Posts tagged ‘colonialism’

07/07/2014

לשנוא ערבים זה ערכים: תחילת הסוף של הקולוניאליזם הישראלי?

mishkaf

בשבוע שעבר שמעתי את דני דיין, אחד האינטליגנטים שבמנהיגי המתנחלים, בראיון אצל קרן נויבך. נויבך מעורערת, מתחלחלת ממה שקורה בארץ בשבועות האחרונים, נתלית בבטחה הרוגעת של דיין, המבוגר האחראי שמגנה בכובד ראש את ההסתה הגזענית, כבקשתה. ואז חל מפנה מעניין: ״תראי״, אמר דיין, ״הדברים האלה חמורים מאד אבל גם צריך להבין ממה זה נובע.״ פה הכנתי את עצמי להאשמה של הערבים או השמאל במה שהם גורמים לנו לעשות להם, אבל להפתעתי דיין אמר משהו אחר: לטענתו, הגזענות הטהורה נגד ערבים היא מה שממלא את החלל שנפער כאשר הפטריוטיזם אינו מתמלא בתוכן אחר. זאת הפרשנות שלו לססמה ״לשנוא ערבים זה לא גזענות, זה ערכים״ שהניפו שתי בנות הטובים בגאון בפייסבוק. נראה לי שהוא צודק.
נגיד מה שנגיד על הציונות כתנועה קולוניאלית, היא תמיד היתה מפוצצת כרימון בתוכן אידיאולוגי. היחס לערבים, ברוטאלי ככל שהיה, תמיד היה אינסטרומנטלי, אמצעי שמקדש מטרה כלשהי שלמענה ראוי לחיות ולמות: שיבה לנחלת אבות והתחברות לשורשים, קירוב ביאת המשיח, הקמת חברת מופת שוויונית ליהודים בלבד, כינון מרכז רוחני שיהווה אור לגויים, ואפילו – בפנטזיות ההזויות ביותר של השמאל הציוני – הקמת חוד חנית מהפכני ואנטי-אימפריאליסטי בלב המזרח התיכון הנחשל. הזוועות הגדולות ביותר שנעשו לערבים (וגם למזרחים, ולנשים ולניצולי השואה וכו׳ וכו׳) – נעשו לשם ובשם חזון אידיאולוגי.
החזון האידיאולוגי, החילוני או הדתי, אינו יוצא דופן בקרב תנועות קולוניאליות. כפי שמראה אן סטולר, המושג המודרני של הקולוניה (שכולל גם מושבות עונשין, מחנות שיקום לנוער עברייני, ריטריטים רוחניים, ועוד) כורך תמיד כיבוש של שטח ואוכלוסיה בתכניות לשינויים מרחיקי לכת בטבע האדם והחברה. בין שני המאפיינים מחבר הרעיון העתיק של ״הלוח החלק״ (tabula rasa), שלפיו משהו חדש באמת יכול לקום רק במקום שבו אין שום דבר ישן, בארץ ריקה (terra nullius).

nullius
התוכן האידיאולוגי הזה, טוען דיין בצדק, נעלם בהדרגה מתוך הפטריוטיזם הישראלי, ומה שהיה עבורו אמצעי בלבד – הבוז לערבים – הופך עם הסתלקותן של המטרות האחרות למטרה בפני עצמה. מערכת החינוך מטיפה לנערות האלה לדבוק ב״ערכים״, אבל כל הערכים האפשריים חלולים ומחוללים: צדק חברתי הוא ססמת מכירות של בנקים, הפרחת השממה הפכה לעסקת נדל״ן קרה, אפילו ההשתייכות לקהילה דתית נחשפת כנפילה בפח של הונאת פירמידה – מה הפלא שהן עונות לנו שכל אלה אינם ערכים, ש״ערכים״ – המשכיות אידיאולוגית עם הציונות, סיבה לחיות כאן, חוט מקשר – הן מוצאות רק בשנאת ערבים?
מוחמד ג׳באלי הציע לי פעם לחשוב על הציונות כתנועה לאומית ערבית. ביחס לתקופת הזוהר של הלאומנות הערבית, תקופת נאסר, ההשוואה לא הוגנת. שתי התנועות היו מלאות בתוכן אידיאולוגי, אבל בכיוונים הפוכים (ומכאן ההתנגשות הבלתי-נמנעת ביניהן). ובכל זאת היום נראה שקל ונכון יותר להשוות בין מה שקורה בישראל/פלסטין למה שקורה בעיראק או בסוריה (כמובן, תודה לאל, בפער של כמה סדרי גודל). הגבולות אמנם נמתחים בין קבוצות על בסיס של זהויות בעלות המשכיות היסטורית – לשוניות, דתיות וכן הלאה – אבל אלו מתרוקנות מכל תוכן, ההגדרה של כל אחת מהן הופכת פורמלית בלבד, מבוססת רק על אי-היותה אף אחת מהקבוצות האחרות. מי זוכר היום שהשיעה היתה תנועה מהפכנית, ושתיאולוגים כמו עלי שריעתי בישרו את המהפכה האיסלאמית כתמורה חברתית? כנ״ל לגבי הפונדמנטליזם הסוני שנתן השראה לבן-לאדן (מסימני העת: מתגעגעים לבן-לאדן), ומהצד ההופכי, לגבי התוכן הסוציאליסטי והפמיניסטי שהיה יצוק פעם ביסודותיהן של התנועות הלאומיות הפלסטינית והכורדית?

tents
אנחנו מוצאים את עצמנו בעידן של נאמנויות א-פריוריות, נתונות, שרירותיות. כשהגעתי לכלא ארבע בפעם הראשונה גיליתי להפתעתי שכל האסירים החדשים מחפשים בקדחתנות אנשים מהעיר שלהם (״מי פה מאשדוד?״) – לא מכיוון שהיתה להם נאמנות אידיאולוגית לאשדוד אלא מכיוון שזה הבסיס השרירותי שעל פיו התגבשו הנאמנויות בכלא ארבע. כשהנאמנויות הן על בסיס זהויות שיש להן המשכיות היסטורית, קל להתבלבל ולראות בהן משהו קמאי, ״חזרה״ לאיזו ״שבטיות״ קדמונית. אבל למעשה יש פה משהו חדש לגמרי שרק מתחפש למשהו ישן.
ייתכן שהימים שאנחנו עוברים היום הם ימי מותה של הציונות כתנועה קולוניאלית, ימי הפיכתה של הזהות היהודית-ישראלית לא ל״לאומנות ערבית״ משחררת אלא לאחת מני עשרות זהויות א-פריוריות, שרירותיות (בואו נתאמץ להימנע מהדיבור האידיאולוגי המסוכן על ״שבטיות״), קבוצת זהות שבמקרה גם יש לה את הצבא החזק באזור. ימים שבהם הדבר היחיד שמבדיל את הישראלים מהערבים הוא אי-היותם ערבים הם, לטוב ולרע, ימים של דה-קולוניזציה. אלה מאתנו שחלמו על דה-קולוניזציה ועל ״השתלבות במרחב״ (כפי שכותב עפרי אילני) ודאי לא חלמו על השתלבות שכזו ועל דה-קולוניזציה שכזו, אבל נראה שזה מה שיש, ואם יצמח משהו חדש וטוב, זה הרקע שעליו הוא יצטרך לצמוח.
כל זה, דרך אגב, לא אומר שהאימפריאליזם מפסיק להיות רלוונטי כקטגוריה אנליטית. אל מול הנטיות התאומות בשמאל בארץ, להתייחס לאימפריאליזם במסגרת שהתיישנה לפני שלושים שנה (אצל מק״י ומאבק סוציאליסטי) ולהתעלם ממנו כליל (אצל כל השאר), חשוב להגיד את המובן מאליו, שישראל עדיין תלויה לחלוטין בארצות הברית ומחויבת לקידום האינטרסים שלה באזור; אלא שחל שינוי משמעותי בטיב האינטרסים והיחסים האלה. במהלך המלחמה הקרה התקיים (כאמור) ניגוד בין תנועות השחרור הלאומיות באזור לבין האימפריאליזם המערבי. יחד עם ברית המועצות, שסייעה להן, הן היוו אובייקטיבית קוטב נגדי לאימפריאליזם (על אף העוולות הנוראיות שעשו אלה וגם אלה).
היום, לעומת זאת, יש לפחות שני אימפריאליזמים – זה האמריקאי-אירופי, וזה הסיני-רוסי – ואם מתקיים ביניהם ניגוד מהותי כלשהו, הוא ודאי איננו אידיאולוגי (אלא אם יחול מפנה במאבק המעמדי בתוך סין, עניין שאינו בלתי-אפשרי). בכל סדר גודל, מהגלובלי ועד המקומי ביותר, הבריתות שנכרתות הן אד-הוקיות, שרירותיות, משתנות בתדירות מסחררת, ואנשי שמאל שיתמכו באחת או אחרת מביניהן על בסיס עקרוני כלשהו ימצאו את עצמם עד מהרה תומכים במישהו שלא רצו לתמוך בו וברעיונות שבהם חשבו שהם נלחמים.

arabs

מודעות פרסומת
03/06/2013

The political-economic fault line: Some remarks towards a research program

fault2

 

It seems we have arrived at one of those moments when different people (albeit in the same milieu) begin to think intensively about related questions. Such apparently mystical Zeitgeist-phenomena usually have an explanation, and searching for one can in itself yield interesting outcomes. Seeing as I’m one of the people involved, however, I would like to present some scattered remarks, mainly in order to introduce people to one another. Maybe I’ll also have something to say about the reasons for the convergence.

The nexus I’m talking about can be approached empirically or theoretically. I’ll start theoretically: the question is that of the boundary between economics and politics, or to be fashionable about it, between the economic and the political. The Marxian tradition, which in this sense is continuous with classical Political Economy, affirms the existence of an object known as the “(political) economy”, though it denies its trans-historical validity (Smith and Ricardo’s mistake) as well as its apotheosis into a sacrifice-hungry divinity (the fallacy of the petty bourgeois economic press). To be more precise, Marx and his disciples speak not of “the economy” but of the “capitalist mode of production”. This mode has political conditions of existence: that is, violence of a particular sort is needed in order to initiate it and reproduce it, but it also has an existence all its own, autonomous laws of movement which cannot be reduced to violence – that is, you can’t just reduce the capitalist economy to political questions of power.

Obviously things are more complicated and I can’t go into all the relevant questions here. Just one then: the question of the economy of violence (which has a doppelganger, the question of the violence of the economy). That is, if violence is a fundamental condition for the functioning of the capitalist economic system but remains in some sens (though a rigorous sense is needed here) outside that system, how can we understand the economic sectors employed in the production of violence – that is, the security and arms industries?

This question has global importance, but is especially acute in the Israeli/Palestinian context. On the empirical side, Yotam Feldman’s new film The Laboratory (which I haven’t seen yet) sheds new light on the absolute centrality of the violence industries to the Israeli economy. As Eilat Maoz writes in her review (Hebrew), if we take this centrality into consideration it becomes clear that under current conditions, ending the occupation or even slowing it down considerably will constitute a clear and present danger to the livelihood of a very large (and very powerful) part of the Israeli public. This is a very pessimistic political conclusion, of course, but well-grounded pessimism is better than wishful thinking.

Theoretically, though, there is a chicken-and-egg problem: the occupation (by which I mean all of Israel’s repressive mechanisms) is profitable because it gives Israeli companies a competitive advantage in selling their violent wares to repressive mechanisms around the world. But what motivates those mechanisms? The need to sell arms to someone else? Of course not; the buck has to stop somewhere, with a violence that is necessary to the system. Which we need to understand.

I think the answer has to do with a factor that is mostly implicitly present in Marxist theory but can definitely be developed out of it – the concept of the surplus population. Capitalism has a tendency to cheapen the means of subsistence (food, medicine, clothes etc.) to a minimum, such that in comparison to the past it is much cheaper to stay alive. The growth of huge slum populations across the world – not only in the South – can be explained along these lines.

In this context it is easy to understand how one state with experience in the repression of a surplus population (as the Palestinians have been since the labor market was closed to them in the 1990s) can profit from selling repressive services to other states dealing with such populations – whether internally ghettoized communities or migrants attempting to gain access. But from a Marxian point of view the value which these customers hand over to the repression industries still has to come from productive labor done by non-surplus populations within their borders.

I don’t know exactly where all this is going, but it seems relevant to the comprehension of the political reality in Israel. Thus, when Tal Giladi (Hebrew) writes that the left needs to have two praxisal answers to every question – a “political” and an “economic” one – while attempting to create a theory which will bring the two together – it is questionable whether the two can even be separated for the instant necessary for the production of a political statement. Shimshon Bichler and Yonatan Nitzan have been working on this issue for years, and the immense empirical value of their work is irreproachable, but analytically it boils down to reducing the economy to politics – which is what I am trying to avoid here.

These questions are very relevant to the Israeli context from a more historical standpoint as well. If we are trying to produce a materialist history of the Zionist project, we need to deal not only with the current motor of the Israeli economy and its current role within the American imperialist order (which, despite its almost complete denial within the Israeli left, is not too hard to comprehend) but with what started this snowball rolling. As Max Ajl writes in a forthcoming Historical Materialism piece, the literature analyzing Israel as a settler colonialist society gives ample grounding for comparing Israel to societies such as South Africa and Australia, but this grounding is not material.

Here again we cannot avoid slipping into the fault line between economics and politics. Palestine/Israel was never an important source of natural resources; it was and remains important for geo-political reasons, including its proximity to the Suez Canal and its possession of the  Mediterranean ports closest to the oil of the Persian Gulf – like Haifa, the once (and future?) endpoint of a pipeline starting in Kirkuk.

But Zionism didn’t begin as a British geo-political project; it was offered to them as such only after immense efforts, and especially money, were invested in it by rich Jews from Western Europe and the USA. Another factor, then, definitely material if not precisely economic: the need felt by that elite to channel the giant wave of poor Jews fleeing Eastern Europe elsewhere. This is not particularly unusual: the settler colonialism of the 19th century, in the USA and elsewhere, was among other things a matter of channeling surplus populations formed in the rural areas of Western and Central Europe following the capitalization of agriculture there.

Yet, for well-known reasons, most of the Jews who ended up in Israel didn’t actually come from Europe. The Middle Eastern immigrations were to bring Zionism the human masses it needed. A material explanation of this immigration is still lacking. Moshe Behar writes (with great anger) that by adopting the Zionist definition of nationality, Arab national movements abetted the Zionist cause of transfering their local Jews to Israel, but this begs the question of the reasons for this choice. Thus, just as in order to understand the genesis of Zionism we need to understand the material circumstances of the Jews in Eastern Europe, in order to understand its immense success in the 1950’s we need a better understanding of the circumstances of the Jews in the Middle East. In order to do so, we need to get beyond myth-spinning about the wonderful relations between Arabs and Jews before Zionism.

These are a few directions for research that seem to me to be implicated in the questions people have been asking recently. I would love to see a discussion about how this can be done, a real practical discussion – writing? sminars? conferences? I have a few ideas but I would like to hear others’ ideas before I show my cards. I’ll finish with a few words on the reasons that this is happening now. For dozens of years, maybe since the disappearance of Matzpen, the radical left in Israel has not dealt seriously with economic questions. I believe this was due to the dim hopes people had for class struggle within Israel, and also perhaps from a (disavowed) belief that with regard to the Israeli-Palestinian struggle the progressive class in Israel was actually the bourgeoisie (as can be surmised from some of Yoav Peled’s writing, for example).

It’s obvious, then, that the main catalyst for the renewed interest in these questions is “J14”. Today it is not taken for granted that no class struggle is possible within Israeli-Jewish society, or that such a struggle must be regressive. Class struggle exists and shall continue to exist, and the relationship between it and the anti-colonial struggle remains open. Thus many theoretical questions become quite urgent, and doubly so when we keep in mind that Israel is a particularly active section of a theoretical and political fault line whose cracks are proliferating around the world.

27/05/2013

נקודות למתווה מחקרי על קו השבר הכלכלי-פוליטי

נדמה לי שהגענו לאחד הרגעים האלה שאנשים שונים (אמנם מאותו מילייה) מתחילים לחשוב באינטנסיביות על שאלות דומות. לתופעות צייטגייסט כמו-מיסטיות שכאלה יש בדרך כלל הסבר, והחיפוש אחריו יכול כשלעצמו להביא לתובנות. אבל היות שאני אחד מהאנשים המדוברים, אני רוצה להניח כאן כמה נקודות מפוזרות, בעיקר כדי לוודע את האנשים השונים זה לזה. אולי יהיה לי גם קצת מה להגיד על הסיבות להתכנסות הזאת.

fault1

לצומת שאני מדבר עליו אפשר לגשת מהצד האמפירי או התיאורטי. אני אתחיל מהצד התיאורטי: השאלה היא שאלת הגבול בין הכלכלה לפוליטיקה, או אם לנקוט בתחביר האופנתי, בין הכלכלי לפוליטי. המסורת המרקסית, שהיא במובן הזה המשך של הכלכלה המדינית הקלאסית, עומדת על כך שיש אובייקט כזה, "הכלכלה", אם כי היא דוחה את הרעיון שמדובר במשהו טרנס-היסטורי (הטעות של סמית' וריקרדו) או באיזה אליל שצריך להקריב לו קרבן (הטעות של דה מרקר והעיתונות הכלכלית הזעיר-בורגנית באשר היא). אם לדייק, מרקס ותלמידיו מדברים לא על "הכלכלה" או "המשק" אלא על "אופן הייצור הקפיטליסטי". לאופן הייצור הזה יש תנאי קיום פוליטיים – כלומר, אלימות מסוג מסוים נדרשת כדי לאתחל ולשעתק אותו, אבל יש לו גם קיום משל עצמו, כללי תנועה משל עצמו שאינם ניתנים לרדוקציה לאלימות – כלומר שאי אפשר פשוט לקפל את הכלכלה הקפיטליסטית בתוך שאלות פוליטיות של כוח.

זה כמובן יותר מסובך מזה ואין לי שום כוונה להתחיל להיכנס כאן לכל השאלות הרלוונטיות. אולי רק לאחת: שאלת הכלכלה האלימה (שאלה שיש לה תאומה סיאמית, שאלת האלימות הכלכלית). כלומר, אם אלימות היא תנאי יסוד לתפקוד של המערכת הכלכלית הקפיטליסטית אבל נותרת במובן מסוים (שניתן להגדיר בדיוק) מחוץ למערכת הזאת, איך אפשר להבין את המגזרים הכלכליים שעוסק בייצור אלימות – כלומר, תעשיות הנשק והביטחון?

לשאלה הזאת יש חשיבות כלל-עולמית, אבל היא אקוטית במיוחד בהקשר של ישראל-פלסטין. מהצד האמפירי, סרטו החדש של יותם פלדמן, המעבדה (שלא ראיתי עדיין) שופך אור חדש על המרכזיות המוחלטת של תעשיות האלימות עבור המשק הישראלי. כפי שאילת מעוז כותבת בביקורתה על הסרט, אם ניקח בחשבון את המרכזיות הזאת נבין שבתנאים הנוכחיים, סיום הכיבוש או אפילו האטה משמעותית שלו תהווה סכנה מיידית לפרנסתם של חלק נכבד מאד (וחזק מאד) מאזרחי ישראל. זאת מסקנה פסימית מאד מבחינה פוליטית, כמובן, אבל טובה פסימיות מדויקת מאופטימיות אשלייתית.

אבל מבחינה תיאורטית יש פה בעיה של ביצה ותרנגולת: הכיבוש (אני משתמש בביטוי הזה כמילת קוד עבור כל מנגנוני הדיכוי שישראל מפעילה) רווחי בגלל שהוא נותן לחברות ישראליות יתרון תחרותי כדי למכור את מרכולתן האלימה למנגנוני דיכוי ברחבי העולם. אבל מה מניע את מנגנוני הדיכוי הללו? הצורך למכור נשק למישהו אחר? מובן שלא; באיזשהו מקום התנועה צריכה להיעצר, באיזושהי אלימות שהיא חיונית למערכת, לא בפרובוקציה שכוחות הדיכוי עושים לקבוצות מדוכאות כדי לעשות עליהן קופה ולמכור את יכולותיהם הלאה.

נדמה לי שהתשובה קשורה בגורם שנוכח בעיקר במובלע בתיאוריה המרקסיסטית אבל בהחלט ניתן לפתח אותו מתוכה: מה שנקרא "האוכלוסיה העודפת". לקפיטליזם יש נטייה להוזיל את אמצעי הקיום (מזון, תרופות, ביגוד וכו') למינימום, ככה שיחסית למה שהיה פעם (אם כי לא למה שהיה פעם-פעם), היום זול מאד להישאר בחיים. צמיחתן של אוכלוסיות סלאמס עצומות ברחבי העולם, בעיקר העולם השלישי אבל לא רק, ניתנת להסבר רק על הרקע הזה.

בהקשר הזה קל יחסית להבין איך מדינה אחת שיש לה ניסיון עשיר בדיכוי של אוכלוסיה עודפת (כפי שהפלסטינים הינם מאז סגירת שוק העבודה כלפיהם בשנות התשעים) יכולה גם להרוויח ממכירה של שירותי דיכוי למדינות אחרות שמתמודדות עם אוכלוסיות עודפות – בין אם אלה פנימיות, בתוך גבולות המדינה, או כאלה חיצוניות שמנסות להיכנס פנימה. אבל מבחינה מרקסית, הערך (קרי, לצורך העניין, הכסף) שהקליינטים האלה משלמים לתעשיות הדיכוי צריך עדיין להגיע מעבודה יצרנית שאוכלוסיות לא-מיותרות עושות בתוך גבולותיהם.

fault2

אני לא יודע בדיוק מה כל זה אומר, אבל נראה לי שזה רלוונטי להחריד כדי להבין ולהתמודד עם המציאות הפוליטית בישראל. כך למשל, כשטל גלעדי כותב שלמבחינה פרקטית (סליחה, פרקסיולוגית) לשמאל צריכות להיות שתי תשובות לכל שאלה – אחת "מדינית" ואחת "כלכלית" – תוך כדי חתירה לתיאוריה שתאגד יחד את השתיים – לא ברור שניתן אפילו להפריד בין שני הנושאים להרף העין הנחוץ כדי לייצר אמירה פוליטית. שמשון ביכלר ויונתן ניצן כמובן עובדים כבר שנים בדיוק על העניין הזה, והערך העצום של עבודתם האמפירית אינו מוטל בספק, אבל מבחינה אנליטית היא בגדר רדוקציה של הכלכלה לפוליטיקה – מה שלטעמי צריך להימנע ממנו.

השאלות הללו רלוונטיות מאד להקשר הישראלי גם מכיוון היסטורי יותר. אם אנחנו מנסים לייצר היסטוריה מטריאליסטית של המפעל הציוני, אנחנו צריכים להתמודד לא רק עם המנוע הנוכחי של הכלכלה הישראלית, ועם תפקידה הנוכחי במערך האימפריאלי האמריקאי (תפקיד שעל אף הדחקתו הגמורה-כמעט בקרב השמאל הישראלי אינו קשה במיוחד להבנה) אלא עם מה שהתחיל את גלגולו של כדור השלג הזה. כפי שמקס אייל (Ajl) כותב במאמר שייצא בקרוב ב-Historical Materialism, הספרות האנליטית שמסבירה את ישראל כחברה קולוניאליסטית-התיישבותית (settler colonialist) מספקת כר נרחב להשוואה עם חברות כמו דרום אפריקה ואוסטרליה, אבל לא הסבר מטריאלי.

אבל גם החיפוש אחר הסבר מטריאלי אינו מאפשר לנו להימנע מהתחלקות דרך קו השבר שבין הכלכלה והפוליטיקה. לפלשתינה-א"י מעולם לא היתה חשיבות רבה כמקור של משאבי טבע; החשיבות שלה היתה ונותרה גיאו-פוליטית, בשל קרבתה לתעלת סואץ והיותה המוצא הקרוב ביותר לים התיכון של הנפט של עיראק וחצי האי ערב (ראו למשל את האופן שבו החלק הצפוני של ירדן עוצב בידי הבריטים כ"רצועת ביטחון" סביב צינור הנפט כרכוכ-חיפה).

אלא שהציונות לא התחילה כפרויקט קולוניאלי גיאו-פוליטי של הבריטים; היא הוצעה להם ככזה רק לאחר שהושקעו בה מאמצים כבירים, ובעיקר המון כסף, בידי יהודים עשירים ממערב אירופה וארה"ב. עוד עניין, אם כן, מטריאלי בהחלט אבל לא בדיוק כלכלי: הצורך של אותה אליטה יהודית להפנות את זרם ההגירה העצום של יהודים עניים ממזרח אירופה לעבר מקומות אחרים מאלה שבהם הם ישבו. אין בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד: הקולוניאליזם ההתיישבותי של המאה ה-19, בארצות הברית ובמושבות האחרות, היה במידה חשובה מאד עניין של תיעול אוכלוסיות עודפות שנוצרו באזורי הכפר של מערב ומרכז אירופה עקב צמיחת הקפיטליזם שם.

אבל רוב היהודים שהגיעו לישראל בסוף לא הגיעו דווקא מאירופה, מסיבות ידועות. העלייה המזרחית היא שסיפקה בסופו של יום את המאסה האנושית הדרושה לציונות. הסבר מטריאלי לגל ההגירה הזה – עדיין אין לנו. משה בהר כותב (כתוכחה) שהתנועות הלאומיות הערביות אימצו את ההגדרה הציונית של לאומיות ולכן נטפלו לתושביהן היהודים של ארצות ערב ושיתפו פעולה עם המטרה הציונית לטרנספר אותן לישראל, אבל זה כמובן לא הסבר מטריאלי של הסיבות לכך. כך שכמו שכדי להבין את תחילת הציונות אנחנו צריכים להבין את מעמדם – המטריאלי – של היהודים במזרח אירופה, כדי להבין את הצלחתה הכבירה בשנות החמישים אנחנו צריכים להבין יותר טוב את מעמדם של היהודים במזרח התיכון. כדי לעשות כן אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתקדם מעבר להתרפקות מיתולוגית על היחסים המופלאים בין יהודים וערבים באזור לפני הציונות.

fault3

אלה רק כמה כיוונים של מחקר שנדמים בעיניי כנובעים מתוך שאלות שהרבה אנשים התחילו לשאול בזמן האחרון. הייתי שמח שייפתח דיון על איך ניתן לעשות את זה, ממש פרקטית (פרקסיולוגית?) – בכתיבה, בסמינר(ים), בכנס(ים)? יש לי כמה רעיונות אבל אשמח לשמע רעיונות של אחרים לפני שאציג אותם. אסיים עם כמה מלים על הסיבות שבגללן בעיניי השאלות הללו עולות דווקא עכשיו. במשך הרבה עשורים, אולי מאז דעיכתה של מצפן, השמאל הרדיקלי בישראל מיעט להתעסק בשאלות כלכליות. לטעמי ההתעלמות הזאת נבעה בעיקר מייאוש מהאפשרות של מאבק מעמדי בתוך ישראל, ואולי גם מאמונה מודחקת בכך שבכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המעמד המתקדם בישראל הוא דווקא הבורגנות (כפי שמשתמע מכמה מכתבי יואב פלד).

אם כן, ברור שהזרז העיקרי להתעניינות המחודשת בשאלות האלה הוא המחאה החברתית. היום כבר לא מובן מאליו שבתוך החברה היהודית בישראל לא ייתכן מאבק מעמדי, או שאם ייתכן כזה אז הוא יהיה רגרסיבי בהכרח. מאבק מעמדי ישנו, וימשיך להיות, ושאלת הקשר בינו לבין המאבק האנטי-קולוניאלי נותרת פתוחה. ככה שהרבה שאלות תיאורטיות נהיות דחופות עד מאד, ועל אחת כמה וכמה כאשר אנחנו נוכחים שישראל היא מקטע לחוץ ונפיץ במיוחד, ולכן מעניין במיוחד, של קו שבר תיאורטי ופוליטי שסדקיו מרשתים את כל העולם.