the perception of not two but three subjects: a commandor, a Slave willing to obey, and an obstructor, a “spirit that negates”, that prevents the objective from being carried out.

How do the two turn into three? Two analyses are possible. In the first, the obstructor is analogous to the resistant material reality upon which the Slave is set to work by the Master. In the second, the Slave is “servant of two masters”, the commandor and the obstructor. In any case there is a double alienation: the subject experiences not one but two contradictions.

There are correspondingly two possible resolutions, at two different levels. One is productivism, or annihilation of the obstructor, bringing about a harmonious Master/Slave relation. This is the victory of the commandor. The second is quietism, or annihilation of the Master. This is the victory of the obstructor. The first forecloses liberation; the second forecloses work and achievement.

Is it possible to find a political resolution? By political I mean two things: cognizant and unaccepting of relations of hierarchy and oppression, as well as collective in its methods. In-itself, the problem of self-discipline is not political, because we are dealing with relations internal to an “individual” subject (dividual though it is in fact): my self-discipline is my problem, both in the sense that I constitute it as a problem, and that putatively only I can solve it.

Putatively, but not truly. As in the fulfillment of other objectives, the subject may  enlist external objects in its struggle for self-discipline: retreating to a mountain cave, meditating on a mandala, downloading software that blocks access to particular websites. These are all practices (or praxes) irreducibly involving both the intending subject and objects previously external to it. These objects are subsumed into the subject and enter the dialectic on the side of the commandor and the obeyor. They hold off the obstructor.

If it is possible to enlist objects in my struggle for self-discipline, it is also quite clearly possible to do so with other subjects. But a problem immediately presents itself: an object might be smoothly subsumed into the internal dialectic of the subject, but not so another subject. Another subject may only too gladly enter the fray, but it will take the place of the Master. I “solve” the problem of self-discipline by submitting to an external discipline. This does not so much solve the problem as obviate it.

In other words, collective action does not, on its own, provide a political solution. The other component – recognition and non-acceptance of oppressive relations such as that between (inter-subjective) Master and Slave – must be brought into play. Is it possible to enlist another subject, or other subjects, in my own struggle for self-discipline without in fact giving up the fight?

Again a move to the concrete – “turning Hegel on his feet” – can help here. Just like the options of enlisting objects and succumbing to an outside Master, a collective overcoming of the lack of self-discipline would have to be a praxis, a working within the material world. I have no access to other subjects except through their material manifestations: communication and co-operation with others is always through a material medium. A reading group requires a quiet room, a whiteboard, paper and pens. A communal garden, hoes; a revolution, barricades.

The first moment of a political-collective solution would involve the construction of a collective commandor, a decision on the objective and the method of its achievement. The second is the work itself, the collective obeyor and achievor. The third is the never-ending struggle against the collective obstructor, which is greater than the sum of individual obstructors because everything that can break apart the collective effort joins forces with it and is subsumed within it.

What is merely “productivism” on the level of the individual subject – that is, a resolution I have tried hard not to evaluate – is on the level of the collective subject tyranny, the degeneration of the collective subject into a Master and Slave (or Master and Slaves, or Masters and Slave etc.) The collective subject must therefore fight not only for the achievement of its goals – against the obstructor – but against this usurpation. This fight is called democracy and its principle is that nobody has the right to rule.

In collective action the problem of self-discipline is not obviated: in fact it may even become more acute, but its character is transformed and its level raised. When I am only with myself I have two fights: for my objective and against myself, my obstructor. When I am with others in a political collective I fight four fights: with my own obstructor, with the forces arrayed against our cause, with our collective obstructor and with the threat of tyranny. That this doubling of the struggle may actually be experience as a relief from my loneliness – this I interpret as a sign that the movement is upwards, towards what we are meant to be.


מודעות פרסומת

משמעת עצמית כבעיה פוליטית

In English

משמעת היא תכונה של היחס בין שני סובייקטים, אדון ועבד, אם כי ניתן להתייחס אליה גם כתכונה של העבד.

משמעת עצמית, כתכונה של סובייקט, מניחה אם כן שניתן לפרק אותו לכדי שניים, שוב, אדון ועבד או פקדן וצייתן. כאן כבר יש ניכור.

אך התבוננות בחווייה של היעדר משמעת עצמית עשויה להניב הכרה לא בשני סובייקטים אלא בשלושה: פקדן, העבד המוכן לציות, ומכשילן, "רוח ששוללת", שמונע את העבודה על המטרה.

איך הופכים השניים לשלושה? שני ניתוחים אפשריים. בראשון, המפריען נמשל למציאות החומרית העיקשת שעליה משית האדון את העבד לעבוד. בשני, העבד הוא "משרתם של שני אדונים" – הפקדן והמפריען. כך או כך מתקיים ניכור כפול: הסובייקט חווה לא סתירה אחת אלא שתיים.

את הסתירה ניתן להתיר, בהתאם, בשתי דרכים. הראשונה היא פעלתנות, או השמדתו של המפריען, המולידה יחס הרמוני בין אדון ועבד. זהו ניצחונו של הפקדן. השנייה היא ותרנות, או חיסולו של האדון. זהו ניצחון המפריען. הראשונה שוללת את השחרור, בעוד השנייה חוסמת את הדרך לעבודה ולהישג.

האם ישנה דרך פוליטית להתיר את הסבך? ב"פוליטית" כוונתי לשני דברים: שמזהה ואינה מסכינה עם יחסים של היררכיה ודיכוי, וגם שפועלת בשיטות קבוצתיות. כשלעצמה בעיית המשמעת העצמית אינה פוליטית, כיוון שהיא מפנה ליחס פנימי בתוך סובייקט "יחיד": המשמעת העצמית שלי היא בעיה שלי, הן במובן שאני מכונן אותה כבעיה, והן במובן שרק אני יכול כביכול לפתור אותה.

כביכול אך לא למעשה. לשם השגת המשמעת העצמית, כמו גם למטרות אחרות, הסובייקט יכול לגייס אובייקטים חיצוניים לעזרתו: התבודדות במערה הררית, השקעת המבט במנדאלה, הורדת תוכנה החוסמת את הגישה לאתרים מסוימים: כל אלו הן עשיות (או פרקטיקות) שכוללות בהכרח הן את הסובייקט המתכוון והן אובייקטים שקודם היו חיצוניים לו. הסובייקט רותם אליו את האובייקטים הללו, הנכנסים למערכה לצדם של הפקדן והצייתן. הם מרחיקים את המפריען.

כפי שניתן לגייס אובייקטים לצורך המאבק על משמעת עצמית ניתן לגייס גם סובייקטים אחרים. אך מייד נוצרת בעיה: ניתן לרתום אובייקט לדיאלקטיקה הפנימית של הסובייקט, אך לא כן סובייקט אחר. סובייקט אחר אולי ישיש להיכנס למערכה, אך הוא יתפוס את מקומו של האדון. אם אני "פותר" את בעיית המשמעת העצמית בכך שאני נכנע בפני משמעת חיצונית, אינני פותר ממש את הבעיה אלא מתחמק ממנה.

במלים אחרות, הפעולה הקבוצתית כשלעצמה איננה פיתרון פוליטי. יש להתמודד עם הרכיב הנוסף – זיהוים של יחסים דכאניים כמו אלה שבין האדון והעבד (הבין-סובייקטיביים). האם ניתן לגייס סובייקט או סובייקטים אחרים למאבק על המשמעת העצמית שלי מבלי להתחמק מהבעיה?

שוב ניתן להיעזר בפנייה אל הקונקרטי – "להפוך את הגל על רגליו". הן ההיעזרות באובייקטים, הן הכניעה בפני אדון חיצוני, והן התגברות קולקטיבית על היעדר המשמעת העצמית הן פרקטיקות, עשיות בתוך העולם החומרי. אין לי גישה לסובייקטים אחרים מלבד דרך פניהם החומריים: ההתקשרות עם אחרים נעשית תמיד דרך תווך חומרי. קבוצת קריאה מצריכה חדר שקט, לוח מחיק ומרקרים. גינה קהילתית מצריכה אתים, ומהפכה מצריכה בריקדות.

המומנט הראשון של פיתרון הוא כינונו של פקדן קבוצתי: החלטה על היעד והדרכים להשגתו. השני הוא העבודה עצמה, מציית-ופועל קבוצתי. השלישי הוא המאבק הבלתי-נגמר במפריע הקבוצתי, העולה על סך המפריעים היחידניים, שכן כל מה שיכול לפרק ולסכל את המאמץ הקבוצתי מצטרף ונרתם אליו.

ה"פעלתנות" ברמת היחיד – התרה שאותה אני משתדל שלא להעריך לטוב ולרע – היא עריצות ברמתו של הסובייקט הקולקטיבי, הידרדרות של הסובייקט הקולקטיבי לכדי אדון ועבד (או אדון ועבדים, אדונים ועבד וכו'). הסובייקט הקבוצתי חייב אפוא להיאבק לא רק למען הגשמת יעדיו – ונגד המפריע – אלא גם נגד גזל הבכורה. זהו המאבק המכונה "דמוקרטיה" ועקרונו הוא שלאיש אין זכות לשלוט.

בפעולה הקבוצתית אין התחמקות מבעיית המשמעת העצמית: למעשה היא עשויה אפילו להחריף, אך אופיה משתנה ורמתה מועלית. כשאני לבדי אני נאבק בשתי חזיתות: למען יעדי ונגד המפריען שבתוכי. כאשר לצדי עומדים אחרים בקבוצה פוליטית אני נלחם בארבע חזיתות: נגד המפריען שתבוכי, נגד הכוחות שבהם אנו נאבקים, נגד המפריען הקבוצתי שלנו ונגד סכנת העריצות. אם לעתים אני חווה את המאבק המכופל הזה כמשהו המקל על בדידותי – אני מפרש זאת כסימן שהתנועה היא כלפי מעלה, לעבר מה שנועדנו להיות.



Middle eastern rock / secondhand translation

One of the greatest things about '60s-'70s Middle Eastern rock (or psychedelia, if you like) is that the lyrics – insofar as I can understand them, and that is not much, except for when it's in Hebrew – seem to continue native folk and literary poetic traditions, with lots of pastoral and agrarian images that don't come up much in Western music of the same era. Not speaking Turkish or Farsi and only some Arabic is a pretty big hurdle, but I get some inkling through the infinite resources of the internet.

The wonderful Orly Noy has translated one of my favorite songs of this spectrum, Kourosh Yaghmaei's "Gole Yakh", into Hebrew. I'm triply hesitant about posting my translation into English here. First because it's a translation of a translation, and that sort of thing is generally frowned upon, especially in the case of languages that have many bilinguals, which is certainly the case with Farsi and English. Second, because rock works on an intricate balance between lyrics and music, and when lyrics are stood on their own that is usually to their detriment. Lyrics to love songs, especially, can sound quite kitschy when they don't have the complexities and ambiguities of the music to play with. Third, because poetic Hebrew is in many ways closer in its associations to Farsi than the rock-music-English that I tried to achieve, Orly may had an easier job of it than I do. Nevertheless I post, and await criticism (really! Be polite but be critical), only asking that you listen to the song before/during the reading:

Frost blooms (Gole Yakh)
Between your lovely eyes sadness has made its nest
Dark night has settled in the forest of your hair
Your two black eyes reflect my night
Their hearts black pools deep as my grief

Among my lashes shoots of sorrow sprout
A gray flood inundates my world
You bear my solitude away like wind

From in between my fingers spring has slipped away
And in my heart frost blooms
In my room I almost burn alive with loneliness
How strange it is to see these blossoms now

My youth has passed, my voice has choked, my song is gone
And frost blooms in my heart


תמונה גזענית של זויה צ'רקסקי


זויה צ'רקסקי, "עבודה ראשונה בישראל". 2010

מעניין. רק לפני יומיים הדבקתי בפוסט הראשון כאן כרזה פוליטית של זויה צ'רקסקי שמאד אהבתי. והנה צ'רקסקי נקלעה לסערת פייסבוק בגין הציור שלעיל, שמשעתק בבוטות סטיריאוטיפים גזעניים כלפי מזרחים. בשתי התמונות הגיבורה היא עובדת ניקיון רוסייה, אבל הכרזה על ליברמן היא איור, אפילו קריקטורה, של מאבק מעמדי טהור שלא נכנסות אליו שאלות של אתניות וגזע. הסגנון המנוכר, שמסרב לאפיין את הדמויות מעבר לתפקידן בדרמה המעמדית (והמגדרית כמובן), משרת את המסר המרקסיסטי הנחרץ, ומכאן הדמיון למאיאקובסקי ולמודרניסטים סובייטים אחרים שפעלו בתקופה שלפני הריאליזם הסוציאליסטי.

בציור שלפנינו הסגנון הוא אחר: נאיבי כביכול אבל עמוס בפרטים שמאפיינים את הגיבורה כסינדרלה ענוגה, יפה ולבנה ואת מנצליה כמכוערים, שחורים, זללנים וכו' – עבדים כי ימלוכו. הכמיהה שעולה מהתמונה הזאת היא לא להעיף את מגפו של הגביר מהגב ולזקוף קומה, אלא ליישר את הדורי הסדר החברתי, להחזיר את המגב לידיהם של החדגבות ולתת בידה של הסינדרלה הרוסייה מכחול או עט. אז איך אפשר? האם זויה צ'רקסקי היא אמנית מהפכנית או תועמלנית גזענית של ההגמוניה האשכנזית?

אני לא חושב שאחדש לאף אחד משהו אם אזכיר שגזענות היא קודם כל מערך חברתי של דיכוי, שמנגנוני התמסורת שלו עובדים בדרכים שונות ומשונות. רק אחד מאלה הוא הפנמה של סטריאוטיפים גזעניים והפעלתם על מי שמזוהה עם הקבוצה המבוזה. המחשבה שגזענות היא בעיקר בעיה של "גזענים" שצריכים לעבור זיהוי, הוקעה וחינוך-מחדש נובעת מהכשל הליברלי המובנה שגורם לנו לתרגם בעיות חברתיות לבעיות נפשיות.

כל זה לא נאמר כדי לנקות את צ'רקסקי מעוון. היא ציירה ציור מלא תשוקה גזענית, ואת התשוקה הזאת לא ניתן לפטור בטיעונים של "אירוניה" או "מות המחבר". נכון להעמיד את המראה הזו מול עיניה. אבל בבואנו לדון באפקט הפוליטי של דימויים, ההקשר הוא קריטי – כפי שיודעים מן הסתם אלה שהפיצו בפייסבוק את הציור של צ'רקסקי כדי לגנות אותה. לא נכון להשוות בין הציור לבין הפרסומת המבחילה של אזורים, פשוט מכיוון שאת הציור של צ'רקסקי יראו מעטים, במסגרת שבה ניתוח ביקורתי שלו היא הנורמה, בעוד שהפרסומת של אזורים מכוונת, וסביר שתצליח, לעשות כסף באמצעות עידוד והעמקה של תהליכי "בריחה לבנה" (כולל של מזרחים משתכנזים מהמעמד הבינוני).

אז אנו נשארים עם המתח בין שני הדימויים של צ'רקסקי. אפשר לחבר ביניהם באמצעות ביקורת אנטי-מרקסיסטית. כדי להמחיז את המאבק המעמדי צריך לסלק מהתמונה כל אלמנט חוץ-מעמדי, אחרת אנחנו נותרים עם תשוקה גזענית להיפוך היוצרות (כאשר הפרולטר הוא בן הגזע העליון, כמו אצל צ'רקסקי) או עם היעלמותו של האלמנט המעמדי לטובת הצגה של דיכוי גזעי פרופר. לכן, כביכול, המחזה מרקסיסטית של דיכוי מעמדי חייבת להתעלם מכל סוג אחר של דיכוי. כדי לענות לביקורת הזאת צריך לחפור קצת יותר עמוק ממה שהתכוונתי לעשות כאן, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אולי אומר שהמרקסיזם לא יכול אף פעם להיות שלם עם אף דימוי של מעמד. המושג המרקסיסטי של מעמד, בניגוד לזה הסטליניסטי, לא רואה בו זהות רצויה, אלא יחס לא-רצוי שצריך לחסל. במקרה הטוב, דימויים עוזרים לנו להגיע לשם, אבל גם אז זה תלוי מה אנחנו עושים אתם.

י.נ. יעקובלב, "פועלים כותבים מכתב לסטאלין". 1937.


כורים ספרדים


כמו אינסטגרם של דייגו ריברה. במיוחד הפרצוף העגול, שמתסכל קדימה, באמצע התמונה. וזה שפונה ימינה, שני ראשים ימינה ממנו.

תגים: , , ,

מדריד (1936) // פבלו נרודה

מתוך המחזור האלמותי "ספרד שבלב" שכתב נרודה על מלחמת האזרחים בספרד. אקטואלי. תרגום שלי מספרדית. כשלי הניקוד באשמת הנקדן.


מַדְרִיד בּוֹדְדָה וַחֲגִיגִית, יוּלִי פָּרַע אֶת שִׂמְחַתֵךְ

שִׂמְחַת חַלַּת דְּבַשׁ עֲנִיָּה. בָּהִיר הָיָה רְחוֹבֵךְ

וּבָהִיר חֲלוֹמֵךְ.

בֵּין בִּרְכָּיִךְ נִשְׁבַּר

שִׁהוּק שָׁחֹר

שֶׁל גֵנֵרַלִים, גַּל

גְּלִימוֹת זוֹעֵם,

מֵימֵי בִּצָּה וּנְהָרוֹת לֵחָה.

וּכְשֶׁעֵינָיִךְ עוֹד פְּצוּעוֹת-שֵׁנַה,

אֱל הַמִּשְׁמָר עָלִיתְ, מַדְרִיד, עוֹדֵךְ פְּצוּעָה,

וּבְיָדֵךְ רוֹבֶה וְאֶבֶן. רַצְתְּ


וְעִקְבוֹתָיִךְ שְׁבִיל שֶׁל דָּם קָדוֹשׁ,

כִּרְעוֹם אוֹקְיָנוֹס נֶאֱסַפְתְּ בִּזְעָקָה,

וּפַרְצוּפֵךְ לָנֶצַח הִשְׁתָּנָה

לְאוֹר הַדָּם, כְּמוֹ הַר נוֹקֵם, כְּמוֹ

כּוֹכָב שׁוֹרֵק

שֶׁל סַכִּינִים.

וּבְעוֹד חַרְבְךָ בּוֹעֶרֶת וְחוֹדֶרֶת

קְסַרְקְטִינִים פָּחְדַנים וּכְנֵסִיּוֹת בּוֹגְדוֹת,

לֹא נִשְׁמְעָה אֶלָּא דוּמְיַת הַשַּׁחַר, לֹא נִשְׁקְפוּ

אֶלָּא דֶּרֶךְ הַדְּגָלִים שֶׁלָּךְ,

וְאֵגֶל-דָּם גֵּאֶה בְּחִיּוּכֵךְ.


תגים: , , ,

כרזה מאיאקובסקיאנית של זויה צ'רקסקי

Zoya Cherkesky, "Feeding Lieberman, Emptying our pockets"

זויה צ'רקסקי, "להאכיל את ליברמן, לרוקן לנו את הכיס". 2012

מתוך כתבה בהארץ על המחאה הרוסית והיעדרה. חלק מהרוסים מסתייגים מה"פוליטיות" של הכרזות, מה שקצת מצחיק אם לוקחים בחשבון את מקור ההשראה של צ'רקסקי, כרזות תעמולה סובייטיות אוואנגארדיות משנות העשרים, של מאיאקובסקי למשל:

  Vladimir Mayakovsky, detail of a poster design, 1921. Translation of the title: “Comrades! Beware of falling into those jaws. Let us close ranks to escape such a miserable fate—Strengthen Soviet Rule!”

ולדימיר מאיאקובסקי, "חברים – היזהרו פן תיפלו לתוך המלתעות הללו. הבה נלכד את השורות כדי למנוע גורל אומלל שכזה – הבה נחזק את שלטון הסובייטים!" 1921

תגים: , , ,