Posts tagged ‘class’

13/07/2014

ברוכים הבאים לכוכב הזומבים

חייבים להודות, יש משהו קומי בפער בין מה שהוא לכאורה מצב זהה, ״חיים תחת הפגזה״, כאן ובעזה. במיוחד קומיים הניסיונות של התעמולה הישראלית להציג את מה שאזרחי ישראל עוברים או עלולים לעבור בקרוב כמשהו מסוכן נורא, כאשר מציאות החיים כאן מצביעה ממש לכיוון ההפוך. על כל זה כבר נכתב די הרבה, וגם הקומיות נוצלה עד תום בידי הומוריסטנים לא מבריקים במיוחד כמו לאטוף.

אני רוצה לנצל את הבולטות הגדולה של הדיספרופורציה הנוכחית כדי לדבר על אי-הלימה גדולה יותר שהיא משתייכת אליה, ועל הסימטריה המפתיעה שזו מולידה. העניין הוא שבעולם של ימינו מלחמות אינן מתקיימות בין מדינות ריבוניות, שוות פחות או יותר בסדר גודלן הכלכלי, הצבאי והדמוגרפי. נדמה לי שהמלחמה הגדולה האחרונה מהסוג הזה היתה מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים של המאה הקודמת. (מעלעול בוויקיפדיה עולות שתי יוצאות-דופן אפשריות: מלחמת אתיופיה-אריתריאה ומלחמת רוסיה-גרוזיה). המלחמות של היום מתחוללות או בין כוחות שאינם מדינתיים לבין כוחות אחרים כאלה (מצב שאינו מענייני כאן) או בין מדינות חזקות כמו ישראל לבין ישויות לא-מדינתיות או חצי-מדינתיות כמו שלטון החמאס בעזה, שכוחן הצבאי זערורי.

עבדים ואדון, חברון, יוני 2014

אלא שבה בעת, כפי שאנחנו מגלים בפעם המיליון בסבב הנוכחי, יש דם זול ויש דם יקר. מן הסתם זה לא טוב להיות בעל דם זול: המשמעות היא שאת ה״עולם״ (כלומר, את אמצעי התקשורת המערביים ואת מי שמקבל את המידע שלו מהם – שיעור לא גדול מאוכלוסיית העולם, צריך לזכור) הסבל והמוות שלך פחות מעניינים. אין שום גורם בעל עוצמה צבאית בעולם ששמירה על החיים שלך, שלא לדבר על איכות החיים שלך, נמצאת על סדר העדיפויות שלו. במקרה הטוב אתה מיותר, במקרה הרע אתה סכנה מועדת.

כל זה ידוע וברור. אולם יש גם צד שני למטבע: ארגון שיש לו מי ש״דמם יקר״ עבורו (למשל מדינת ישראל וצה״ל) יצטרך לשלם ביוקר על הדם הזה. מכאן נובעים ״שערי החליפין״ הגבוהים מאד בעסקאות חילופי השבויים והגופות בין ישראל לחמאס וארגונים יריבים אחרים, ומכאן נובע שהריגה, פציעה, או חטיפה של מי ש״דמם יקר״ – אזרחים או חיילים, מקרה גלעד שליט מראה שההבחנה לא חשובה כל כך – עשויה להשתלם מאד עבור היריב החלש. אפילו פגיעה באיכות החיים של יקרי-הדם יכולה להפוך ל״הישג אסטרטגי״.

כך שצבאותיהם של המדינות החזקות ניצבות בפני פרדוקס שמזכיר את הפרדוקס שבו נתקלים מי שמנסים לנהל כלכלה קפיטליסטית רווחית: אם רוצים להרוויח, צריך לשלם לפועלים כמה שפחות ולגבות מהצרכנים כמה שיותר – אלא שבסופו של דבר שתי הקבוצות האלה נוטות להתלכד, ואת הכסף שהם לא משתכרים בתור פועלים הם לא יוכלו להוציא בתור צרכנים. כך גם צבאות מגלים שככל שהם משפרים את יכולותיהם הטכנולוגיות ואת ״יחס ההרג״ בינם לבין היריב, כך חלה מעין אינפלציה במחיר הדם של אזרחיהם וחייליהם, שמכרסמת בהישג הטכנולוגי.

כך נדמה שאנחנו נכנסים יותר ויותר אל תוך מעמקיו של עולם שבו המלחמות הן בלתי-שוויוניות בעליל, שבהן צד אחד יכול לטבוח בלי אבחנה בצד השני – ובכל זאת להפסיד. ההד התרבותי לכך הוא גאותו של ז׳אנר סרטי הזומבים האפוקליפטיים. אם נעזוב לרגע בצד את תכונותיהם המטפיזיות (לא שאלה אינן רלוונטיות), זומבים הם טיפשים נורא, אין להם נשק בכלל, אבל בכל זאת הם כמעט תמיד מנצחים, בשל שתי תכונות שבהן הם ניחנים: מספרים גדולים, ונכונות למות. כל התכונות הללו מאפיינות במדויק (מנקודת מבט צפונית) את האוכלוסיות הדרומיות העניות שנלחמות על הישרדותן בעולם שלנו, ובכלל זה כמובן את אוכלוסיית עזה.

על תרבות ״קידוש החיים״ של הצפון כבר כתבתי בעבר, ואפיינתי אותה במונחים הגליאניים כ״עמדת העבד״. האינפלציה בשער החליפין של החיים שמתלווה אל את העלייה ביחס ההרג ומקזזת אותה היא פועל יוצא מכך שאזרחי המדינות העשירות תופסים את ״עמדת העבד״ – מוכנים להקריב כל דבר, כולל חיים של אלפי אחרים, על מנת להמשיך לחיות – בעוד שתושבי הדרום הגלובאלי מאמצים, ולא מרצונם כמובן, את עמדת האדון, את המוכנות להקריב את החיים, ואת כל השאר, בשביל סיכוי השחרור.

לתהליך הזה יש גם צד כלכלי-דמוגרפי שעליו מדברים פחות. הוא נובע בין היתר מכך שהקפיטליזם ייעל את תהליך ייצורן של הסחורות הבסיסיות ביותר (בראש ובראשונה מזון) עד כדי שהמחיר הריאלי של אלה (בשעות-אדם נגיד) ירד אל הרצפה. כך, היום עשרות אם לא מאות אלפי אנשים יכולים להתקיים משיירי המזון של עיר בת כמה מיליוני תושבים, ומדינות עשירות מחפשות מוצא למלאי המזון העודפים שלהן; לעתים קרובות מוצא כזה נמצא במשלוחי סיוע הומניטריים. זה לא רק מזון: אשפה מהצפון נשלחת לדרום, והמונים מתקיימים מחילוץ של רכיבים שימושיים מתוכה; פריט הייצוא העשירי בחשיבותו מארצות הברית לאפריקה הוא בגדים משומשים; וכן הלאה. כך יכולות להתקיים ערים ענקיות כמו קינשאסה (תשעה מיליון בני אדם) שבהן שיעור המועסקים אינו עולה על 5% (ע׳ 191 כאן).

עבד על רקע אדוניות, ריו דה ז׳ניירו, מרץ 2014

כמובן, אנשים בדרום הגלובאלי מתים כמו זבובים, ולא רק במלחמות. אך על מנת שהאוכלוסיה תגדל לא צריך שבני אדם יחיו עד גיל מופלג, והאמת שגם לא צריך שרוב הגברים יחיו עד גיל העמידה. מספיק שרוב הנשים יחיו עד גיל הפסקת המחזור ושתמותת הילדים לא תהיה גבוהה מדי – כלומר, מספיקות אלף או אלפיים קלוריות ריקות ביום, פניצילין ועוד כמה תרופות בסיסיות. כפי שכותב מארקס בקפיטאל לגבי הפרולטריון התעשייתי (ע׳ 529 במהדורה העברית, אבל תרגמתי מחדש מאנגלית):

ההון צורך את כוח עבודתו במהירות כה רבה שהפועל מוצא את עצמו בנקודת האמצע של חייו לאחר שכבר כילה פחות או יותר את כל כוח חיותו. הוא נופל אל שורותיהם של האנשים המיותרים, או יורד מדרגה בסולם הקיום. דווקא בקרב הפועלים בתעשייה המודרנית אנו מוצאים את תוחלת החיים הקצרה ביותר. […]

על מנת להסתגל למצבו, חלק זה מן הפרולטריון יפרה וירבה תחת תנאים שיתפיחו את מספריו, אף שהיחידים מקרבו יאוכלו במהרה. כך, חילוף מהיר של דורות הפועלים (חוק זה אינו תקף לגבי המעמדות האחרים באוכלוסייה). הנישואים המוקדמים, כתוצאה הכרחית של התנאים בהם חיים עובדי התעשייה המודרנית ושל התמריץ שמספקות ההזדמנויות לניצולם של ילדים בייצורם של אלה, עונים על צורך חברתי זה.

אף שיושבי הסלאמז של ימינו אינם פועלי תעשייה, ההיגיון הבסיסי כאן – התחלפות מהירה של הדורות וצמיחת אוכלוסין כתוצאה מתנאי חיים ירודים וניצול ילדים – תופס גם לגביהם.

הצמיחה התלולה של האוכלוסיה שאותה מכנה מארקס בשם ״האוכלוסייה העודפת היחסית״ במסגרת ״החוק הכללי של ההצבר הקפיטליסטי״ היא המסקנה התיאורטית העיקרית, והתקפה מאד, של הקפיטאל (בניגוד ל״נטייה של שיעור הרווח לרדת״, מסקנה בעייתית הרבה יותר שזכתה לתשומת לב רבה בהרבה). העולם שבו אנחנו חיים היום, שבו המלחמות הן בין מזל״טים לבין המוני אדם הדחוקים בערים צפופות, הוא התגשמות ההיגיון הפוליטי של ״החוק הכללי של ההצבר הקפיטליסטי״. המצב הזה מחייב אותנו לחשוב לגמרי מחדש על משמעותה של ״מלחמת מעמדות״ בעולם היום – אבל על כך בפעם אחרת.

27/05/2013

נקודות למתווה מחקרי על קו השבר הכלכלי-פוליטי

נדמה לי שהגענו לאחד הרגעים האלה שאנשים שונים (אמנם מאותו מילייה) מתחילים לחשוב באינטנסיביות על שאלות דומות. לתופעות צייטגייסט כמו-מיסטיות שכאלה יש בדרך כלל הסבר, והחיפוש אחריו יכול כשלעצמו להביא לתובנות. אבל היות שאני אחד מהאנשים המדוברים, אני רוצה להניח כאן כמה נקודות מפוזרות, בעיקר כדי לוודע את האנשים השונים זה לזה. אולי יהיה לי גם קצת מה להגיד על הסיבות להתכנסות הזאת.

fault1

לצומת שאני מדבר עליו אפשר לגשת מהצד האמפירי או התיאורטי. אני אתחיל מהצד התיאורטי: השאלה היא שאלת הגבול בין הכלכלה לפוליטיקה, או אם לנקוט בתחביר האופנתי, בין הכלכלי לפוליטי. המסורת המרקסית, שהיא במובן הזה המשך של הכלכלה המדינית הקלאסית, עומדת על כך שיש אובייקט כזה, "הכלכלה", אם כי היא דוחה את הרעיון שמדובר במשהו טרנס-היסטורי (הטעות של סמית' וריקרדו) או באיזה אליל שצריך להקריב לו קרבן (הטעות של דה מרקר והעיתונות הכלכלית הזעיר-בורגנית באשר היא). אם לדייק, מרקס ותלמידיו מדברים לא על "הכלכלה" או "המשק" אלא על "אופן הייצור הקפיטליסטי". לאופן הייצור הזה יש תנאי קיום פוליטיים – כלומר, אלימות מסוג מסוים נדרשת כדי לאתחל ולשעתק אותו, אבל יש לו גם קיום משל עצמו, כללי תנועה משל עצמו שאינם ניתנים לרדוקציה לאלימות – כלומר שאי אפשר פשוט לקפל את הכלכלה הקפיטליסטית בתוך שאלות פוליטיות של כוח.

זה כמובן יותר מסובך מזה ואין לי שום כוונה להתחיל להיכנס כאן לכל השאלות הרלוונטיות. אולי רק לאחת: שאלת הכלכלה האלימה (שאלה שיש לה תאומה סיאמית, שאלת האלימות הכלכלית). כלומר, אם אלימות היא תנאי יסוד לתפקוד של המערכת הכלכלית הקפיטליסטית אבל נותרת במובן מסוים (שניתן להגדיר בדיוק) מחוץ למערכת הזאת, איך אפשר להבין את המגזרים הכלכליים שעוסק בייצור אלימות – כלומר, תעשיות הנשק והביטחון?

לשאלה הזאת יש חשיבות כלל-עולמית, אבל היא אקוטית במיוחד בהקשר של ישראל-פלסטין. מהצד האמפירי, סרטו החדש של יותם פלדמן, המעבדה (שלא ראיתי עדיין) שופך אור חדש על המרכזיות המוחלטת של תעשיות האלימות עבור המשק הישראלי. כפי שאילת מעוז כותבת בביקורתה על הסרט, אם ניקח בחשבון את המרכזיות הזאת נבין שבתנאים הנוכחיים, סיום הכיבוש או אפילו האטה משמעותית שלו תהווה סכנה מיידית לפרנסתם של חלק נכבד מאד (וחזק מאד) מאזרחי ישראל. זאת מסקנה פסימית מאד מבחינה פוליטית, כמובן, אבל טובה פסימיות מדויקת מאופטימיות אשלייתית.

אבל מבחינה תיאורטית יש פה בעיה של ביצה ותרנגולת: הכיבוש (אני משתמש בביטוי הזה כמילת קוד עבור כל מנגנוני הדיכוי שישראל מפעילה) רווחי בגלל שהוא נותן לחברות ישראליות יתרון תחרותי כדי למכור את מרכולתן האלימה למנגנוני דיכוי ברחבי העולם. אבל מה מניע את מנגנוני הדיכוי הללו? הצורך למכור נשק למישהו אחר? מובן שלא; באיזשהו מקום התנועה צריכה להיעצר, באיזושהי אלימות שהיא חיונית למערכת, לא בפרובוקציה שכוחות הדיכוי עושים לקבוצות מדוכאות כדי לעשות עליהן קופה ולמכור את יכולותיהם הלאה.

נדמה לי שהתשובה קשורה בגורם שנוכח בעיקר במובלע בתיאוריה המרקסיסטית אבל בהחלט ניתן לפתח אותו מתוכה: מה שנקרא "האוכלוסיה העודפת". לקפיטליזם יש נטייה להוזיל את אמצעי הקיום (מזון, תרופות, ביגוד וכו') למינימום, ככה שיחסית למה שהיה פעם (אם כי לא למה שהיה פעם-פעם), היום זול מאד להישאר בחיים. צמיחתן של אוכלוסיות סלאמס עצומות ברחבי העולם, בעיקר העולם השלישי אבל לא רק, ניתנת להסבר רק על הרקע הזה.

בהקשר הזה קל יחסית להבין איך מדינה אחת שיש לה ניסיון עשיר בדיכוי של אוכלוסיה עודפת (כפי שהפלסטינים הינם מאז סגירת שוק העבודה כלפיהם בשנות התשעים) יכולה גם להרוויח ממכירה של שירותי דיכוי למדינות אחרות שמתמודדות עם אוכלוסיות עודפות – בין אם אלה פנימיות, בתוך גבולות המדינה, או כאלה חיצוניות שמנסות להיכנס פנימה. אבל מבחינה מרקסית, הערך (קרי, לצורך העניין, הכסף) שהקליינטים האלה משלמים לתעשיות הדיכוי צריך עדיין להגיע מעבודה יצרנית שאוכלוסיות לא-מיותרות עושות בתוך גבולותיהם.

fault2

אני לא יודע בדיוק מה כל זה אומר, אבל נראה לי שזה רלוונטי להחריד כדי להבין ולהתמודד עם המציאות הפוליטית בישראל. כך למשל, כשטל גלעדי כותב שלמבחינה פרקטית (סליחה, פרקסיולוגית) לשמאל צריכות להיות שתי תשובות לכל שאלה – אחת "מדינית" ואחת "כלכלית" – תוך כדי חתירה לתיאוריה שתאגד יחד את השתיים – לא ברור שניתן אפילו להפריד בין שני הנושאים להרף העין הנחוץ כדי לייצר אמירה פוליטית. שמשון ביכלר ויונתן ניצן כמובן עובדים כבר שנים בדיוק על העניין הזה, והערך העצום של עבודתם האמפירית אינו מוטל בספק, אבל מבחינה אנליטית היא בגדר רדוקציה של הכלכלה לפוליטיקה – מה שלטעמי צריך להימנע ממנו.

השאלות הללו רלוונטיות מאד להקשר הישראלי גם מכיוון היסטורי יותר. אם אנחנו מנסים לייצר היסטוריה מטריאליסטית של המפעל הציוני, אנחנו צריכים להתמודד לא רק עם המנוע הנוכחי של הכלכלה הישראלית, ועם תפקידה הנוכחי במערך האימפריאלי האמריקאי (תפקיד שעל אף הדחקתו הגמורה-כמעט בקרב השמאל הישראלי אינו קשה במיוחד להבנה) אלא עם מה שהתחיל את גלגולו של כדור השלג הזה. כפי שמקס אייל (Ajl) כותב במאמר שייצא בקרוב ב-Historical Materialism, הספרות האנליטית שמסבירה את ישראל כחברה קולוניאליסטית-התיישבותית (settler colonialist) מספקת כר נרחב להשוואה עם חברות כמו דרום אפריקה ואוסטרליה, אבל לא הסבר מטריאלי.

אבל גם החיפוש אחר הסבר מטריאלי אינו מאפשר לנו להימנע מהתחלקות דרך קו השבר שבין הכלכלה והפוליטיקה. לפלשתינה-א"י מעולם לא היתה חשיבות רבה כמקור של משאבי טבע; החשיבות שלה היתה ונותרה גיאו-פוליטית, בשל קרבתה לתעלת סואץ והיותה המוצא הקרוב ביותר לים התיכון של הנפט של עיראק וחצי האי ערב (ראו למשל את האופן שבו החלק הצפוני של ירדן עוצב בידי הבריטים כ"רצועת ביטחון" סביב צינור הנפט כרכוכ-חיפה).

אלא שהציונות לא התחילה כפרויקט קולוניאלי גיאו-פוליטי של הבריטים; היא הוצעה להם ככזה רק לאחר שהושקעו בה מאמצים כבירים, ובעיקר המון כסף, בידי יהודים עשירים ממערב אירופה וארה"ב. עוד עניין, אם כן, מטריאלי בהחלט אבל לא בדיוק כלכלי: הצורך של אותה אליטה יהודית להפנות את זרם ההגירה העצום של יהודים עניים ממזרח אירופה לעבר מקומות אחרים מאלה שבהם הם ישבו. אין בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד: הקולוניאליזם ההתיישבותי של המאה ה-19, בארצות הברית ובמושבות האחרות, היה במידה חשובה מאד עניין של תיעול אוכלוסיות עודפות שנוצרו באזורי הכפר של מערב ומרכז אירופה עקב צמיחת הקפיטליזם שם.

אבל רוב היהודים שהגיעו לישראל בסוף לא הגיעו דווקא מאירופה, מסיבות ידועות. העלייה המזרחית היא שסיפקה בסופו של יום את המאסה האנושית הדרושה לציונות. הסבר מטריאלי לגל ההגירה הזה – עדיין אין לנו. משה בהר כותב (כתוכחה) שהתנועות הלאומיות הערביות אימצו את ההגדרה הציונית של לאומיות ולכן נטפלו לתושביהן היהודים של ארצות ערב ושיתפו פעולה עם המטרה הציונית לטרנספר אותן לישראל, אבל זה כמובן לא הסבר מטריאלי של הסיבות לכך. כך שכמו שכדי להבין את תחילת הציונות אנחנו צריכים להבין את מעמדם – המטריאלי – של היהודים במזרח אירופה, כדי להבין את הצלחתה הכבירה בשנות החמישים אנחנו צריכים להבין יותר טוב את מעמדם של היהודים במזרח התיכון. כדי לעשות כן אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתקדם מעבר להתרפקות מיתולוגית על היחסים המופלאים בין יהודים וערבים באזור לפני הציונות.

fault3

אלה רק כמה כיוונים של מחקר שנדמים בעיניי כנובעים מתוך שאלות שהרבה אנשים התחילו לשאול בזמן האחרון. הייתי שמח שייפתח דיון על איך ניתן לעשות את זה, ממש פרקטית (פרקסיולוגית?) – בכתיבה, בסמינר(ים), בכנס(ים)? יש לי כמה רעיונות אבל אשמח לשמע רעיונות של אחרים לפני שאציג אותם. אסיים עם כמה מלים על הסיבות שבגללן בעיניי השאלות הללו עולות דווקא עכשיו. במשך הרבה עשורים, אולי מאז דעיכתה של מצפן, השמאל הרדיקלי בישראל מיעט להתעסק בשאלות כלכליות. לטעמי ההתעלמות הזאת נבעה בעיקר מייאוש מהאפשרות של מאבק מעמדי בתוך ישראל, ואולי גם מאמונה מודחקת בכך שבכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המעמד המתקדם בישראל הוא דווקא הבורגנות (כפי שמשתמע מכמה מכתבי יואב פלד).

אם כן, ברור שהזרז העיקרי להתעניינות המחודשת בשאלות האלה הוא המחאה החברתית. היום כבר לא מובן מאליו שבתוך החברה היהודית בישראל לא ייתכן מאבק מעמדי, או שאם ייתכן כזה אז הוא יהיה רגרסיבי בהכרח. מאבק מעמדי ישנו, וימשיך להיות, ושאלת הקשר בינו לבין המאבק האנטי-קולוניאלי נותרת פתוחה. ככה שהרבה שאלות תיאורטיות נהיות דחופות עד מאד, ועל אחת כמה וכמה כאשר אנחנו נוכחים שישראל היא מקטע לחוץ ונפיץ במיוחד, ולכן מעניין במיוחד, של קו שבר תיאורטי ופוליטי שסדקיו מרשתים את כל העולם.

06/03/2013

Heading off the new Jerusalem – a revolutionary scenario for Israel/Palestine

This is the longer original of a piece I published on Jacobin on January 22nd, 2013 (right before the Israeli election).

Try for a moment to imagine a scenario leading up to a revolutionary situation in your country – an exercise which used to be a popular pastime on the Left, and which probably still is on the Right, which retains an ability to respond with amazing speed to just about any crisis, and to use all and any of them to increase its power.

Recessions trigger merger-and-acquisition waves. Wars are a means and an opportunity to expand into new markets. Natural disasters enable the looting of public property. But the phoenix-like ability of capital to rise from its own ashes has a limit, which can be defined precisely as the revolutionary situation.

Given that the establishment has both the resources and the inclination to plan strategically – in both public and covert fora – it is no stretch to assume that it invests some resources in fending off structural change. No doubt most of the time chances for revolution are small, but as with health insurance, there’s no doubt that the rulers want to make sure they’re covered.

So even if we’re not inclined to strategic thought ourselves, it’s worthwhile to imagine radical eventualities in order to better understand the actions of the repressive apparatuses. I will attempt to demonstrate this point using my country, Israel/Palestine. What could constitute a revolutionary situation between the Jordan River and the sea?

Given the history of this territory, the most obvious answer would be a Palestinian uprising – a Third Intifada. But ever since the early 1990s the Israeli state has been implementing a succession of strategies designed to make such an uprising extremely unlikely to succeed. The first step was the weaning of the Israeli labor market off its reliance on cheap Palestinian labor. As Palestinian workers were replaced with migrants, they lost their most effective weapon – the strike.

The second step was the creation of the Palestinian Authority and its attendant humanitarian-aid economy, tightly, though not seamlessly, integrated into the Israeli security state. That aid and the NGO-ization which has gone along with it have severely compromised the integrity of parties, unions and other formerly independent Palestinian political organizations. The third step was the use of the security apparatus, the Separation Wall and the settlement project to divide the West Bank, East Jerusalem and Gaza into a series of walled-off, heavily policed cantons, a process intensified after the 2005 Hamas victory in Palestinian elections and subsequent takeover of the Gaza Strip.

This strategy has crippled the resistance capability of the Palestinians in the Occupied Territories. Since the disintegration of the Oslo Process in October 2000 Palestinians have been surgically expunged not only from the Israeli economy but also from its civil society and media. This process, together with the Oslo-induced association of non-violence with the submissive and quietist NGO industry and the extreme imbalance in military power, has sometimes encouraged Palestinian organizations interested in wresting concessions from Israel to target civilians, severely impacting their ability to draw sympathy from the international community, not to mention Israeli society, and legitimizing crackdowns on terrorism by the Israeli security state and its junior PA partners.

Despite these heavy setbacks, the Occupied Territories are not completely quiescent. Villages impacted by the Separation Wall have mounted a patient, intelligent and ethically disciplined struggle and have drawn sustained solidarity activity from Israeli and international activist groups. Over the last year, sporadic demonstrations have been held against the PA in the West Bank, protesting corruption and President Abbas’ collusion with the occupation. Most recently, Palestinian activists founded the "outpost" of Bab Al-Shams in a creative response to Netanyahu's declared intention to build in the E1 area to the east of Jerusalem. The winds of liberation are still blowing across the Middle East, veterans of the First Intifada are still alive and active, and the establishment would be wise not to rule out the possibility of a large-scale popular uprising.

Nevertheless, a Third Intifada would not in itself pose an existential threat to the order of things, since the entire Israeli state apparatus – in the widest sense – is primed to head off such a threat. Israel’s five million Jewish citizens enjoy a great variety of privileges with regard to the Palestinian population: political and civil freedoms, access to a job market, and the support of a rapidly shrinking, but not negligible, welfare state. However, for most Israeli Jews, political and economic survival is tightly bound up with participation in the repression of the Palestinians through military service and enlistment in the colonization process as settlers.

This is especially true for the Jews of Middle Eastern origin – Mizrahis – who make up the bulk of Israel’s working class. Their “Oriental background” is treated as suspect by hegemonic Ashkenazi standards, and Mizrahim who go over to the enemy, like Mordecai Vanunu and Tali Fahima, are punished brutally. All this adds up to make the possibility of a Palestinian uprising, on its own, a challenge to the Israeli state – but not an insurmountable one. Rather, an uprising could be used to consolidate social control and build up profits in the form of arms sales and renewed military aid from the US.

What, then, of the Israelis? If the above picture were complete, it would be impossible to understand how this supposedly rigidly controlled society was rocked during the summer of 2011 by what was, in relative terms, the largest protest movement of that year of global protest. The Israeli “social protest movement,”, known in Twitterese as J14, was centered in tent cities around the country and mobilized people to rally over a series of Saturday evenings which culminated on September 3rd in the largest demonstration in Israeli history, when half a million people gathered in State Square in Tel Aviv to protest the government’s economic policies.

Justified criticism has been leveled at the protest movement for being focused, like its counterparts around the world, on the declining fortunes of middle-class youth. However, rates of support for the movement – as opposed to participation rates – were extremely high across ethno-class sectors, including Palestinian citizens of Israel, the religious community, and “traditional” (mostly Mizrahi) Jews, with the sole exception of the ex-Soviet community. Perhaps more importantly, the middle-class leadership appointed to the movement by the media was not the only game in town: across the country the protest movement galvanized organizing within the most oppressed sections of the population, mainly around the issue of social housing – organizing which has proved more resilient than the evanescent leadership of the summer.

At its best and most dangerous, the protest movement offers an opportunity for the consolidation of a cross-class coalition including both a contingent of young, middle-class people facing the possibility of impoverishment and those who are already staring poverty and homelessness in the face. Without the second group, the movement lacks bulk, mass relevance and the energy of those who have nowhere to go. Without the first, it is extremely vulnerable to the marginalization and criminalization unleashed on the Israeli Black Panthers in the 1970’s. United, it has the potential power to challenge the Israeli state.

But this challenge, much like a Palestinian revolt, probably would not have the power to overthrow the state and local capital even if it could unite its forces within Israel. Decades of neoliberal restructuring may have cut away most positive bases for identification with the Israeli state, but Israelis are still wired to close ranks whenever a “security threat” looms. The protest movement would probably never have arisen if it had not been preceded by six years of unprecedented quiet – as far as Israelis were concerned. And it reeled heavily following a minor incident on the Egyptian border, which the government may or may not have permitted to happen.

As the situation stands, the Israeli state has the ability to provoke its neighbors and thereby manufacture “security threats” ranging from mostly non-lethal rocket attacks to full-blown war. Though these options have their drawbacks, these would pale in comparison to the danger of a true challenge to hegemony within the country.

Given the way the state holds both Israelis and Palestinians by the proverbial gonads, there is only one scenario for a revolutionary situation, namely a simultaneous uprising in the Palestinian Territories and Israel. In order not to provoke the defensive consolidation of Israeli society – or at least to mitigate that consolidation by simultaneously evoking sympathy, solidarity and perhaps mass refusal – such an uprising would have to be predominantly unarmed, based on the model of the 1st Intifada and the civil struggle against the Wall rather than the military option embodied by groups like Hamas’s Qassam Brigades, itself an essentially reactive hold-the-line approach. The Israeli movement, for its part, would have to actively resist its demobilization through the cynical use of “security threats.”

This does not mean that the uprising would have to be unified. Segregation has become so entrenched that today Israeli Jews and Palestinians from the Occupied Territories have little opportunity to meet each other without the barrel of a gun intermediating, and this segregation makes it almost impossible to build a unified, or even a coordinated, mass politics across the Green Line, despite valiant efforts made by the Israeli and Palestinian Lefts.

A significant bridge across the divide exists in the shape of the 1.2-million strong Palestinian community within Israel. Though to a certain extent exempted from apartheid – for example with regard to travel restrictions – the links between Palestinian Israelis and their brethren in the Occupied Territories are also subject to severe restriction and surveillance. Nevertheless Israeli Palestinians continue to maintain these links and a generally high level of identification with the Palestinian nation as a whole. Perhaps more surprisingly, a majority in this community persists – in the face of bitter reality – in demanding full equality within the Israeli civil sphere. J14 has provided an opening in this sense, with high-profile Palestinian participation and the inclusion of some demands of ’48 Palestinians in the protest discourse. Thus, there is reason to believe that Palestinian Israelis would play an important part in a simultaneous rebellion, belonging at the same time to both insurgent collectives. This would be consistent with the strong left-wing tradition in this community: long under the hegemony of the Communist Party of Israel, Palestinian Israelis continue to vote for left-wing parties in far greater numbers than either Palestinians or Israelis more generally.

But strict coordination is not a necessary condition for simultaneity, for several reasons.

First, as Göran Therborn has recently argued convincingly, the cross-national class disparity and conflict that characterized the 20th century is now giving way to an international convergence and growing disparities within countries. While this certainly does not mean that borders have become insignificant, it points up an increasingly complex class geography in which the still-prevalent divisions of North and South, First and Third Worlds, are obsolescent and global patterns emerge. Thus, the structural position of young people of middle-class origin facing impoverishment is comparable across a staggeringly wide range of countries, including Greece, Israel, Egypt, the US and Mexico. The high level of participation of people from these groups in protest movements can form the ground for solidarity, inspiration and contagion, as it probably did in 2011.

Furthermore, in the rebellions of 2011, much has also been made of the importance of new organizational forms based on the Internet. It is undeniable that the newly decentralized world of communications played an important part in the spread of news and revolutionary inspiration around the world in 2011, especially among people belonging to the aforementioned demographic. People of this sort in Israel might be inspired to action and revolt by a “Palestinian spring” – maybe even vice versa.

A banner at an Israeli social justice demonstration, summer 2011. "Irhal" – in Arabic – means "go!"; the Hebrew says "Egypt is here". Credit: Activestills

Finally, the integration of the regional and world economy, and especially US hegemony, in Israel and Palestine, means that economic pressures may act in similar ways on both sides of the Green Line. Austerity politics, perhaps sharpened by a renewed dip into depression on a global level, will tend to act in the same direction in both Israel and the Territories, provoking a rise in unemployment and poverty. Under these circumstances it is not inconceivable that insurgencies in Israel and Palestine could form a positive feedback loop, maintaining a policy of non-aggression, and even sharing inspiration and solidarity. The plausibility of such a strategy would be enhanced by a resurgence of protest across the world, including the Arab world – again, not a very unlikely eventuality.

It would be difficult for the Israeli state to fight a war on two fronts and maintain its hegemony within the Jewish collective in Israel. The direct means of military repression are now heavily mechanized, so that Israel no longer needs masses of infantry-police to repress Palestinian rebellion. Nevertheless, tear gas and arbitrary arrests on the streets of Hebron and Haifa at the same time would be a powerful image, suggesting that Palestinians and Israelis share not only a destiny but an enemy – a suggestion the state would definitely do better to avoid.

Hysterical overreaction on the part of nervous, over-stretched security organs might serve to exacerbate the situation rather than placate it, leading to escalation, and yes – perhaps – to a revolutionary situation.

Are the chances slim? Very. Would the Israeli state know how to defuse such a situation if it were to come about? Quite probably. If I can think of a trick like planting a bomb in a “social protest” rally and blaming it on Palestinians, so can they. But is the possibility of such an eventuality, beyond the wildest dreams of the Israeli left, already playing a role in today’s politics?

Could be. It would explain some things about the extremely defensive political game Prime Minister Netanyahu appears to be playing.

Though his governing coalition has not been in serious peril since he came to power in 2009, Netanyahu has performed an astonishing number of apparently desperate political gambits coming into this election season, from wooing and then jettisoning Shaul Mofaz’s Kadima party, to merging his ruling Likud with extreme-right coalition partner Israel Beitenu, to grooming Naftali Bennett’s Jewish Home, another extreme-right party, as the horse to beat. The cumulative effect of these moves has been to take away projected votes from Netanyahu’s Likud to the benefit of his extreme-right coalition partners, dragging the center of political gravity ever rightwards and diminishing his ability to maneuver.

Netanyahu’s failure to “govern from the center” is comprehensible not as a tactical move, but as a strategic one. J14 may have gone away for the time being, but it may rise again. Its hard core is still hanging on, and its most visible leader, Daphni Leef, has courageously rejected cooptation into mainstream party politics. The 3rd Intifada is almost obsessively on the lips of Israeli security mavens. Netanyahu’s economic plan entails deepening austerity, and his geopolitical strategy constitutes an ongoing provocation and insult to the Palestinians. In case it all blows up in his face, Netanyahu needs not a fragile centrist coalition but a disciplined ruling bloc willing to use its electoral legitimacy to enforce draconian, even dictatorial measures.

Punctuated equilibrium - taken from Joshua Epstein, "Modeling civil violence"

Punctuated equilibrium – taken from Joshua Epstein, "Modeling civil violence".

In a brilliant radical appropriation of game theory, Joshua Epstein has shown that using “rational choice” assumptions about human actors, one can arrive at a model of insurgent behavior that alternates between short, intense flare-ups and long periods of quiescence ("punctuated equilibrium"). So long as the sources of grievance are not removed – and God knows that in Israel and Palestine they have not been – previous spikes of rebellious activity can be seen as indicating a latent potential for future conflagration. Here, as well as elsewhere around the world, the ruling right may be taking that potential much more seriously than the Left.

I owe the idea of a simultaneous uprising as a revolutionary scenario to Matan Boord.

08/10/2012

שקרים ופמיניזם מטריאליסטי

בראשית היה תכנון לכתוב משהו רציני על המגנום אופוס החדש של סלאבוי ז'יז'ק, ואז היתה תכנית פחות גרנדיוזית, לכתוב משהו משעשע (אבל הגליאני) על ממים, ואז הגיע המבול האינסופי של קריאה  ללימודים והכול נדחק הצדה, עד שעצם המשך קיומו של הבלוג הוטל בספק. אבל אז, למרבה המזל, הגיע LIES, ועמו חזר הלהט המיסיונרי, כי אם יש משהו שהבלוג הזה רוצה לעשות כרגע זה לשכנע אתכן לקרוא את כתב העת הזה.

יכול להיות מאד שהקריאה בז'ורנל הפמיניסטי-מטריאליסטי הזה היתה כל כך מטלטלת בשבילי בגלל שזאת השפה שפמיניזם רדיקלי צריך לדבר כדי שמרקסיסט מקובע כמוני (כנסו ללינק, זה מצחיק) ייאלץ להקשיב. הרבה פמיניזמים בגיל העמידה מדברים בשפה זהותנית שמקלה הרבה יותר מדי את עבודתם של מי שרוצים מכל מיני סיבות (בעיקר גרועות) לבכר את "מעמד הפועלים" על פני קבוצות מדוכאות אחרות. בקיצור נמרץ מדי, מה שפמיניסטיות מטריאליסטיות אומרות למרקסיסטים זה – נכון, ההיסטוריה כולה היא היסטוריה של מאבק מעמדות וכל השיט הזה. אבל נשים הן מעמד, ולא סתם מעמד אלא המעמד המדוכא הראשי בתולדות ההיסטוריה כולה. לצד מעמד הנשים, מעמד הפועלים הוא סתם תינוק בכיין.

הגישה הזאת מאפשרת בין היתר לנסות להבין את הקפיטליזם, את המערך הקולוניאלי-גזעני ואת הפטריארכיה כתשלובת של דיכויים מעמדיים. סכמה אפשרית אחת, שנבחנת ב-LIES, היא שהתשלובת הזאת נשענת על שלושה יחסים מעמדיים מסוגים שונים: בין הון לעבודה, בין עבודה יצרנית (productive) לעבודה משעתקת (reproductive), ובין מי שמוקנית לו הזכות לעבוד ולשרוד לבין מי שהזכות הזאת לא חלה עליו. שלושת היחסים הללו יוצרים את שלושת השסעים שאנחנו נוהגים לכנות בשם מעמד, מגדר וגזע בהתאמה.

תובנה אחרת שפמיניזם מטריאליסטי יכול לייצר נוגעת ליחסים בין מין למגדר, שאותם פמיניזם זהותני לפעמים מתקשה להסביר. אם "נשים" הוא שמו של המעמד שנגזר עליו לבצע את עבודת השעתוק, היכולת הביולוגית ללדת ילדים משמשת הן כאחד ה"אמצעים" של העבודה הזאת, במובן שבו מרקס מדבר על "אמצעי ייצור", והן כהצדקה אידיאולוגית לכבילתה של מחצית מהמין האנושי לעבודה הזאת. בדיכוי מהסוג הזה המוטבים העיקריים הם גברים, וטראנסים/יות הם בין המדוכאות; מכאן ההעדפה של הכותבות ב-LIES לדבר על "לא-גברים" (not-men) במקום נשים בהקשרים מסוימים.

מה שהמעבר מפמיניזם זהותני למטריאליסטי לא מחייב זה ויתור על התארגנות בלעדית של הקבוצה המדוכאת, על אף שהדיבור על "לא-גברים" מצביע על הגדרה מרחיבה של הקבוצה הזאת. זאת נקודה שהעורכות טורחות להבהיר באומרן שהמגזין הוא "במה לשיחות וביקורות מסוימות שקשה, בלתי-אפשרי ואף מסוכן להביע כשגברים-סיס [כלומר, לא טראנסים] נמצאים בחדר". כגבר-סיס מן הסתם קשה לי לשמוע את זה, ואפשר אפילו (אבל לא חייבים!) לקרוא את הפוסט שלפניכן כניסיון שלי "להיכנס לחדר", אבל עדיף (בחיאת!) לקרוא אותו כהזמנה לקהילה הפמיניסטית הישראלית לבדוק את כתב העת הזה.

אני לא מתכוון לעשות פה ניסיון לסכם את הגיליון הראשון, שעוסק בין היתר בשלילתן של מערכות יחסים זוגיות (סטרייטיות ולסביות), בדרכים שבהן גברים שוברים את הסולידריות בין נשים, בהתארגנות של עובדות בבית זקנים, בבתי כלא, בתנועת אוקיופיי, בתנועת הנשים שבתוך ההתקוממות בואחאקה ב-2006, במערכת הכליאה, בתיאוריות מרקסיסטיות אירופאיות בנות-זמננו, ובטראנסיות בסאן פרנסיסקו בשנות השישים, וכל זה בפחות מ-250 עמודים; אסתפק בדיון קצר בתרומה של הכותבות לאחד הנושאים הבוערים על האג'נדה הפמיניסטית בארץ (ראו להלן) ובעוד כמה מלים על איך שהוא כתוב וערוך. יש פה שילוב של המיטב בכתיבה בלוגית – האישיות, האקספרסיביות, הזעם וההומור, עם המיטב שבכתיבה אקדמית – העומק התיאורטי, בלי המירע שבשני הז'אנרים האלה. כבר כמה עשורים שהכתיבה הפמיניסטית מנסה ליישם במבנה הטקסט את העיקרון שהאישי הוא פוליטי ואת הניסיון לשבור את החומה שבין הפרטי לציבורי, וזאת ההגשמה הכי מושלמת של השאיפה הזאת שאני מכיר.

מכאן לדיון האקטואלי, שערער עמדה שכבר התקבעה אצלי די חזק, בין היתר משום שהיא הדומיננטית בדיון הפמיניסטי בארץ – הדיון במעמד החוקי של זנות. מצדדי/ות הלגליזציה בארץ יוצאים בדרך כלל מנקודות הנחה ליברליות ו"סקס-פוזיטיביות" שלפיהן סקס הוא עניין כיפי ומשמח שאין דבר בינו לבין יחסי כוח ודיכוי, ושלפיכך עבודה בתחום היא לא עניין שונה מכל עבודה אחרת ושהתנגדות לזנות חוקית היא "פוריטנית" או "אנטי-מינית". על כך שמדובר בסקסיזם במסווה קלוש של בולשיט יש הסכמה בין LIES לבין המיינסטרים הפמיניסטי בישראל (לביני). הקו המערכתי של העיתון, במידה שיש כזה, הוא סקס-נגטיבי או סקס-פסימי, כלומר שהכותבות מבינות כל יחסי מין (גם לסביים) שמתקיימים בעולם שלנו כטעונים בדיכוי ובאלימות. על כך צריך להרחיב את הדיבור בהזדמנות אחרת; הנקודה כרגע היא שעל אף היחס הביקורתי שלהן לסקס, הן מתנגדות להוצאה של זנות מחוץ לחוק, בעיקר בשל יחסן למדינה.

על אף שהן לא אומרות זאת במפורש, מובן מהטקסטים בעיתון שהכותבות בו רואות את האמון בכך שהמדינה, חוקיה ומשטרתה יכולים לפעול לטובתן של נשים כארטפאקט של פמיניזם סטרייטי-בורגני-לבן, עיוור למעמד, לגזע ולטראנספוביה. מנשרי תנועות הזונות משנות השבעים שמודפסים כאן מפתחים ניתוח שלפיו הוצאה מחוץ לחוק של זנות היא ניסיון לגזול מנשים, רבות מהן שחורות וטראנסיות, את היכולת להרוויח כסף שמשחרר אותן (אם לא באופן מושלם) מתלות בגברים.

הניתוח הזה חלקי משהו. יש משהו קצת מוזר בהתעלמות שלו מיחסי העבודה הדכאניים בתוך תעשיית הזנות ומהעובדה שרוב הזונות אינן "עצמאיות" אלא עובדות בשביל סרסורים. בדומה לא מוזכרים כאן לא ההתמכרות לסמים קשים ולא ההתעללות המינית שעברו זונות רבות. מן הסתם ניתוח פוליטי רציני של תעשיית הזנות חייב לכלול את כל אלה, אבל חשוב לא פחות להתנגד לניסיון לבודד את הזונות מאוכלוסיית הנשים ה"רגילות", שהוא בבירור ניסיון דכאני של הממסד (מה שבז'רגון המחאה הסבנטיזי קרוי The Man) להפחיד נשים ולהפריד ביניהן. כותרת אחד המאמרים בז'ורנל היא "נגד החפות", כלומר נגד הניסיון הממסדי לחלק את האוכלוסיה ל"חפים/ות מפשע" הראויים להגנה ול"אשמים/ות" נטולי זכויות (בעיקר, אבל לא רק, על בסיס גזעי). אם כדי להוכיח את "חפותן" של זונות אנחנו צריכים להוכיח שעיסוקן נכפה עליהן (בניגוד לרוב הגדול של הנשים והגברים בעולם, כמובן, שעוסקים רק בעבודות שבחרו מרצונן החופשי!) אז במובן מסוים הפסדנו בקרב לפני שיצאנו אליו.

יש עוד הרבה הרבה על מה לדוש בפצצה האינטלקטואלית והפוליטית הזאת, אבל היריעה קצרה ואני רוצה לשמוע מה יש לאחרות להגיד. אפשר להוריד הכול באתר, אבל כדאי לכן לשקול להזמין אותו, גם כדי לתמוך בקולקטיב שמוציא את העיתון לאור וגם כי אז יש הרבה יותר סיכוי שתקראו הכול וזה ממש זול. אם הוצאות הביול לארץ יקרות מדי אני מוכן לשמש כדוור-משנה.

27/08/2012

המרוץ לדירה ומלחמת הקיום: ראיון עם הדס וייס

האנתרופולוגית ד"ר הדס וייס סיימה לאחרונה מחקר על שוק המשכנתאות בישראל. המחקר שופך אור על כמה מנקודות ההשקה בין הכלכלי, הפוליטי והאישי בישראל היום, ונדמה לי שיש לו חשיבות רבה לדיון על המחאה החברתית, ובעיקר לתת-הדיון על חלקו של "המעמד הבינוני" במחאה, דיון שמתנהל בין היתר כאן ב"עתידות", בפוסטים של עוז גורה ודותן לשם ושל ערן חכים. את הראיון שלהלן ערכתי אתה במייל במהלך השבועות האחרונים.

תוכלי לספר קצת על המסלול האינטלקטואלי שלך? מה הביא אותך לעשות מחקר דווקא על שוק הדיור בישראל בזמן המחאה?
את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על ההתנחלויות וכיצד הן השתנו מעשית וערכית. לאחר מכן ערכתי שני מחקרים נוספים, על המגזר השלישי בציבור הכללי, ועל המקבילה שלו (גמ"חים) בציבור החרדי. בכל המחקרים האלו זיהיתי פערים בין תפישות העולם והמטרות של מושאי המחקר שלי, לבין ההתנהלות שלהם בפועל. הדיסוננס הזה חשף עבורי אילוצים חברתיים-כלכליים, ואפשר לי לנתח את מקורותיהם והשפעותיהם.

דבר נוסף שעלה במחקרים שלי היה נסיגה רוויית-מתחים מה"חברתי" והתכנסות ב"עצמי", ב"משפחתי", ובמידה ויש קהילה ב"קהילתי". בהמשך החלטתי להתמקד בתופעה זו, ולהתבונן באחד מהיבטיה המוחשיים: החתירה אחר בית ותחושת הביטחון שהוא מייצג, לנוכח התפרקות מנגנוני רווחה אחרים. לכן הכנתי את הקרקע למחקר על שוק הדיור המקומי, ורגע אחרי שסיימתי לנסח את הצעת המחקר פרצה המחאה החברתית שסוגיית הדיור היתה במרכזה. בפברואר האחרון, לאחר ששקע אבק המחאה, חזרתי לארץ כדי להתחיל בעבודת השדה.

מה כללה עבודת התחקיר? לאילו מסקנות עיקריות הגעת ואיך?
המחקר שלי כלל קריאה של חומר רקע על דיור ונדל"ן, וראיונות עם אנשים מהשטח שמתעסקים בנדל"ן מהכיוון הפוליטי, הכלכלי, והעסקי, כמו גם עם רוכשי דירות. בנוסף ערכתי "תצפית משתתפת" בכנסים וירידי נדל"ן, בבנקים וייעוצי משכנתאות, ובקבוצות רכישה. החוויות הנ"ל העלו אצלי שורה של פרדוקסים שניסיתי לפתור, כגון: מדוע כל מי שידו מאפשרת לו לגייס הון ראשוני לרכישת דירה מעדיף לעשות כן, במחיר של חובות משכנתא נטולי היגיון כלכלי, במקום להסתפק בשכירות? מה ההיגיון של מחאה נגד עליית מחירי הדיור בחברה שרוב משקי הבית בתוכה מחזיקים דירה בבעלותם, ולכן עליית המחירים היא כביכול לטובתם? וכיצד מחאה פוליטית סביב סוגיית הדיור גוועת על מזבח חכמת שוק א-פוליטית? המחקר הוביל אותי למספר תובנות.

הכלכלה הניאו-ליברלית הצליחה להגדיל מאוד את הצבר ההון בעזרת פירוק העבודה המאורגנת והעברת נטל המימון של שירותים בסיסיים (בכללם דיור, בריאות והשכלה) לאזרח הפרטי. כתוצאה מכך פחתה יכולתם של אזרחים לחסוך כסף לרכישה של שירותים וסחורות. זו תופעה בעייתית עבור ההון, שאינו יכול להמשיך ולצמוח ללא צריכה או "מימוש" של הסחורות שהוא מייצר. הפתרון לכך, שהולך ונהייה נפוץ יותר, הוא להעניק כמות גדולה של אשראי לרכישה, ולדחות את הפרעון למועד מאוחר יותר. בכך בעצם מעודדים רוכשים לשעבד את עתידם לטובת צרכים, רצונות והשקעות של ההווה.

זה העיקרון המניע היום את שוק הדיור. אם פעם דיור היה זכות בסיסית שמדינות היו דואגות לספק באמצעות דיור ציבורי או שכירות לטווח ארוך בפיקוח ממשלתי, הרי שהיום הנורמה היא בעלות פרטית. ככלל, ככל שהמדיניות ניאו-ליברלית יותר, כך רבים משקי הבית שגרים בדירה בבעלותם. מבחינה זו דומה ישראל לארצות-הברית, למשל, ולא לגרמניה. הרעיון הוא להעביר את נטל מימון צרכי הדיור לאזרח הפרטי.

ואיך זה נעשה? איך רוכשים בית בישראל היום?

כדי לאפשר רכישת בית, מעניקים הבנקים אשראי בדמות משכנתאות, שמאפשרות לאזרח העובד לממן את הרכישה בעזרת הון עצמי נמוך יחסית. עבור בנקים מדובר בענף רווחי במיוחד מאחר ומשכנתאות נפרעות עם ריבית. אך הנקודה המעניינת מבחינה חברתית היא הנתק שנוצר בין ערך השימוש של הבית עבור רוכשו, לבין העלות הסופית שלו. העלות הופכת עלומה מפני שהיא משולמת לאורך שנים רבות עם ריבית משתנה שאינה ניתנת לצפייה מראש. העמימות הזאת מאפשרת למחירי הדיור לעלות באופן דרמטי, כפי שקרה כאן בשנים האחרונות. הדירות נשארות "בהישג יד" כל עוד התשלום הראשוני נמוך ורק גובה המשכנתא עולה.

ערך הדירות, לעומת זאת, הוא חברתי. ככל שהמדינה נסוגה מדאגה לרווחת הפרט, כך משלימה המשפחה את החסר, והיא שהופכת להיות החיץ בין הפרט לכוחות השוק. ועוד: ככל שהאפשרות לחסוך פוחתת, ה"רזרווה" ההונית הכמעט-יחידה שמשק בית יכול לבנות עליה לעת הצורך, היא הבית שבבעלותו. מי שקצרה ידו מלגייס משכנתא נאלץ לוותר אף על מעט הביטחון הזה, ולגור בדיור ציבורי מוזנח ומשפיל, או בשכירות שעלותה תלויה בשרירות לבו של בעל הבית.

מכאן שהחתירה אחר בעלות על בית היא כורח ולא בחירה. ואולם הכורח נסתר מהעין: אותו השוק שמעלה את מחירי הדיור, דואג לייצר תחרות על בתים לרכישה, על-ידי בנייה מתונה והגבלות מימון שיוצרים מחסור מלאכותי בדיור. כאשר אנשים חווים על בשרם את הקושי העצום ברכישת דירה, ומגייסים לשם כך צמצום ותושייה, הם מרגישים שהם אדוני גורלם ולא קרבנות. התחושה מתחזקת כאשר הם רואים סביבם אנשים שאינם מצליחים להגיע לדירה בבעלותם מחד, וכאלה שגובים שכירות על דירה שנייה ושלישית מאידך.

הדרך הנפוצה להגדיר את ה"מנצחים" במרוץ הזה היא "מעמד בינוני". מעמד זה מזהה את עצמו עם הביטחון והעצמאות שהוא מצליח להשיג ולהוריש לדור הבא על ידי הון ורכוש. כשאין חסכונות נזילים, וההכנסות קטנות וארעיות, הרכוש הוא עמוד התווך של משק הבית, וכיום רכוש משמעו בית. אחד הביטויים המוחשיים ביותר להצטמקות המעמד הבינוני הוא התגברות הקושי ברכישת בית, שמעלה את רף הכניסה למעמד הבינוני, ומתמרץ לקיחת משכנתאות מנופחות. הוא מעניק חותמת ערכית לניצחון בתחרות הכלכלית– כאילו מדובר בפרס על חסכנות, תבונה, זהירות, חריצות וערכי משפחה – שהרי הורים שידם משגת עוזרים לילדיהם הבוגרים להגיע לבעלות על בית.

הפרולטריון. רק לא זה.

זאת הגדרה מעניינת למעמד הבינוני. תוכלי להרחיב על הדינמיקה הפוליטית שחווה המעמד הזה?

 המעמד בינוני מכיר טובה למערכות המאפשרות לו להגיע ליתרונותיו החברתיים והכלכליים, מפני שהוא תלוי בהן כדי לשמור על ערך נכסיו והשקעותיו. לכן ההון זקוק למעמד בינוני רחב, לאזרחים המעוניינים ולהשקיע במערכות שמשרתות את ההון. הוא זקוק גם לשכבה בולטת של מעמד נחות כלכלית וחברתית, שעליבותו מעודדת את האחרים להשקיע; ובמיוחד הוא תלוי בחוסר הביטחון שגורם לכל אדם להרגיש מועד לפורענות כלכלית, אלמלא יחתור בכל עת להשגת יתרונות כלכליים.

אשראי נדיב אך מותנה הוא אמצעי יעיל למימוש התנאים הנ"ל. הוא מפיץ את התחושה שלמרות שסחורות חיוניות ושירותים בסיסיים הפכו יקרים מנשוא, השוק עוזר למי שעוזר לעצמו. לבסוף, כאשר קיום חומרי וחברתי תלוי רובו ככולו באשראי שמחלקים הבנקים ובחסכונות שהם מנהלים, וכאשר בריאות הבנקים תלויה בתחרותיות המשק בשוק הגלובלי, אפשר להציג את הצבר ההון כצמיחה כלכלית ואת טובת השוק כרווחת הכלל.

זה מעמד ששרוי בפרדוקסים רבים. במחקר שלי נכחתי בעסקאות לקבלת משכנתאות שבהן לקוחות נלחמים לקבל אחוזי מימון גבוהים מבלי להתחשב במחיר הסופי שזה יגבה מהם, ומוקירים תודה לבנק העוזר להם להגיע לבעלות על דירה. חוויתי כיצד קבוצות רכישה של דירות הופכות גבולות כלכליים בין מי שבפנים למי שבחוץ, לגבולות ערכיים של המעמד הבינוני. וראיתי כיצד שוק הנדל"ן מפרסם את סחורותיו כסימביוזה הרמונית בין השקעות הון פרטיות ורווחה משפחתית, קהילתית ולאומית.

מי שכבר מחזיק בבית שומר על ערך השקעתו ואף מרוויח כאשר ערך ביתו עולה, אך רוב המשכנתאות אינן כלכליות. אולם האי-רציונליות לכאורה שבלקיחת משכנתא נובעת לא מהבחירה החופשית של הפרט, כפי שכלכלנים רוצים להניח, אלא מאי-הרציונליות של הכלכלה עצמה. ההון צומח כשהוא כופה על אזרחים וצרכנים תחרות קיומית, שכדי לעמוד בה אין מנוס מהשקעת סכומים הולכים וגדלים. כך הופך מאבק הפרט על רווחתו למרכיב כפוי בשחיקה של רווחת הכלל. מי שמשקיע (או מי שהוריו ומוריו השקיעו בו), תלוי במערכות השומרות על ערך השקעותיו. הפער ההולך וגדל בין "צמיחה כלכלית" ל"צדק חברתי" זועק לשמים, והוא שהצית את את אש המחאה. השתתפו בה צעירים שעדיין לא מימשו את חלום הבעלות על דירה, וחשים על בשרם את העלות המעיקה של כרטיס הכניסה למעמד הבינוני. תמכו בה הוריהם שלמרות עליית ערך הדירות שבבעלותם, מתקשים לתרגם את יתרונותיהם לעזרה לילדיהם להגיע לאותם יתרונות. ולמרות זאת המחאה לא יכולה היתה לחרוג מגבולות השוק, המחייב תחרות קיומית ומתגמל את מי שמשתתף ומצליח בתחרות ביתרונות יחסיים.

האם המחאה החברתית עמדה רק ברקע להתרחשויות שצפית בהן, או שהיא גם השפיעה עליהן ישירות? האם, למשל, שמעת התייחסויות אליה מצד רוכשים או מוכרי נדל"ן? האם הפרדוקס שאת מתארת, בין מחאה ציבורית לבין התנהגות אישית שמאששת את הסדר הקיים, היא משהו שהרוכשים עצמם נתנו עליו את הדעת?

כן, שמעתי המון התייחסויות למחאה, והן כללו את כל מגוון הדעות והעמדות אך בתור אנתרופולוגית, התפקיד שלי הוא לפרש כל אמירה בתוך הקרקע החברתית עליה היא צומחת ולאור ההתנהלות של מי שמביע אותה. מכאן הרגישות שלי למתחים בין התייחסויות אלו ואחרות, לבין דינמיקות שמושכות לפעמים לכיוונים אחרים. הפרדוקס שאני מתארת בין מחאה ציבורית להתנהגות פרטנית, כמו רוב הפרדוקסים שאני נתקלת בהם, קיים על קו התפר בין תודעה לפרקטיקה.

יזמים וקבלנים עמם שוחחתי, בין אם הם הצדיקו את המחאה ובין אם הם יצאו נגדה, ראו בה הזדמנות לקדם את המנגנונים המיטיבים עמם בתור אלה שמספקים דיור "בפועל ולא בדיבורים", ולנגח את אלה המרסנים אותם, כמו מיסוי מופרז או בירוקרטיה מסורבלת. מאחרים שמעתי הכרה באילוצים והצדקת הההתנהלות בתוכם. כך למשל מנציגי עמותת "רוח חדשה", שנלחמו עוד הרבה לפני המחאה נגד מחירי הדיור הגבוהים, כיום מארגנים קבוצות רכישה ללא מטרות רווח, כדי לעזור לצעירים להגיע לבעלות על דירה. לדברי מנהלת העמותה: "פתרון בגדול יצטרך להיות ברמה של הממשלה ואמצעים מרחיקי לכת. באנו ואמרנו שעד שהתהליכים האלה יבשילו צריך לעשות את מה שאפשר עם האמצעים הקיימים."

בקרב רוכשים נתקלתי בעיקר בפרגמטיזם, וזה לא מפתיע. כבר לפני קרוב למאה שנה זיהה גיאורג לוקאץ' את הפרגמטיזם כתוצר מתבקש של התמודדות עם אילוצים כביכול אובייקטיביים בחברה שמעלה על נס את חופש הפרט: מחד, המרת חירות אמיתית עם חירות סובייקטיבית של הדמיון והמחשבה, ומאידך, התנהלות פעילה במסגרת כללי המשחק הקיימים לקידום עצמי, משפחתי, או של "קבוצת אינטרס". לכן בלי קשר לרמת התחכום שבו מושאי המחקר שלי ניתחו את רעות שוק הנדל"ן, ובלי קשר לביקורת שלהם על אנשי עסקים או בפוליטיקאים, הם עשו לביתם והצדיקו זאת רציונלית ומוסרית. אין ספק שהתרעומות והביקורות חושפות את הבעייתיות החברתית של צמיחה כלכלית. אך למרבה הצער, אי אפשר למתוח קו ישר בין התייחסויות ורצונות לבין שינוי חברתי, בחברה שמעמידה אילוצי קיום מופשטים אך בלתי-נמנעים על חבריה, מתוחכמים וממורמרים ככל שיהיו.

לוקאץ'. גם במעמד הבינוני לא קל.

את מזכירה פה ושם את הטיעון שקניית דירה היא השקעה, ושלרוכשים יש אינטרס שערךהדירות יעלה. אם אנחנו מדברים על אנשים שחיים בדירה היחידה שבבעלותם, הטיעון הזה נראה לי מופרך כיוון שהם לא יכולים להרוויח בלי למכור את הדירה,ואז כמובן יצטרכו לקנות דירה יקרה אחרת במקומה. האם בעינייך יש איזשהו ממשבטיעון הזה או שהוא מהווה אחיזת עיניים?

 ניסיתי להתמודד עם טענה שהכלכלן יעקב שיינין העלה על דפי גלובס לפיה "ב-20 השנה האחרונות, דור ההורים מרגיש עצמו מאוד מוצלח. הוא קנה דירה ב-170 אלף שקל לפני 20 שנה והיום היא שווה מיליון שקל. ההורים מאוד רוצים שילדיהם יקנו דירה בזול, אבל בתנאי שערך הדירה שלהם לא ירד." גם לי זה נשמע מופרך לאחר ששמעתי פעם אחר פעם תלונות של הורים על חוסר יכולתם לעזור לילדיהם לרכוש דירה, וטענות של בעלי דירות שגם אם ימכרו את דירתם שערכה עלה, לא יצליחו לשפר את הדיור שלהם. אם כן, יש ממש בטיעון שקניית דירה היא השקעה, ובכל זאת הוא מהווה אחיזת עיניים. אנסה להסביר.

מישל פוקו דיבר כבר בסוף שנות השבעים בהרצאותיו בקולז' דה פראנס (שיצאו לאור ב-2008), על כך שהמדיניות הניאו-ליברלית הופכת את הפרט ל"יזם של עצמו": על-ידי החלת מנגנוני השוק על כל תחומי החיים, נותר הפרט ללא רשתות ביטחון ולכן נאלץ לבטח את עצמו נגד סיכונים כמו אבטלה או מחלות. בהינתן שהביטוח מתווך דרך השוק הפיננסי (למשל בעזרת קרנות פנסיה מופרטות), הפרט הופך למשקיע בעל-כורחו, שגורלו תלוי בתוצאות הכלכליות של השקעותיו. אם כן, אפשר לומר שכל אדם בישראל היום, העומד ברשות עצמו, הוא ממילא משקיע. אם השקיע את כספו בבית, הרי שיש משמעות כלכלית אמיתית לכך שהבית מוסיף או מאבד מערכו. בנוסף, נדל"ן כמעט תמיד נחשב בתודעה הציבורית כהשקעה טובה, עם טיעונים אידיאולוגיים על קוטנה של הארץ וקצב הריבוי הטבעי שבה. ולא חסרות סטטיסטיקות המצביעות על עלייה בערכי הנדל"ן לאורך השנים, כפי שלא חסרים אנשים שרוכשים דירה שנייה או שלישית ומתרברבים בהכנסותיהם.

מצד שני, אין לבלבל בין הגדלת הון כפרקטיקה והגדלת הון כמטרה, כפי שכלכלנים נוהגים לעשות. המטרה של "היזם של עצמו" בהשקעותיו היא לא הגדלת הון אלא ביטחון. להוציא כרישי נדל"ן, אנשים רוכשים בית כדי לגור בו, ובמקרים מסוימים לשריין אותו לילדיהם. כשערכי הנדל"ן גואים, מי שכבר רכש דירה יכול "לצוף" ולא "לשקוע", אבל זה לא עוזר לו להתעשר מחד, ולא להרים את ילדיו לגובה המדד מאידך. הוא יכול רק להתקיים כלכלית, וגם זה בקושי. בהעדר מנגנוני ביטחון חלופיים, אנשים נאלצים להשקיע בדירה, וגורלם הכלכלי תלוי בערכה. אך הטענה לפיה הם מונעים מתוך רצון להגדיל את הונם על ידי ההשקעה הזאת, היא אחיזת עיניים שמטרתה להצדיק מוסרית את העוולה הגדולה שמעוללת השיטה הכלכלית שכופה עלינו אילוצים כאלה.

את דוחה את הטענה ה"כלכלנית" שהבחירה של אנשים לרכוש בית, גם במשכנתא מופקעת, במקום לחיות בשכירות, היא "לא-רציונלית". מהן הסיבות הרציונליות שאנשים לארוצים לחיות בשכירות? את מזכירה את התלות ב"שרירות לבו" של בעל הבית – אבלכפי שאת אומרת, גם תשלומי המשכנתא תלויים בשרירות לבו של הבנק, אז מה ההבדל?

 את הפוסט-דוקטורט האחרון שלי עשיתי בגרמניה, ורוב המשפחות שהכרתי שם גרו בשכירות באותה דירה במשך עשרות שנים, כשהחוק מונע מבעלי הבית להעלות להם את שכר הדירה או להעזיב אותם. בארץ, לעומת זאת, אין רגולציה על שכירות לטווח ארוך ומי שרוצה ביטחון ויציבות, בעיקר עבור ילדיו, לא יכול להרשות לעצמו לגור בדירה שהוא יכול להיות מסולק ממנה כל שנתיים כי בעל הבית החליט להעלות את השכירות, למכור את הדירה, או לערוך בה שיפוצים מקיפים. בעלות על בית מגנה עליו מפני אפשרות כזאת, בהנחה שהוא עושה את כל שביכולתו לעמוד בתשלומי המשכנתא. ההבדל הגדול בין שיעבוד לבעל בית לבין שיעבוד לבנק הוא תפיסתי. מי שמשלם שכירות יודע שכספו נכנס לכיסו של מישהו אחר המרוויח על חשבונו. מי שמשלם משכנתא, לעומת זאת, רואה בתשלום סכום שמצטבר לטובת הנכס שלו עצמו, גם אם הסכום גדול בהרבה משווי הנכס או מהסכום שהיה משלם על מגורים בשכירות.

לאחר משבר האשראי הגדול של 2008, חלה פריחה עצומה במחקר אתנרופולוגי על אשראי. לא כאן המקום לפרט את שלל התובנות שהמחקרים האלה הולידו, אציין רק שהם נוטים לראות את החברה כולה כמתנהלת על פי היגיון של אשראי. מיום לידתנו אנחנו נוטלים את המשאבים החומריים והתרבותיים שאנחנו זקוקים להם לצרכי קיומנו והתפתחותנו מהסביבה שלנו כמעין הלוואה, שאותה אנו מחזירים בבוא העת בתרומה לקיומם והתפתחותם של אחרים. אשראי עומד ביסוד קשרי הגומלין בין אדם לסביבתו החברתית, ולכן כמעט בכל שפה יש קשר ישיר בין מונחי אשראי למונחי מוסר, למשל חובה וזכות, ערבים\ערבות, אמינות /אמונה.

אך יש הבדל בין אשראי בין-אישי לבין אשראי מוסדי – למשל משכנתא שנותן בנק. אשראי בין-אישי הוא שקוף: ברור מי חייב מה למי, ואם יש ריבית, מי מרוויח על חשבון מי. אשראי מוסדי לובש צורה של משאב חברתי השייך לכולנו. בהיסטוריה של הבנקאות (כפי שמתאר האנתרופולוג גוסטב פיבלז), היו תנועות שעודדו אזרחים להפקיד את חסכונותיהם בחשבונות בנק במקום מתחת לבלאטה, כתהליך של תירבות. הן עשו זאת בשם המוסר – המרת אגירה "אנוכית" בסולידריות חברית – ובשם הרציונליזם – הגדלת ערך הכסף על-ידי השקעתו הרווחית. בנקים משקיעים את כספי המפקידים באפיקים רווחיים שתורמים לצמיחה כלכלית ומגדילים את רווחיהם שלהם, שנגזרת מהם מוחזרת למפקידים בדמות ריבית על חסכונותיהם. לכן אשראי בנקאי יכול להיתפש כמנגנון חברתי ה"מעצים" את הפרט נטול-האמצעים להיות יזם ומשקיע. האשראי הרווחי ביותר עבור הבנק הוא בדיוק זה ש"הולך לקראת" הלווה: המשכנתא בשיעור מימון גבוה, המשולמת בתוספת ריבית משך שלושים שנה, ומאפשרת למי שיש לו הון עצמי מינימלי להגיע בכל זאת לבית שעולה למעלה ממיליון שקלים. כך הבנקים הולכים ומתעשרים שעה שהציבור מתבוסס בחובותיו. אך בשל מופשטות יחסי הגומלין האלה, אף אחד לא מניד עפעף כשכשסטנלי פישר יוצא בהצהרות כמו "אני שומע לעיתים קרובות שאומרים כי 'הנגיד דואג יותר למערכת הבנקאית ממה שהוא דואג לזוגות צעירים'. זה פשוט לא נכון. אנו דואגים ליציבות של המערכת הבנקאית כי אנו דואגים לזוגות צעירים" (צוטט ב-גלובס, ב-14 ליוני 2012).

בנדלניאדה האחרונה אפשר היה לראות בעיניים כיצד אשראי רותם מבקשי דיור לצבירת הון. הבית תורגם לנכס נדל"ני והיריד הוצג כתשובה למצוקת הדיור. דוכני המכירה היו מסודרים בטורים כך שדירות באזור המרכז היו באמצע ואלו שבפרפרפיה בשוליים, עם מחירים בהתאם. מי שצעד פנימה למעשה בחר ברגליו לשלם מחיר יקר יותר. כדי לעזור לרוכשים לעמוד ב"בחירה" שלהם, כל הטורים הובילו לשורה שייצגה את הבנקים המרכזיים. הפרסומים בדוכנים קשרו פוטנציאל רווחי עם ערכי משפחה, וקהילה לבשה צורה של משאב השקעתי משותף. על רקע תמונות של אידיאליה פרוורית כיכבו כותרות כמו "הזדמנות נדל"ן חד-פעמית" לצד "הבת של השכנים מקומה 4 לוקחת את רקסי לטיול". על כרזה למגרשים ביישוב קדימה, היתה תמונה של קופת חיסכון שמישהו מכניס לתוכה מטבע, ומתחתיה הכתובית: "חסכון זה נחמד אבל לילדים שלכם מגיע לבנות על עתיד טוב יותר!" ולבסוף: "בשבילכם זו הזדמנות חד פעמית ובשביל הילדים זו השקעה לעתיד".

כך הופכת ההשקעה לבחירה הרציונלית עבור הפרט והמוסרית עבור משפחתו וקהילתו, ודאי כשהיא רק בגדר הבטחה שאולי תתממש מתישהו בעתיד. ובל נשכח שאלה אינן מטבעות  מהקופה הפרטית שמושקעות במגרש ובבית, אלא משכנתא שנותן הבנק: כביכול ההשקעה של החברה בנו (בתיווך המערכת הבנקאית) לטובת הגשמת ייעדנו לבית וביטחון. דרך האשראי, אפוא, מצטיירת צבירת הון כצמיחה כלכלית לטובת הפרט ולרווחת הכלל.

21/08/2012

אצולת הרכוש עולה שנית: מחקר של תומס פיקטי והשלכותיו

שוב אנחנו (אני) גאים לארח כאן פוסט אורח, הפעם של ערן חכים. יחד עם דיון שהתפתח בדף הפייסבוק של דותן לשם, ועם הראיון עם הדס וייס שיתפרסם כאן בקרוב אינשאללה, הפוסט של ערן מתקשר לדיון מתפתח בדבר זהותו של "המעמד הבינוני" והמיקום שלו במשבר העולמי ובתנועות המחאה, דיון שיש לו מן הסתם השלכות קריטיות גם בישראל.

המאמר "האם הקפיטליזם של המאה ה-21 יהיה לא שוויוני כמו זה של המאה ה-19" של תומס פיקטי עוסק באי-שוויון כלכלי על פני זמן. אני רוצה להתייחס כאן לכמה מממצאיו המעניינים, הרלבנטיים למציאות בישראל היום.

אתחיל מהדיון שלו בערכו של רכוש ובקשר בינו לבין אי-שוויון. לפי פיקטי, עד מלחמת העולם הראשונה, הגורם המרכזי לאי-השוויון הכלכלי בתוך מדינות היה בעלות לא שוויונית על רכוש בשילוב של העדר מיסי ירושה (בניגוד לאי-שוויון המבוסס על פערים בשכר עבודה). בתקופה זו, העשירון העליון החזיק בידיו 90% מהעושר והוריש אותו לילדיו ללא כל מיסוי. מובן כיצד השילוב בין ריכוז הרכוש בידי מעטים והעברתו לילדיהם ללא כל תשלום מס יוצר שעתוק בין-דורי של אי שוויון. פיקטי שואל מהי חשיבותם של רכוש וירושות בשעתוק בין-דורי של אי-שוויון כיום. על מנת לענות על שאלה זו הוא מתמקד בשתי שאלות משנה: מה משקלו של הרכוש כיום וכיצד הוא מתחלק.

פיקטי מודד את משקלו הכלכלי של הרכוש באמצעות היחס בין סך ערך השוק של הרכוש שקיים במדינה לבין השכר השנתי המצרפי (הכסף שכולם יחד הרוויחו בעבודה). ככל שהיחס הזה גבוה יותר, משקלה של בעלות על רכוש גבוה יותר. זה מדד טוב כיוון שהוא מאפשר להבין את חשיבותו של רכוש במונחי חודשי העבודה שנדרשים להשיגו. בנוסף, פיקטי מתייחס גם להכנסות מרכוש. לטענתו, ההכנסות מרכוש מהוות שיעור קבוע מהערך של הרכוש. הטענה הזאת לא מוצדקת היטב במאמר, על אף שהיא טענה נפוצה. בכל אופן, על בסיסה הוא טוען שערכו של הרכוש במונחי שכר עבודה אומר לנו גם מה ערכם של הרווחים מרכוש במונחי שכר עבודה. ככל שערך הרכוש והרווחים מהרכוש גבוה יותר, משמעותו של רכוש לאי-שוויון גבוהה יותר: אם הדירה של ההורים שלי שווה שתיים עשרה משכורות חודשיות, הירושה שהם יעבירו לי שווה שנת עבודה, אך אם הדירה שלהם שווה מאה עשרים משכורות חודשיות, הירושה שהם יעבירו לי שווה עשר שנות עבודה; זה הבדל גדול.

פיקטי מראה שאחרי מלחמות העולם ערכו היחסי של הרכוש ירד באופן ניכר, וזה נתון לא מפתיע. לצידו, אחת מהטענות המרכזיות של פיקטי היא שהירידה בערך היחסי של רכוש היתה ירידה זמנית שאפיינה את שנות ה-60 וה-70, ושכיום אנחנו נמצאים במצב דומה לזה שהיה נהוג בסוף מאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הוא מראה שהיחס בין הרכוש הממוצע לאדם לבין המשכורת השנתית הממוצעת עשה תנועת U מ–1820 ועד היום. בצרפת לדוגמא, ערב מלחמת העולם הראשונה עמד היחס על 6.5, לאחר מלחמת העולם השניה על 2, וכיום הוא עומד על 5.6 (והנתונים במדינות אירופה ובארה"ב דומים). כלומר, לאחר ירידה ביחס בין הרכוש המצרפי להכנסה מעבודה, אנחנו קרובים מאוד ליחס ששרר ערב מלחמת העולם הראשונה.

את ערכו של הרכוש ניתן לפרש כאינדיקציה לערכן הכלכלי של ירושות, כלומר, כנתון המתאר אי-שוויון מורש, שיוכי, כזה שלא קשור בשום צורה לפעולות של הפרט אלא רק לתנאים שלתוכם נולד. אך ערכם של רכוש וירושות ישפיע על אי-השוויון רק אם הבעלות על הרכוש אינה שוויונית. בהקשר זה ההבדל המרכזי בין המאה ה-19 לימינו הוא הופעתו של מעמד ביניים (בעיקר במדינות העשירות – מדינות אירופה וצפון אמריקה). בסוף המאה ה-19 העשירון העליון החזיק ב-90% מהרכוש, ועשירונים 6-9 ב-10% הנותרים. כיום, העשירון העליון מחזיק בכ- 55% מהרכוש והעשירונים 6-9 בכ-40% (שימו לב שמדובר ב-40% מהאוכלוסייה ששולטים בכ-40% מהרכוש. כמובן שגם בתוך קבוצה זו יש אי-שוויון רב, אבל בגדול, האנשים שמחזיקים בדירה אחת נכנסים לקטגוריה הזאת).

יש לשים לב שנתון זה אומר שמבחינת המחצית הענייה יותר של האוכלוסייה המצב נשאר פחות או יותר זהה. החברים בקבוצה זו לא החזיקו מעולם ברכוש וממשיכים לא להחזיק בו היום.

בארה"ב, על אף שחלוקת הרכוש שוויונית יותר היום מאשר בתחילת המאה ה-20, נתח ההכנסות של העשירון והמאיון העליון עשה תנועת U (דומה לזו של ערך העושר) וכיום נתח ההכנסות של העשירון העליון מגיע לשיא שלא נראה מאז 1928. אם בשנות ה-50-60, שלט העשירון העליון בארה"ב ב 35% מההכנסה, כיום הוא מחזיק ב 50% מההכנסה (כאשר חלקו של המאיון העליון עלה מ- 10% מסך ההכנסה ל- 25%). פיקטי מסביר "סתירה" זו (חלוקת רכוש שוויונית יותר שלא השפיעה על חלוקת נתח ההכנסות הכולל) במה שהוא מכנה "עלייתם של העשירים העובדים", מנהלים ובכירים שמושכים משכורות עתק ואף קובעים את שכרם בעצמם.

בצרפת הנתונים שונים מאוד: נתח ההכנסות של העשירון והמאיון העליון ירדו מ-20% ו-45% ב-1910 ל- 9% ו- 32% ב-2007, זאת כיוון שאי-השוויון משכר בצרפת נמוך באופן ניכר מזה שבארה"ב (מעניין יהיה לבדוק לאיזה מהמודלים ישראל דומה יותר).

עם זאת, גם בצרפת, הירידה ברכוש של המאיון והעשירון העליונים רלבנטית בעיקר (ואולי רק) למעמד הבינוני. על-פי הממצאים של פיקטי, שכר העבודה שירוויח כל חייו אדם מהמחצית התחתונה של האוכלוסייה שווה פחות או יותר לערך הירושה של אדם מהמעמד בינוני (והרבה פחות מהירושה הממוצעת בקרב העשירון העליון). – הן בארצות הברית והן בצרפת.

ואיך הנתון המטורף הזה נראה על ציר הזמן? אם בוחנים בצרפת את ערך הירושה הממוצעת של חמשת העשירונים העליונים ביחס לשכר העבודה, עולה שגם הוא עשה תנועת U בין סוף המאה ה-19 לבין ימינו: אז וגם היום הירושה הממוצעת של חמשת העשירונים העליונים שווה פחות או יותר להכנסה ממוצעת מסך שכר עבודה של כל החיים בחמשת העשירונים התחתונים.

כלומר, הן בצרפת והן בארה"ב לא חל שינוי ניכר באי-השוויון מנקודת מבטו של החצי העני באוכלוסיה בין סוף המאה ה-19 להיום – או אם לדייק, היו שינויים, אך חזרנו לאותה נקודה. בשתי המדינות עלה כוחו של מעמד הביניים, אם כי בארה"ב כוחו נחלש מאוד וכיום הוא עשיר הרבה פחות מאשר מקבילו בצרפת.

מהומות באמיין שבצרפת בשבוע שעבר

מוביליות בין-דורית ועושר

פיקטי טוען שאנחנו חיים תחת אשליה של מוביליות כלכלית גבוהה, כלומר, שבפני אנשים פתוחה האפשרות לצבור או להפסיד רכוש. לפיו, אשליה זו נוצרה בתקופה שבה חשיבותם של עושר וירושות היתה נמוכה יחסית, ואנשים יכול לצבור רכוש בקלות יחסית. את המסקנה הזו אפשר להעתיק לישראל די בקלות, ומהכרות עם הנתונים הכלליים נדמה לי שכאן הקשר יהיה אפילו חזק יותר. כלומר, שכר עבודה איפשר לאנשים להשיג רכוש כיוון שהיחס בין רכוש לבין שכר עבודה היה נמוך יחסית. כיום, היחס הזה חזר לרמתו הגבוהה ממפנה המאה הקודמת, והאפשרות להמיר עבודה ברכוש כמעט לא קיימת:  "בשביל אנשים שגדלו בשנות השבעים והשמונים, שיש להם הכנסה רק מעבודה, הסבירות להגיע לבעלות על משהו קרובה לאפס; וכל מי שיש בבעלותו דירה – ככל הנראה ירש עושר מהוריו. סיבה נוספת לאשליית המוביליות היא האשליה או התקווה שאי שוויון שנובע משכר הוא הוגן יותר. ובמילותיו:

"אחת הסיבות לכך שהיינו אולי אופטימיים יותר מן הראוי היא משום שבמשך תקופה ארוכה למדי, למעשה התקופה שלאחר המלחמה — בשנות  החמישים, השישים והשבעים — לאנשים לא היה כל כך הרבה להוריש לילדיהם, אבל  בעצם  זו  תקופת  מַעֲבָר  ואין  סיבה  לצפות  שהיא  תימשך  לנצח.  הסיבה השנייה היא שאי–השוויון בהכנסה מעבודה הגיע היום לרמות שלא נודעו כמותן. בשום  תקופה  בהיסטוריה,  לפחות  לא  על  פי  הנתונים  המתועדים  שיש  בידינו. נתונים שנאספו החל מן המאה ה–19 מעידים שלאי–שוויון בהכנסה מעבודה היום, בייחוד בארצות הברית, אין כמעט שום קשר לכישרון, להישגים ולתפוקה שולית; הוא קשור יותר ליכולת של אנשים מסוימים לקבוע את שכרם שלהם. מבחינה  מסוימת הסוג הזה, המודרני, של אי–שוויון, מעורר שאט נפש אפילו יותר מן הסוג הראשון, משום שאת הסוג הראשון, אי–השוויון של המאה ה–19 שנבע מעושר שעבר בירושה, לא היה ניסיון להצדיק מנקודת מבט מוסרית. לאנשים מסוימים היתה ירושה גדולה, לאחרים היתה ירושה קטנה, ואיש לא ניסה להעמיד פנים שאלה  שירשו  יותר  ניחנו  בכישרון  רב  יותר.  לעומת  זאת  אי–השוויון  המודרני, המבוסס על הכנסה מעבודה, הוא הרבה יותר נתעב משום שהוא מלּווה בשיח האידיאולוגי על כישרון והישגים אישיים"

התשואה הממוצעת על רכוש, לדברי פיקטי, היא בערך 5% – נתון שאליו הוא מגיע את באמצעות חלוקה של סך ההכנסות מרכוש (דמי שכירות, הכנסות מריבית, דיבידנדים וכו'), בערך השוק שלו . הצמיחה לרוב נמוכה מכך, ולכן החוק הבסיסי של הקפיטליזם הוא הצבר. "כל עושר מן העבר יהוון מהר יותר מן הצמיחה, ומשום כך עושר שמקורו בירושה יהיה גדול יותר מעושר שמקורו בהכנסה מעבודה. אם מחפשים חוק אוניברסלי לקפיטליזם, זה החוק". כלומר, אנו צפויים לראות המשך במגמה הזאת, אלא אם תהיה עוד מלחמה שתפגע בערך ההון. אני בוחר במילה הצבר (שהוא לא השתמש בה) כי זה מזכיר מאוד את חוק ההצבר של מרקס, לפחות בכל הנוגע להעמקתו של אי-השוויון והצבר הרכוש (אצל מרקס, ההון) בידי מעטים. את המסקנה שאליה מגיע מרקס על בסיס תיאורטי, מבסס פיקטי על בסיס ניתוח אמפיריקה של העבר.

הקשר למחאות בישראל

הניתוח הזה מאפשר להתבונן מזווית מעניינת במה שקרה בישראל. בעשור האחרון ערכו של העושר (שכולל בתוכו דירות) עלה ועלה, ושכר עבודה לא מאפשר יותר לצבור עושר, אפילו מינימלי (דירה). בני המעמד הבינוני, שהוריהם השיגו את הדירות שלהם בעצמם כיוון שהיחס בין עושר לשכר היה נמוך יותר, צועקים שהתנאים שונו לרעתם.

לי נראה שיש בתוך קבוצת מעמד הביניים פילוג של אינטרסים ביחס לכמות הרכוש שצברו ההורים: 1. אלה שההורים שלהם צברו עושר שיעניק לילדים יותר מדירה אחת, אפילו הרוויחו מבחינה כלכלית טהורה. אמנם ההערכה העצמית שלהם עלולה להיפגע כיוון שלא השיגו את רכושם בעצמם, אבל כלכלית, הם יקבלו יותר מהממוצע במשק ולכן העלייה בערך הרכוש עובדת לטובתם. 2. אלה שההורים שלהם צברו עושר שווה-ערך לדירה אחת יסתדרו. הם יזכו בירושה בעלת ערך גבוה, אם כי רבים מהם, בייחוד אלה שיחלקו את הירושה עם מספר אחים, יצרכו אותה (כלומר ימכרו אותה ולא וישקיעו את התשואה ברכוש) ולא יוכלו להעביר אותה לילדיהם (נושא שמצדיק ניתוח עצמאי). 3. אלה שהוריהם לא צברו עושר מרגישים מרומים – אמרו להם שהדרך לבעלות על רכוש עוברת דרך לימודים, וכך באמת היה עד לא מזמן (עם משכנתא וכו'), אבל הגענו ליחס עושר\שכר שכבר לא מאפשר את זה, השכר שמשולם לבוגר\ת תואר ראשון או שני ממוצע\ת כבר לא מספיק בשביל לצבור רכוש. אם כי כלל לא בטוח שבקרב המוחים מהמעמד הבינוני מדובר בקבוצה גדולה.

ומה עם החצי העני של האוכלוסייה ? עבורו, השינוי ביחס בין רכוש לשכר משמעותי פחות. מעולם לא היה להם רכוש, הם מעולם לא החזיקו דירה משלהם, והאפשרות הזאת היתה חסומה עבורם גם כאשר רכוש היה זול יותר – בשנות ה- 60-70. זה לא שאין קשר בין התהליכים: העשירונים הנמוכים צריכים לשלם על השכרת רכושם של אחרים, והשינוי בערך הרכוש קשור לעליית מחירי השכירות. בנוסף, תהליכי הפרטה וייבוש מנגנוני רווחה בוודאי קשורים לשינויים אלה: כשערך הרכוש עולה, גם הרכוש (מפעלים, חברות, קרקעות וכו') שבידי המדינה שווה יותר, ולכן בעלי ההון יעשו יותר כדי להעביר אותו לידיהם. כך או כך, כלפי החצי התחתון השוק נשאר לא הוגן כפי שתמיד היה. אם מעמד הביניים יצליח להחזיר את היחס בין עושר להכנסה לרמתו הקודמת, החברים בו יצליחו שוב לצבור רכוש, אבל שינוי שכזה לא יאפשר אותו הדבר לחברי וחברות המעמד הנמוך.