Posts tagged ‘bullshit’

17/11/2012

ממזרים בדרום (קצת אסקפיזם מאמריקה)

אני חייב להודות שאני מצפה די בכיליון עיניים ל-Django Unchained, הסרט החדש של טרנטינו. משום מה הוא טוען שמדובר בז'אנר שונה לחלוטין מ"ממזרים חסרי כבוד" אבל לי זה נשמע די דומה: פנטזיה מדממת על נקמתה של קבוצה מדוכאת (קריאה שאולי אפשר להחיל בזהירות גם על "קיל ביל" בהקשר המגדרי). מה שמעניין וגורם לי לצפות לסרט כל כך זה שזה לא טריוויאלי בכלל לפתח את הפנטזיה הזאת סביב נושא הגזע בארצות הברית היום. בעידן של אובמה part deux גזע הוא הנושא הכי נפיץ והכי מוכחש בפוליטיקה האמריקאית. כפי שרבים כבר ציינו, לאמריקה קל הרבה יותר להתמודד עם השואה מאשר עם העבדות: בגלל זה יש בוושינגטון מוזיאון לאומי לזכר השואה (שלא קרתה בגבולות ארצות הברית או באשמתה) ואין מוזיאון לזכר העבדות, אפילו (או במיוחד) היום.

עוד סרט יוצא עכשיו שמתמודד עם זיכרון העבדות, "לינקולן" של ספילברג (שמאפשר לנו לבנות מרובע אנלוגי יפה: "רשימת שינדלר":"ממזרים חסרי כבוד"::"לינקולן":"דג'אנגו"). בגלל שהוא של ספילברג, יש לי ציפיות הרבה יותר נמוכות ממנו. אין בכך כדי לומר שאת טרנטינו אני מקבל בזרועות פתוחות כחבר במועדון הדמיוני שאותו ז'יז'ק מכנה "השמאל ההוליוודי", אבל אין ספק שהאלימות הגרוטסקית והמשחק חסר-הכבוד במיתוסים שמאפיינים אותו עדיפים אלפי מונים על החשיבות העצמית המנופחת של ספילברג (שלא לדבר על הטעם שלו במוזיקה).

טרנטינו עצמו אומר שהוא "רוצה לעשות סרטים שמתעסקים עם העבר הנוראי של אמריקה אבל כמו מערבוני ספגטי, לא כמו סרטי אישוז. … שיתמודדו עם כל מה שאמריקה לא מתמודדת אתו בגלל שהיא מתביישת, וארצות אחרות לא מתמודדות אתו כי הן לא מרגישות שיש להן זכות". יש בזה משהו: קשה לדמיין במאי הודי או שוודי עושה סרט פיצוצים על העבדות בדרום האמריקאי; מהבחינה הזאת ההגמוניה התרבותית של ארצות הברית מחזיקה מעמד טוב מאד. בטריילר השני לסרט ליאונרדו דיקפריו תוהה למה השחורים "לא מתקוממים והורגים את כל הלבנים". הראפר אב-סול, באחד הרגעים היותר פוליטיים שלו, טוען ש"אם הלילה כל הכנופיות בעולם יתאחדו, יהיה לנו סיכוי מול הצבא", אבל אף אחד בכנופיות לא מקשיב לו. אולי הסרט של טרנטינו יעשה משהו כדי להעיר את כולם ולפוצץ את המורסה המגעילה והמוכחשת ש(לא) נקראת "גזע" באמריקה היום.

אה כן, ותגידו לאהוד שיפסיק כבר.

===

עדכון: ג'אנגו חרא סרט. לנימוקים:

http://jacobinmag.com/2013/01/why-django-cant-revolt/

http://exiledonline.com/free-me-from-django-unchained/comment-page-1/#comment-55605

26/10/2012

פטישיזם בחירות

אולי התרומה הכי חשובה של סלאבוי ז'יז'ק לחשיבה הפוליטית בת-זמננו היא מושג הפטיש (fetish) שפיתח, על בסיס ההגות של מארקס ופרויד. בניגוד לתפיסה הרווחת, בשביל ז'יז'ק הפטישיסט אינו מי שמאמין באמיתותו של משהו שקרי, אלא מי שמתנהג כאילו משהו שקרי הוא אמיתי, ואחת היא מהן אמונותיו הפנימיות הכמוסות. למעשה, לעתים קרובות פטישיסטים מודעים היטב לשקריותו של הפטיש שלהם. הנוסחה של הפטיש, כותב ז'יז'ק, היא je sais bien, mais quand meme…, "אני יודעת טוב מאד [ש-x הוא שקר], ובכל זאת [אני מתנהגת כאילו הוא אמת]". הניסוח הזה מאפשר לנו לחלץ את מושג הפטיש מתחום הפסיכולוגיה האינדיבידואליסטית ולהבין בעזרתו תופעות חברתיות.

התופעה החברתית שמדאיגה אותי כרגע היא מערכת הבחירות הבאה עלינו לרעה. כפי שהוכיח נועם שיזף באותות ומופתים ב-972+, הבחירות האלה לא יכולות לשנות שום דבר. אין להן בדל של משמעות. גם אילו היה דבר כזה "גוש מרכז-שמאל", כלומר, אם היה סיכוי כלשהו שקדימה ובל"ד יישבו בממשלה יחד, וגם אילו ממשלה כזאת היתה דבר רצוי, לגוש הפיקטיבי הזה אין כל סיכוי לגרוף רוב בבחירות הקרובות. חד וחלק, סגור וחתום.

מצב העניינים הזה מעורר בעיה עבור מי שפעיל במפלגות שמאל רדיקליות שרצות לבחירות (כמו חד"ש, שאני חבר בה). כדי להשתתף במשחק הבחירות, צריך לעשות כאילו הוא משנה משהו. אם אתה רוצה לזכות בתוספת של אלפי קולות, אתה צריך לשכנע אנשים שתוספת של עשרות אלפי קולות תשנה משהו; ואם אתה רוצה לזכות במאות קולות, אתה צריך לשכנע אותם שתוספת של אלפי קולות תעשה את ההבדל. מה שאתה חייב להדחיק מכול וכול זאת העובדה שהקולות האלה הם חסרי-משמעות לחלוטין. גם אם חד"ש, למשל, תזכה בסכום אסטרונומי של שישה מנדטים, זה לא ישנה שום דבר.

הבחירות לא ישנו כלום, המאבק נמשך. צרפת 1968

ההדחקה הזאת היא לא עניין נפשי פנימי; פעילים חכמים יסכימו בחדרי חדרים לניתוח הנ"ל, אבל לא בציבור, שהרי צריך לקיים קמפיין וכדי לקיים קמפיין בכלל, צריך להאמין שאפשר לשנות משהו באמצעותו. כך הם נתפסים אחד לאחד לנוסחת הפטיש: "אני יודע טוב מאד שהבחירות האלו לא ישנו שום דבר, ובכל זאת אנחנו חייבים לעשות כאילו כן, כי קמפיין חייבים לנהל". להחלטה הזאת מצטרפות ההחלטות המקבילות של פעילים במפלגות אחרות, הדיונים המתארכים בפייסבוק על מה להצביע, זעקות השבר והחלחלה על כך שדמות ג'ינג'ית פלונית הצטרפה למפלגה גריאטרית אלמונית, וכן הלאה והלאה עד זרא.

לשם הבהירות אומר שאני לא תופס כאן עמדה אנרכיסטית טהרנית. מי שיוצא לקמפיינים נגד הצבעה בבחירות הוא פטישיסט לא פחות, ואולי יותר, ממי שמריץ רשימה – הפנטזיות של סאראמאגו נוטווית'סטאנדינג, אף משטר עוד לא נפל בגלל אחוזי הצבעה נמוכים. אני גם לא מתכחש לכך שבמקרים מסוימים, ולא כל כך נדירים, לפוליטיקה אלקטורלית יכולה להיות חשיבות: דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות הן הקמפיין של "עיר לכולנו" בת"א-יפו ב-2008 והבחירות האחרונות ביוון, שבהן קואליציית השמאל סיריזה הפסידה בהפרש קטן (ואולי טוב שהפסידה, אבל זה עניין אחר).

העובדה שמערכת הבחירות נטולת-המשמעות הזו מגיעה בעקבותיה של תנועת המחאה החשובה ביותר שנראתה בארץ זה כמה עשורים הופכת את הפטישיזם הזה למסוכן עוד יותר. קשה להאמין שמאות האלפים שמילאו את הכיכרות לא יכולים למלא את הכנסת, ומפתה לחשוב שזה תלוי רק בנו, שאם נתאמץ מספיק לגייס קולות לדעם, לחד"ש, למרצ או לעבודה אז השכינה הקדושה ששרתה על מאהלינו תפרוש את כנפיה מעל ארצנו הדוויה כולה. אבל זה בלתי-אפשרי, והסיבות לכך הן מבניות ואובייקטיביות. השלטון בישראל בנוי על מערך מורכב של שליטה שבו קבוצות שונות נהנות מפריבילגיות יחסית לאחרות (בהפשטה גסה, אשכנזים ילידי הארץ ביחס לשאר היהודים, והיהודים ביחס לפלסטינים ואחרים), והמחאה רק החלה במלאכה ארוכת טווח של כרסום במערך הזה. המערכת המפלגתית הנתונה יכולה רק לחזק אותו.

על אף הרושם הראשוני, אני לא נותן כאן מתכון לפסימיות וייאוש; ייאוש יהיה מנת חלקו של מי שיחזיק אצבעות בליל ה-22 בינואר. על אף מה שאמרתי לעיל בגנותה של הפסיכולוגיה, לפטישיזם יש בהחלט צד נפשי, ומי שפועל ופועל ופועל כאילו הוא מאמין במשהו, סופו שיאמין, ואפילו קצת. לכן מי שמספרים לאחרים שיש שביב של תקווה בבחירות האלה – הם אלה שזורעים ייאוש, לא אני. פעילים ש"נשרפים" על עבודת בחירות קדחתנית, איבה מיותרת בין גופים שונים בשמאל, הזנחה של זירות מאבק אחרות – כל אלה הם פועל יוצא ישיר של פטישיזציה של הבחירות, ומכולם אפשר וכדאי להימנע.

~~~

מי שעוקבת אחרי הצד התיאורטי של הטיעון יכולה לתקוף אותי כאן באותו נשק שבו השתמשתי אני. כל הטיעונים שלי נשענים על הנחות מוקדמות: שקיימת ישות כלשהי בשם "השמאל" שיכולה לשנות את המציאות, שלפעולה הזאת יכולות להיות תוצאות שהן גם מכוונות וגם טובות, ושהפוסטים שלי יכולים להשפיע על הישות הזאת ומעשיה. אין לי ראיות מספקות לאף אחת מההנחות הללו; אני פועל כאילו אני מאמין בהן, וקריאה במה שכתבתי עלולה לגרום לאחרים לפעול באופן דומה. במלים אחרות, אני פטישיסט מדבק; וקל מאד להפעיל מהלך דומה כמעט על כל מי שנוקט בפעולה חברתית כלשהי.

ובכן, יכול להיות. ייכן שכל פרקטיקה היא ביסודה פטישיסטית, אבל אז מה? עצם האפשרות להפעיל מהלך אנליטי על כל דבר איננה עילה לפסילתו של המהלך. השאלה היא מה עושה החשיפה של פרקטיקה מסוימת כפטישיסטית. במקרה של ההתערבות שלי בפוליטיקה האלקטורלית, במקרה הטוב היא תשכנע כמה מקוראיי להשקיע פחות אנרגיה במערכת הבחירות הנוכחית ויותר בפעילות הפוליטית ארוכת-הטווח והחשובה שבה הם היו עסוקים עד לפני כמה שבועות. במקרה של הפטישיזם הפוליטי הפרטי שלי, אין לחשיפתו השפעה של ממש, בגלל שכמו פטישיסטים רבים, אני שלם עם הפטיש שלי. אני מודע לכך שאין דרך להוכיח את אפשריותו של שינוי מהפכני ואת רציותה של פעילות לקראתו, אבל שתי ההנחות הללו הן עיקרי אמונה בשבילי. אני יודע טוב מאד, ובכל זאת!

31/07/2012

בשקרים ועוול מתעטפת

כן כן, הבלוג בן שבוע וחצי וכבר יש לנו פוסט אורח! עוז גורה ודותן לשם, בתחקיר שמנקה את כל הבולשיט ממה שהמערכת מאכילה אותנו ברגעים אלה ממש. אנחנו כאן ב"עתידות" גאים לתרום את חלקנו למאמץ המלחמתי.
—–
אומרים לך שהעניים לא משלמים מיסים? משקרים לך. בין היתר, משמעותן של הגזרות החדשות אותן משית עלינו נתניהו היא כי העניים ביותר ישלמו כ-2.5 אחוזים נוספים מהכנסתם, ואילו העשירים – רק כחצי אחוז. ממשלת ישראל מכריזה על שלב חדש במלחמה כנגד אזרחיה העניים

ברוב של 20 כנגד 9 שרים אישרה אתמול (ב') ממשלת ישראל את הגזרות הכלכליות אותן הניחו על שולחנה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר-האוצר יובל שטייניץ. בישיבה צייר מר נתניהו בפני השרים תמונת-מצב קודרת לפיה מדינת ישראל ניצבת בפתחה של "מלחמת עולם כלכלית". כפי שתיאר זאת רה"מ באוזני השרים, הורדת דירוג האשראי של מדינות מערב אירופה, ההאטה הצפויה בצמיחה העולמית והתרחבות הגירעון בישראל – כל אלה מחייבים פעולה נחושה של הממשלה; פעולה זו, בדמות שורה של העלאות מיסים וקיצוצים בהוצאות הממשלה, תוארה על ידי נתניהו כ"אחראית", "מדודה" ו"מאוזנת". בחינת השפעתן של שתי הגזירות הראשונות שהוטלו על ידי הממשלה מגלה כי מילים אלה משמשות ככסות לפעולת גזל. בפועל, ממשלת ישראל לוקחת מן העניים ונותנת לעשירים.

ביולי 2011 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח שהוכן על ידי אילנית בר בו מוצגת "בחינת עשירוני מס לפי עשירוני הכנסה. "על בסיס הנתונים המופיעים בדו"ח נבחן את השפעת שתי הגזרות הכלכליות: העלאת המע"מ ב-1 אחוז והעלאת מיסי הקניה על סיגריות בכ-3-2 שקלים לחפיסה שהוטלו לאחרונה.

מר נתניהו מדבר רבות על "אחריות", על "הוגנות", על "איזון" ועל "הכרח", ואוהב לצייר עצמו כאבי האומה המשול לראש משק בית המנהל את האחוזה המשפחתית באחריות ומפגין דאגה כנה לבני ביתו. עם זאת, כפי שהנתונים מראים, בלקסיקון של ממשלת ישראל 'ניהול משק בית אחראי ומאוזן' משמעותו לאתר את בן המשפחה החלש ביותר ולהכריח אותו לשלם יותר מכולם.

גזירה ראשונה: מע"מ

על פניו, נדמה כי כולנו נתחלק באופן שווה בנטל המס החדש – מחירם של כל המוצרים גדל באחוז אחד, וכך כולנו נשלם קצת יותר על הדברים שקנינו עד כה. בפועל, העניים ביותר משלמים אחוז גבוה פי שלושה מהכנסתם  מן האחוז אותו משלמים העשירים. על פי נתוני הדו"ח, בשנת 2009 שילמו משקי הבית העניים ביותר (אלה הנמצאים בעשירון ההכנסה הנמוך ביותר), כ-27 אחוזים מהכנסתם נטו על תשלומי מע"מ. לשם השוואה, העשירים (אלו הנמצאים בעשירון ההכנסה הגבוה ביותר) שילמו באותה שנה כ-8 אחוזים בלבד מההכנסה נטו שלהם על תשלומי מע"מ. את הפער נוהגים הכלכלנים ליחס לשוני בדפוסי הצריכה של העניים ביותר ושל העשירים. לטענתם, העניים ביותר מוציאים את מרב הכנסתם על מזון וקורת גג בעוד העשירים אינם מוציאים את כל הכנסתם, אלא משתמשים בעודף ההכנסה לחיסכון. אם כן, יש לשאול את כלכלני האוצר מדוע מנסה ממשלת ישראל לכסות את הגירעון בתקציב המדינה באמצעות מס המושתת בראש ובראשונה על אלה שידם אינה משגת לחסוך.

מחישוב שערכנו עולה, כי משמעות העלאת שיעור המע"מ ב אחוז אחד (מ-16% ל-17%) היא שהעניים ביותר נאלצים לוותר  על כ-1.7 אחוזים נוספים מהכנסתם. חישוב דומה עבור העשירים מלמד כי הם יוותרו על כ-0.5 אחוז בלבד מההכנסה שלהם. במילים אחרות, הנתונים מלמדים כי התוכנית הכלכלית של נתניהו ושטייניץ לסגירת הגרעון בתקציב המדינה היא כדלקמן: העניים ישלמו באחוזי הכנסה קרוב לפי 3 (!) מהעשירים. ככה מאזנים תקציב בישראל.

גזירה שנייה: העלאת מסי קניה על סיגריות

למיסוי העניים בשיעור העולה על פי שלושה מזה שהוטל על העשירים הצטרף צעד נוסף שאין לתארו אלא כנבזי – העלאת מס הקנייה על סיגריות. אומנם זה נכון שסיגריות הורגות ועדיף שכולם יחדלו מלעשן, יפה שעה אחת קודם; אבל זו אינה השאלה. השאלה היא ממי גובה הממשלה את הכסף על מנת לסתום את החור שנפער בתקציב; והתשובה לשאלה חד-משמעית: מהעניים.

כפי שמראה מחקרה של הגב' בר, על כל שקל שהעשירים שילמו לקופת המדינה בגין רכישת סיגריות בשנת 2009 – העניים ביותר שילמו שני שקלים! אין דרך יפה לאמר זאת. השלב הראשון עליו החליטה ממשלת ישראל בהיערכותה ל"מלחמת העולם הכלכלית" הוא גביית שני שקלים מן העני על כל שקל שייגבה מן העשיר.

אין להקל ראש בהכנסות המדינה ממיסוי סיגריות. ב-2009 עמדו אלה על יותר מ-4.1 מיליארד שקלים, והיות והעניים מעשנים יותר מהעשירים, כמעל לחצי מיליארד מתוכם שילמו העניים ביותר. מסי הקניה על סיגריות ששילמו משקי הבית העניים ביותר היוו כ-7% מהכנסתם בנטו, בעוד עבור משקי בית מן העשירון העליון היוו תשלומי המס כ-0.35%. פי עשרים, לא פחות. עכשיו מעוניינת הממשלה להעלות את המיסוי הזה עוד יותר. את כלכלני האוצר יש לשאול מה בדיוק "מדוד" בתוכניתם החדשה.

עניים משלמים מיסים, והרבה

כפי שמלמד התרשים שלהלן, משקי הבית העניים ביותר בישראל משלמים יותר משליש מהכנסתם במיסים עקיפים. בפעם הבאה שאומרים לכם שהעניים אינם משלמים מיסים, תדעו שמשקרים לכם; אבל גם זה לא מספיק – שכן החל מהשבוע הבא, וכפי שהצגנו מעלה, העניים ישלמו אף יותר. המיסים החדשים שהוטלו עליהם שקולים למעל לשניים וחצי אחוז מהכנסתם בנטו. לשם ההשוואה, העשירים ישלמו תוספת של כחצי אחוז בלבד; פער של פי חמישה!

אם כן, באצטלה של "מלחמת עולם כלכלית" בוחרת ממשלת ישראל להלחם בענייה, משל היו אויב אותו יש להדביר. איננו מוצאים דרך אחרת לתאר זאת, אלא כמערכה כלכלית רחבה כנגד העניים בישראל.

בפוסט שנכתב בעקבות הפינוי האלים של "מגדל צדק" מתארת חנה קים כיצד מה שהיא מכנה "מליציות ההון-שלטון" מגרשת יהודים מבתיהם, ללא בג"צ ובצלם, מעברו המערבי של הקו הירוק. קים כותבת את הדברים הבאים:

היום, במלאת שבעה למותו של משה סילמן המנוח, יום לאחר הטלת הגזירות החדשות, ארבעה ימים לפני העלאת המע"מ וקיצוץ נוסף של התקציבים הציבוריים – היום כבר ברור שמדובר בשלב נוסף של מלחמת אזרחים: מליציות ההון-שלטון בהנהגת נתניהו נגד מרבית תושבי מדינת ישראל.

מן הצד האחד עומדים נציגי הקואליציה של נתניהו, חבריו הטייקונים השולטים על ערוצי התקשורת, שוק המזון, הבנקים וגם חלק מהתנועה הקיבוצית והרוב המכריע של המתנחלים. מן הצד השני זה את, אתה ואני.

את הפוסט שלה חותמת קים בקריאה הבאה, אליה אנו מבקשים לצרף את קולנו:

זה ייקח זמן, זה יהיה כואב ומתיש, אבל זה יגיע ברגע שבו לא נפנה את היאוש כלפי עצמנו, אלא נצא איתו לרחובות, וננסה כל יום לתרום את חלקנו להעצמת המחאה. בדרך של שיתופי פעולה, בדרך לא אלימה, כדי שאף אחד, אף אחד לא יסתום לנו את הפה וקהלנו יהיה רב יותר, עממי יותר… הייאוש הוא מצרך זול וקל להשגה. אסור לשקוע בו.