Posts tagged ‘economics’


The political-economic fault line: Some remarks towards a research program



It seems we have arrived at one of those moments when different people (albeit in the same milieu) begin to think intensively about related questions. Such apparently mystical Zeitgeist-phenomena usually have an explanation, and searching for one can in itself yield interesting outcomes. Seeing as I’m one of the people involved, however, I would like to present some scattered remarks, mainly in order to introduce people to one another. Maybe I’ll also have something to say about the reasons for the convergence.

The nexus I’m talking about can be approached empirically or theoretically. I’ll start theoretically: the question is that of the boundary between economics and politics, or to be fashionable about it, between the economic and the political. The Marxian tradition, which in this sense is continuous with classical Political Economy, affirms the existence of an object known as the “(political) economy”, though it denies its trans-historical validity (Smith and Ricardo’s mistake) as well as its apotheosis into a sacrifice-hungry divinity (the fallacy of the petty bourgeois economic press). To be more precise, Marx and his disciples speak not of “the economy” but of the “capitalist mode of production”. This mode has political conditions of existence: that is, violence of a particular sort is needed in order to initiate it and reproduce it, but it also has an existence all its own, autonomous laws of movement which cannot be reduced to violence – that is, you can’t just reduce the capitalist economy to political questions of power.

Obviously things are more complicated and I can’t go into all the relevant questions here. Just one then: the question of the economy of violence (which has a doppelganger, the question of the violence of the economy). That is, if violence is a fundamental condition for the functioning of the capitalist economic system but remains in some sens (though a rigorous sense is needed here) outside that system, how can we understand the economic sectors employed in the production of violence – that is, the security and arms industries?

This question has global importance, but is especially acute in the Israeli/Palestinian context. On the empirical side, Yotam Feldman’s new film The Laboratory (which I haven’t seen yet) sheds new light on the absolute centrality of the violence industries to the Israeli economy. As Eilat Maoz writes in her review (Hebrew), if we take this centrality into consideration it becomes clear that under current conditions, ending the occupation or even slowing it down considerably will constitute a clear and present danger to the livelihood of a very large (and very powerful) part of the Israeli public. This is a very pessimistic political conclusion, of course, but well-grounded pessimism is better than wishful thinking.

Theoretically, though, there is a chicken-and-egg problem: the occupation (by which I mean all of Israel’s repressive mechanisms) is profitable because it gives Israeli companies a competitive advantage in selling their violent wares to repressive mechanisms around the world. But what motivates those mechanisms? The need to sell arms to someone else? Of course not; the buck has to stop somewhere, with a violence that is necessary to the system. Which we need to understand.

I think the answer has to do with a factor that is mostly implicitly present in Marxist theory but can definitely be developed out of it – the concept of the surplus population. Capitalism has a tendency to cheapen the means of subsistence (food, medicine, clothes etc.) to a minimum, such that in comparison to the past it is much cheaper to stay alive. The growth of huge slum populations across the world – not only in the South – can be explained along these lines.

In this context it is easy to understand how one state with experience in the repression of a surplus population (as the Palestinians have been since the labor market was closed to them in the 1990s) can profit from selling repressive services to other states dealing with such populations – whether internally ghettoized communities or migrants attempting to gain access. But from a Marxian point of view the value which these customers hand over to the repression industries still has to come from productive labor done by non-surplus populations within their borders.

I don’t know exactly where all this is going, but it seems relevant to the comprehension of the political reality in Israel. Thus, when Tal Giladi (Hebrew) writes that the left needs to have two praxisal answers to every question – a “political” and an “economic” one – while attempting to create a theory which will bring the two together – it is questionable whether the two can even be separated for the instant necessary for the production of a political statement. Shimshon Bichler and Yonatan Nitzan have been working on this issue for years, and the immense empirical value of their work is irreproachable, but analytically it boils down to reducing the economy to politics – which is what I am trying to avoid here.

These questions are very relevant to the Israeli context from a more historical standpoint as well. If we are trying to produce a materialist history of the Zionist project, we need to deal not only with the current motor of the Israeli economy and its current role within the American imperialist order (which, despite its almost complete denial within the Israeli left, is not too hard to comprehend) but with what started this snowball rolling. As Max Ajl writes in a forthcoming Historical Materialism piece, the literature analyzing Israel as a settler colonialist society gives ample grounding for comparing Israel to societies such as South Africa and Australia, but this grounding is not material.

Here again we cannot avoid slipping into the fault line between economics and politics. Palestine/Israel was never an important source of natural resources; it was and remains important for geo-political reasons, including its proximity to the Suez Canal and its possession of the  Mediterranean ports closest to the oil of the Persian Gulf – like Haifa, the once (and future?) endpoint of a pipeline starting in Kirkuk.

But Zionism didn’t begin as a British geo-political project; it was offered to them as such only after immense efforts, and especially money, were invested in it by rich Jews from Western Europe and the USA. Another factor, then, definitely material if not precisely economic: the need felt by that elite to channel the giant wave of poor Jews fleeing Eastern Europe elsewhere. This is not particularly unusual: the settler colonialism of the 19th century, in the USA and elsewhere, was among other things a matter of channeling surplus populations formed in the rural areas of Western and Central Europe following the capitalization of agriculture there.

Yet, for well-known reasons, most of the Jews who ended up in Israel didn’t actually come from Europe. The Middle Eastern immigrations were to bring Zionism the human masses it needed. A material explanation of this immigration is still lacking. Moshe Behar writes (with great anger) that by adopting the Zionist definition of nationality, Arab national movements abetted the Zionist cause of transfering their local Jews to Israel, but this begs the question of the reasons for this choice. Thus, just as in order to understand the genesis of Zionism we need to understand the material circumstances of the Jews in Eastern Europe, in order to understand its immense success in the 1950’s we need a better understanding of the circumstances of the Jews in the Middle East. In order to do so, we need to get beyond myth-spinning about the wonderful relations between Arabs and Jews before Zionism.

These are a few directions for research that seem to me to be implicated in the questions people have been asking recently. I would love to see a discussion about how this can be done, a real practical discussion – writing? sminars? conferences? I have a few ideas but I would like to hear others’ ideas before I show my cards. I’ll finish with a few words on the reasons that this is happening now. For dozens of years, maybe since the disappearance of Matzpen, the radical left in Israel has not dealt seriously with economic questions. I believe this was due to the dim hopes people had for class struggle within Israel, and also perhaps from a (disavowed) belief that with regard to the Israeli-Palestinian struggle the progressive class in Israel was actually the bourgeoisie (as can be surmised from some of Yoav Peled’s writing, for example).

It’s obvious, then, that the main catalyst for the renewed interest in these questions is “J14”. Today it is not taken for granted that no class struggle is possible within Israeli-Jewish society, or that such a struggle must be regressive. Class struggle exists and shall continue to exist, and the relationship between it and the anti-colonial struggle remains open. Thus many theoretical questions become quite urgent, and doubly so when we keep in mind that Israel is a particularly active section of a theoretical and political fault line whose cracks are proliferating around the world.

מודעות פרסומת

נקודות למתווה מחקרי על קו השבר הכלכלי-פוליטי

נדמה לי שהגענו לאחד הרגעים האלה שאנשים שונים (אמנם מאותו מילייה) מתחילים לחשוב באינטנסיביות על שאלות דומות. לתופעות צייטגייסט כמו-מיסטיות שכאלה יש בדרך כלל הסבר, והחיפוש אחריו יכול כשלעצמו להביא לתובנות. אבל היות שאני אחד מהאנשים המדוברים, אני רוצה להניח כאן כמה נקודות מפוזרות, בעיקר כדי לוודע את האנשים השונים זה לזה. אולי יהיה לי גם קצת מה להגיד על הסיבות להתכנסות הזאת.


לצומת שאני מדבר עליו אפשר לגשת מהצד האמפירי או התיאורטי. אני אתחיל מהצד התיאורטי: השאלה היא שאלת הגבול בין הכלכלה לפוליטיקה, או אם לנקוט בתחביר האופנתי, בין הכלכלי לפוליטי. המסורת המרקסית, שהיא במובן הזה המשך של הכלכלה המדינית הקלאסית, עומדת על כך שיש אובייקט כזה, "הכלכלה", אם כי היא דוחה את הרעיון שמדובר במשהו טרנס-היסטורי (הטעות של סמית' וריקרדו) או באיזה אליל שצריך להקריב לו קרבן (הטעות של דה מרקר והעיתונות הכלכלית הזעיר-בורגנית באשר היא). אם לדייק, מרקס ותלמידיו מדברים לא על "הכלכלה" או "המשק" אלא על "אופן הייצור הקפיטליסטי". לאופן הייצור הזה יש תנאי קיום פוליטיים – כלומר, אלימות מסוג מסוים נדרשת כדי לאתחל ולשעתק אותו, אבל יש לו גם קיום משל עצמו, כללי תנועה משל עצמו שאינם ניתנים לרדוקציה לאלימות – כלומר שאי אפשר פשוט לקפל את הכלכלה הקפיטליסטית בתוך שאלות פוליטיות של כוח.

זה כמובן יותר מסובך מזה ואין לי שום כוונה להתחיל להיכנס כאן לכל השאלות הרלוונטיות. אולי רק לאחת: שאלת הכלכלה האלימה (שאלה שיש לה תאומה סיאמית, שאלת האלימות הכלכלית). כלומר, אם אלימות היא תנאי יסוד לתפקוד של המערכת הכלכלית הקפיטליסטית אבל נותרת במובן מסוים (שניתן להגדיר בדיוק) מחוץ למערכת הזאת, איך אפשר להבין את המגזרים הכלכליים שעוסק בייצור אלימות – כלומר, תעשיות הנשק והביטחון?

לשאלה הזאת יש חשיבות כלל-עולמית, אבל היא אקוטית במיוחד בהקשר של ישראל-פלסטין. מהצד האמפירי, סרטו החדש של יותם פלדמן, המעבדה (שלא ראיתי עדיין) שופך אור חדש על המרכזיות המוחלטת של תעשיות האלימות עבור המשק הישראלי. כפי שאילת מעוז כותבת בביקורתה על הסרט, אם ניקח בחשבון את המרכזיות הזאת נבין שבתנאים הנוכחיים, סיום הכיבוש או אפילו האטה משמעותית שלו תהווה סכנה מיידית לפרנסתם של חלק נכבד מאד (וחזק מאד) מאזרחי ישראל. זאת מסקנה פסימית מאד מבחינה פוליטית, כמובן, אבל טובה פסימיות מדויקת מאופטימיות אשלייתית.

אבל מבחינה תיאורטית יש פה בעיה של ביצה ותרנגולת: הכיבוש (אני משתמש בביטוי הזה כמילת קוד עבור כל מנגנוני הדיכוי שישראל מפעילה) רווחי בגלל שהוא נותן לחברות ישראליות יתרון תחרותי כדי למכור את מרכולתן האלימה למנגנוני דיכוי ברחבי העולם. אבל מה מניע את מנגנוני הדיכוי הללו? הצורך למכור נשק למישהו אחר? מובן שלא; באיזשהו מקום התנועה צריכה להיעצר, באיזושהי אלימות שהיא חיונית למערכת, לא בפרובוקציה שכוחות הדיכוי עושים לקבוצות מדוכאות כדי לעשות עליהן קופה ולמכור את יכולותיהם הלאה.

נדמה לי שהתשובה קשורה בגורם שנוכח בעיקר במובלע בתיאוריה המרקסיסטית אבל בהחלט ניתן לפתח אותו מתוכה: מה שנקרא "האוכלוסיה העודפת". לקפיטליזם יש נטייה להוזיל את אמצעי הקיום (מזון, תרופות, ביגוד וכו') למינימום, ככה שיחסית למה שהיה פעם (אם כי לא למה שהיה פעם-פעם), היום זול מאד להישאר בחיים. צמיחתן של אוכלוסיות סלאמס עצומות ברחבי העולם, בעיקר העולם השלישי אבל לא רק, ניתנת להסבר רק על הרקע הזה.

בהקשר הזה קל יחסית להבין איך מדינה אחת שיש לה ניסיון עשיר בדיכוי של אוכלוסיה עודפת (כפי שהפלסטינים הינם מאז סגירת שוק העבודה כלפיהם בשנות התשעים) יכולה גם להרוויח ממכירה של שירותי דיכוי למדינות אחרות שמתמודדות עם אוכלוסיות עודפות – בין אם אלה פנימיות, בתוך גבולות המדינה, או כאלה חיצוניות שמנסות להיכנס פנימה. אבל מבחינה מרקסית, הערך (קרי, לצורך העניין, הכסף) שהקליינטים האלה משלמים לתעשיות הדיכוי צריך עדיין להגיע מעבודה יצרנית שאוכלוסיות לא-מיותרות עושות בתוך גבולותיהם.


אני לא יודע בדיוק מה כל זה אומר, אבל נראה לי שזה רלוונטי להחריד כדי להבין ולהתמודד עם המציאות הפוליטית בישראל. כך למשל, כשטל גלעדי כותב שלמבחינה פרקטית (סליחה, פרקסיולוגית) לשמאל צריכות להיות שתי תשובות לכל שאלה – אחת "מדינית" ואחת "כלכלית" – תוך כדי חתירה לתיאוריה שתאגד יחד את השתיים – לא ברור שניתן אפילו להפריד בין שני הנושאים להרף העין הנחוץ כדי לייצר אמירה פוליטית. שמשון ביכלר ויונתן ניצן כמובן עובדים כבר שנים בדיוק על העניין הזה, והערך העצום של עבודתם האמפירית אינו מוטל בספק, אבל מבחינה אנליטית היא בגדר רדוקציה של הכלכלה לפוליטיקה – מה שלטעמי צריך להימנע ממנו.

השאלות הללו רלוונטיות מאד להקשר הישראלי גם מכיוון היסטורי יותר. אם אנחנו מנסים לייצר היסטוריה מטריאליסטית של המפעל הציוני, אנחנו צריכים להתמודד לא רק עם המנוע הנוכחי של הכלכלה הישראלית, ועם תפקידה הנוכחי במערך האימפריאלי האמריקאי (תפקיד שעל אף הדחקתו הגמורה-כמעט בקרב השמאל הישראלי אינו קשה במיוחד להבנה) אלא עם מה שהתחיל את גלגולו של כדור השלג הזה. כפי שמקס אייל (Ajl) כותב במאמר שייצא בקרוב ב-Historical Materialism, הספרות האנליטית שמסבירה את ישראל כחברה קולוניאליסטית-התיישבותית (settler colonialist) מספקת כר נרחב להשוואה עם חברות כמו דרום אפריקה ואוסטרליה, אבל לא הסבר מטריאלי.

אבל גם החיפוש אחר הסבר מטריאלי אינו מאפשר לנו להימנע מהתחלקות דרך קו השבר שבין הכלכלה והפוליטיקה. לפלשתינה-א"י מעולם לא היתה חשיבות רבה כמקור של משאבי טבע; החשיבות שלה היתה ונותרה גיאו-פוליטית, בשל קרבתה לתעלת סואץ והיותה המוצא הקרוב ביותר לים התיכון של הנפט של עיראק וחצי האי ערב (ראו למשל את האופן שבו החלק הצפוני של ירדן עוצב בידי הבריטים כ"רצועת ביטחון" סביב צינור הנפט כרכוכ-חיפה).

אלא שהציונות לא התחילה כפרויקט קולוניאלי גיאו-פוליטי של הבריטים; היא הוצעה להם ככזה רק לאחר שהושקעו בה מאמצים כבירים, ובעיקר המון כסף, בידי יהודים עשירים ממערב אירופה וארה"ב. עוד עניין, אם כן, מטריאלי בהחלט אבל לא בדיוק כלכלי: הצורך של אותה אליטה יהודית להפנות את זרם ההגירה העצום של יהודים עניים ממזרח אירופה לעבר מקומות אחרים מאלה שבהם הם ישבו. אין בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד: הקולוניאליזם ההתיישבותי של המאה ה-19, בארצות הברית ובמושבות האחרות, היה במידה חשובה מאד עניין של תיעול אוכלוסיות עודפות שנוצרו באזורי הכפר של מערב ומרכז אירופה עקב צמיחת הקפיטליזם שם.

אבל רוב היהודים שהגיעו לישראל בסוף לא הגיעו דווקא מאירופה, מסיבות ידועות. העלייה המזרחית היא שסיפקה בסופו של יום את המאסה האנושית הדרושה לציונות. הסבר מטריאלי לגל ההגירה הזה – עדיין אין לנו. משה בהר כותב (כתוכחה) שהתנועות הלאומיות הערביות אימצו את ההגדרה הציונית של לאומיות ולכן נטפלו לתושביהן היהודים של ארצות ערב ושיתפו פעולה עם המטרה הציונית לטרנספר אותן לישראל, אבל זה כמובן לא הסבר מטריאלי של הסיבות לכך. כך שכמו שכדי להבין את תחילת הציונות אנחנו צריכים להבין את מעמדם – המטריאלי – של היהודים במזרח אירופה, כדי להבין את הצלחתה הכבירה בשנות החמישים אנחנו צריכים להבין יותר טוב את מעמדם של היהודים במזרח התיכון. כדי לעשות כן אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתקדם מעבר להתרפקות מיתולוגית על היחסים המופלאים בין יהודים וערבים באזור לפני הציונות.


אלה רק כמה כיוונים של מחקר שנדמים בעיניי כנובעים מתוך שאלות שהרבה אנשים התחילו לשאול בזמן האחרון. הייתי שמח שייפתח דיון על איך ניתן לעשות את זה, ממש פרקטית (פרקסיולוגית?) – בכתיבה, בסמינר(ים), בכנס(ים)? יש לי כמה רעיונות אבל אשמח לשמע רעיונות של אחרים לפני שאציג אותם. אסיים עם כמה מלים על הסיבות שבגללן בעיניי השאלות הללו עולות דווקא עכשיו. במשך הרבה עשורים, אולי מאז דעיכתה של מצפן, השמאל הרדיקלי בישראל מיעט להתעסק בשאלות כלכליות. לטעמי ההתעלמות הזאת נבעה בעיקר מייאוש מהאפשרות של מאבק מעמדי בתוך ישראל, ואולי גם מאמונה מודחקת בכך שבכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המעמד המתקדם בישראל הוא דווקא הבורגנות (כפי שמשתמע מכמה מכתבי יואב פלד).

אם כן, ברור שהזרז העיקרי להתעניינות המחודשת בשאלות האלה הוא המחאה החברתית. היום כבר לא מובן מאליו שבתוך החברה היהודית בישראל לא ייתכן מאבק מעמדי, או שאם ייתכן כזה אז הוא יהיה רגרסיבי בהכרח. מאבק מעמדי ישנו, וימשיך להיות, ושאלת הקשר בינו לבין המאבק האנטי-קולוניאלי נותרת פתוחה. ככה שהרבה שאלות תיאורטיות נהיות דחופות עד מאד, ועל אחת כמה וכמה כאשר אנחנו נוכחים שישראל היא מקטע לחוץ ונפיץ במיוחד, ולכן מעניין במיוחד, של קו שבר תיאורטי ופוליטי שסדקיו מרשתים את כל העולם.


המרוץ לדירה ומלחמת הקיום: ראיון עם הדס וייס

האנתרופולוגית ד"ר הדס וייס סיימה לאחרונה מחקר על שוק המשכנתאות בישראל. המחקר שופך אור על כמה מנקודות ההשקה בין הכלכלי, הפוליטי והאישי בישראל היום, ונדמה לי שיש לו חשיבות רבה לדיון על המחאה החברתית, ובעיקר לתת-הדיון על חלקו של "המעמד הבינוני" במחאה, דיון שמתנהל בין היתר כאן ב"עתידות", בפוסטים של עוז גורה ודותן לשם ושל ערן חכים. את הראיון שלהלן ערכתי אתה במייל במהלך השבועות האחרונים.

תוכלי לספר קצת על המסלול האינטלקטואלי שלך? מה הביא אותך לעשות מחקר דווקא על שוק הדיור בישראל בזמן המחאה?
את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על ההתנחלויות וכיצד הן השתנו מעשית וערכית. לאחר מכן ערכתי שני מחקרים נוספים, על המגזר השלישי בציבור הכללי, ועל המקבילה שלו (גמ"חים) בציבור החרדי. בכל המחקרים האלו זיהיתי פערים בין תפישות העולם והמטרות של מושאי המחקר שלי, לבין ההתנהלות שלהם בפועל. הדיסוננס הזה חשף עבורי אילוצים חברתיים-כלכליים, ואפשר לי לנתח את מקורותיהם והשפעותיהם.

דבר נוסף שעלה במחקרים שלי היה נסיגה רוויית-מתחים מה"חברתי" והתכנסות ב"עצמי", ב"משפחתי", ובמידה ויש קהילה ב"קהילתי". בהמשך החלטתי להתמקד בתופעה זו, ולהתבונן באחד מהיבטיה המוחשיים: החתירה אחר בית ותחושת הביטחון שהוא מייצג, לנוכח התפרקות מנגנוני רווחה אחרים. לכן הכנתי את הקרקע למחקר על שוק הדיור המקומי, ורגע אחרי שסיימתי לנסח את הצעת המחקר פרצה המחאה החברתית שסוגיית הדיור היתה במרכזה. בפברואר האחרון, לאחר ששקע אבק המחאה, חזרתי לארץ כדי להתחיל בעבודת השדה.

מה כללה עבודת התחקיר? לאילו מסקנות עיקריות הגעת ואיך?
המחקר שלי כלל קריאה של חומר רקע על דיור ונדל"ן, וראיונות עם אנשים מהשטח שמתעסקים בנדל"ן מהכיוון הפוליטי, הכלכלי, והעסקי, כמו גם עם רוכשי דירות. בנוסף ערכתי "תצפית משתתפת" בכנסים וירידי נדל"ן, בבנקים וייעוצי משכנתאות, ובקבוצות רכישה. החוויות הנ"ל העלו אצלי שורה של פרדוקסים שניסיתי לפתור, כגון: מדוע כל מי שידו מאפשרת לו לגייס הון ראשוני לרכישת דירה מעדיף לעשות כן, במחיר של חובות משכנתא נטולי היגיון כלכלי, במקום להסתפק בשכירות? מה ההיגיון של מחאה נגד עליית מחירי הדיור בחברה שרוב משקי הבית בתוכה מחזיקים דירה בבעלותם, ולכן עליית המחירים היא כביכול לטובתם? וכיצד מחאה פוליטית סביב סוגיית הדיור גוועת על מזבח חכמת שוק א-פוליטית? המחקר הוביל אותי למספר תובנות.

הכלכלה הניאו-ליברלית הצליחה להגדיל מאוד את הצבר ההון בעזרת פירוק העבודה המאורגנת והעברת נטל המימון של שירותים בסיסיים (בכללם דיור, בריאות והשכלה) לאזרח הפרטי. כתוצאה מכך פחתה יכולתם של אזרחים לחסוך כסף לרכישה של שירותים וסחורות. זו תופעה בעייתית עבור ההון, שאינו יכול להמשיך ולצמוח ללא צריכה או "מימוש" של הסחורות שהוא מייצר. הפתרון לכך, שהולך ונהייה נפוץ יותר, הוא להעניק כמות גדולה של אשראי לרכישה, ולדחות את הפרעון למועד מאוחר יותר. בכך בעצם מעודדים רוכשים לשעבד את עתידם לטובת צרכים, רצונות והשקעות של ההווה.

זה העיקרון המניע היום את שוק הדיור. אם פעם דיור היה זכות בסיסית שמדינות היו דואגות לספק באמצעות דיור ציבורי או שכירות לטווח ארוך בפיקוח ממשלתי, הרי שהיום הנורמה היא בעלות פרטית. ככלל, ככל שהמדיניות ניאו-ליברלית יותר, כך רבים משקי הבית שגרים בדירה בבעלותם. מבחינה זו דומה ישראל לארצות-הברית, למשל, ולא לגרמניה. הרעיון הוא להעביר את נטל מימון צרכי הדיור לאזרח הפרטי.

ואיך זה נעשה? איך רוכשים בית בישראל היום?

כדי לאפשר רכישת בית, מעניקים הבנקים אשראי בדמות משכנתאות, שמאפשרות לאזרח העובד לממן את הרכישה בעזרת הון עצמי נמוך יחסית. עבור בנקים מדובר בענף רווחי במיוחד מאחר ומשכנתאות נפרעות עם ריבית. אך הנקודה המעניינת מבחינה חברתית היא הנתק שנוצר בין ערך השימוש של הבית עבור רוכשו, לבין העלות הסופית שלו. העלות הופכת עלומה מפני שהיא משולמת לאורך שנים רבות עם ריבית משתנה שאינה ניתנת לצפייה מראש. העמימות הזאת מאפשרת למחירי הדיור לעלות באופן דרמטי, כפי שקרה כאן בשנים האחרונות. הדירות נשארות "בהישג יד" כל עוד התשלום הראשוני נמוך ורק גובה המשכנתא עולה.

ערך הדירות, לעומת זאת, הוא חברתי. ככל שהמדינה נסוגה מדאגה לרווחת הפרט, כך משלימה המשפחה את החסר, והיא שהופכת להיות החיץ בין הפרט לכוחות השוק. ועוד: ככל שהאפשרות לחסוך פוחתת, ה"רזרווה" ההונית הכמעט-יחידה שמשק בית יכול לבנות עליה לעת הצורך, היא הבית שבבעלותו. מי שקצרה ידו מלגייס משכנתא נאלץ לוותר אף על מעט הביטחון הזה, ולגור בדיור ציבורי מוזנח ומשפיל, או בשכירות שעלותה תלויה בשרירות לבו של בעל הבית.

מכאן שהחתירה אחר בעלות על בית היא כורח ולא בחירה. ואולם הכורח נסתר מהעין: אותו השוק שמעלה את מחירי הדיור, דואג לייצר תחרות על בתים לרכישה, על-ידי בנייה מתונה והגבלות מימון שיוצרים מחסור מלאכותי בדיור. כאשר אנשים חווים על בשרם את הקושי העצום ברכישת דירה, ומגייסים לשם כך צמצום ותושייה, הם מרגישים שהם אדוני גורלם ולא קרבנות. התחושה מתחזקת כאשר הם רואים סביבם אנשים שאינם מצליחים להגיע לדירה בבעלותם מחד, וכאלה שגובים שכירות על דירה שנייה ושלישית מאידך.

הדרך הנפוצה להגדיר את ה"מנצחים" במרוץ הזה היא "מעמד בינוני". מעמד זה מזהה את עצמו עם הביטחון והעצמאות שהוא מצליח להשיג ולהוריש לדור הבא על ידי הון ורכוש. כשאין חסכונות נזילים, וההכנסות קטנות וארעיות, הרכוש הוא עמוד התווך של משק הבית, וכיום רכוש משמעו בית. אחד הביטויים המוחשיים ביותר להצטמקות המעמד הבינוני הוא התגברות הקושי ברכישת בית, שמעלה את רף הכניסה למעמד הבינוני, ומתמרץ לקיחת משכנתאות מנופחות. הוא מעניק חותמת ערכית לניצחון בתחרות הכלכלית– כאילו מדובר בפרס על חסכנות, תבונה, זהירות, חריצות וערכי משפחה – שהרי הורים שידם משגת עוזרים לילדיהם הבוגרים להגיע לבעלות על בית.

הפרולטריון. רק לא זה.

זאת הגדרה מעניינת למעמד הבינוני. תוכלי להרחיב על הדינמיקה הפוליטית שחווה המעמד הזה?

 המעמד בינוני מכיר טובה למערכות המאפשרות לו להגיע ליתרונותיו החברתיים והכלכליים, מפני שהוא תלוי בהן כדי לשמור על ערך נכסיו והשקעותיו. לכן ההון זקוק למעמד בינוני רחב, לאזרחים המעוניינים ולהשקיע במערכות שמשרתות את ההון. הוא זקוק גם לשכבה בולטת של מעמד נחות כלכלית וחברתית, שעליבותו מעודדת את האחרים להשקיע; ובמיוחד הוא תלוי בחוסר הביטחון שגורם לכל אדם להרגיש מועד לפורענות כלכלית, אלמלא יחתור בכל עת להשגת יתרונות כלכליים.

אשראי נדיב אך מותנה הוא אמצעי יעיל למימוש התנאים הנ"ל. הוא מפיץ את התחושה שלמרות שסחורות חיוניות ושירותים בסיסיים הפכו יקרים מנשוא, השוק עוזר למי שעוזר לעצמו. לבסוף, כאשר קיום חומרי וחברתי תלוי רובו ככולו באשראי שמחלקים הבנקים ובחסכונות שהם מנהלים, וכאשר בריאות הבנקים תלויה בתחרותיות המשק בשוק הגלובלי, אפשר להציג את הצבר ההון כצמיחה כלכלית ואת טובת השוק כרווחת הכלל.

זה מעמד ששרוי בפרדוקסים רבים. במחקר שלי נכחתי בעסקאות לקבלת משכנתאות שבהן לקוחות נלחמים לקבל אחוזי מימון גבוהים מבלי להתחשב במחיר הסופי שזה יגבה מהם, ומוקירים תודה לבנק העוזר להם להגיע לבעלות על דירה. חוויתי כיצד קבוצות רכישה של דירות הופכות גבולות כלכליים בין מי שבפנים למי שבחוץ, לגבולות ערכיים של המעמד הבינוני. וראיתי כיצד שוק הנדל"ן מפרסם את סחורותיו כסימביוזה הרמונית בין השקעות הון פרטיות ורווחה משפחתית, קהילתית ולאומית.

מי שכבר מחזיק בבית שומר על ערך השקעתו ואף מרוויח כאשר ערך ביתו עולה, אך רוב המשכנתאות אינן כלכליות. אולם האי-רציונליות לכאורה שבלקיחת משכנתא נובעת לא מהבחירה החופשית של הפרט, כפי שכלכלנים רוצים להניח, אלא מאי-הרציונליות של הכלכלה עצמה. ההון צומח כשהוא כופה על אזרחים וצרכנים תחרות קיומית, שכדי לעמוד בה אין מנוס מהשקעת סכומים הולכים וגדלים. כך הופך מאבק הפרט על רווחתו למרכיב כפוי בשחיקה של רווחת הכלל. מי שמשקיע (או מי שהוריו ומוריו השקיעו בו), תלוי במערכות השומרות על ערך השקעותיו. הפער ההולך וגדל בין "צמיחה כלכלית" ל"צדק חברתי" זועק לשמים, והוא שהצית את את אש המחאה. השתתפו בה צעירים שעדיין לא מימשו את חלום הבעלות על דירה, וחשים על בשרם את העלות המעיקה של כרטיס הכניסה למעמד הבינוני. תמכו בה הוריהם שלמרות עליית ערך הדירות שבבעלותם, מתקשים לתרגם את יתרונותיהם לעזרה לילדיהם להגיע לאותם יתרונות. ולמרות זאת המחאה לא יכולה היתה לחרוג מגבולות השוק, המחייב תחרות קיומית ומתגמל את מי שמשתתף ומצליח בתחרות ביתרונות יחסיים.

האם המחאה החברתית עמדה רק ברקע להתרחשויות שצפית בהן, או שהיא גם השפיעה עליהן ישירות? האם, למשל, שמעת התייחסויות אליה מצד רוכשים או מוכרי נדל"ן? האם הפרדוקס שאת מתארת, בין מחאה ציבורית לבין התנהגות אישית שמאששת את הסדר הקיים, היא משהו שהרוכשים עצמם נתנו עליו את הדעת?

כן, שמעתי המון התייחסויות למחאה, והן כללו את כל מגוון הדעות והעמדות אך בתור אנתרופולוגית, התפקיד שלי הוא לפרש כל אמירה בתוך הקרקע החברתית עליה היא צומחת ולאור ההתנהלות של מי שמביע אותה. מכאן הרגישות שלי למתחים בין התייחסויות אלו ואחרות, לבין דינמיקות שמושכות לפעמים לכיוונים אחרים. הפרדוקס שאני מתארת בין מחאה ציבורית להתנהגות פרטנית, כמו רוב הפרדוקסים שאני נתקלת בהם, קיים על קו התפר בין תודעה לפרקטיקה.

יזמים וקבלנים עמם שוחחתי, בין אם הם הצדיקו את המחאה ובין אם הם יצאו נגדה, ראו בה הזדמנות לקדם את המנגנונים המיטיבים עמם בתור אלה שמספקים דיור "בפועל ולא בדיבורים", ולנגח את אלה המרסנים אותם, כמו מיסוי מופרז או בירוקרטיה מסורבלת. מאחרים שמעתי הכרה באילוצים והצדקת הההתנהלות בתוכם. כך למשל מנציגי עמותת "רוח חדשה", שנלחמו עוד הרבה לפני המחאה נגד מחירי הדיור הגבוהים, כיום מארגנים קבוצות רכישה ללא מטרות רווח, כדי לעזור לצעירים להגיע לבעלות על דירה. לדברי מנהלת העמותה: "פתרון בגדול יצטרך להיות ברמה של הממשלה ואמצעים מרחיקי לכת. באנו ואמרנו שעד שהתהליכים האלה יבשילו צריך לעשות את מה שאפשר עם האמצעים הקיימים."

בקרב רוכשים נתקלתי בעיקר בפרגמטיזם, וזה לא מפתיע. כבר לפני קרוב למאה שנה זיהה גיאורג לוקאץ' את הפרגמטיזם כתוצר מתבקש של התמודדות עם אילוצים כביכול אובייקטיביים בחברה שמעלה על נס את חופש הפרט: מחד, המרת חירות אמיתית עם חירות סובייקטיבית של הדמיון והמחשבה, ומאידך, התנהלות פעילה במסגרת כללי המשחק הקיימים לקידום עצמי, משפחתי, או של "קבוצת אינטרס". לכן בלי קשר לרמת התחכום שבו מושאי המחקר שלי ניתחו את רעות שוק הנדל"ן, ובלי קשר לביקורת שלהם על אנשי עסקים או בפוליטיקאים, הם עשו לביתם והצדיקו זאת רציונלית ומוסרית. אין ספק שהתרעומות והביקורות חושפות את הבעייתיות החברתית של צמיחה כלכלית. אך למרבה הצער, אי אפשר למתוח קו ישר בין התייחסויות ורצונות לבין שינוי חברתי, בחברה שמעמידה אילוצי קיום מופשטים אך בלתי-נמנעים על חבריה, מתוחכמים וממורמרים ככל שיהיו.

לוקאץ'. גם במעמד הבינוני לא קל.

את מזכירה פה ושם את הטיעון שקניית דירה היא השקעה, ושלרוכשים יש אינטרס שערךהדירות יעלה. אם אנחנו מדברים על אנשים שחיים בדירה היחידה שבבעלותם, הטיעון הזה נראה לי מופרך כיוון שהם לא יכולים להרוויח בלי למכור את הדירה,ואז כמובן יצטרכו לקנות דירה יקרה אחרת במקומה. האם בעינייך יש איזשהו ממשבטיעון הזה או שהוא מהווה אחיזת עיניים?

 ניסיתי להתמודד עם טענה שהכלכלן יעקב שיינין העלה על דפי גלובס לפיה "ב-20 השנה האחרונות, דור ההורים מרגיש עצמו מאוד מוצלח. הוא קנה דירה ב-170 אלף שקל לפני 20 שנה והיום היא שווה מיליון שקל. ההורים מאוד רוצים שילדיהם יקנו דירה בזול, אבל בתנאי שערך הדירה שלהם לא ירד." גם לי זה נשמע מופרך לאחר ששמעתי פעם אחר פעם תלונות של הורים על חוסר יכולתם לעזור לילדיהם לרכוש דירה, וטענות של בעלי דירות שגם אם ימכרו את דירתם שערכה עלה, לא יצליחו לשפר את הדיור שלהם. אם כן, יש ממש בטיעון שקניית דירה היא השקעה, ובכל זאת הוא מהווה אחיזת עיניים. אנסה להסביר.

מישל פוקו דיבר כבר בסוף שנות השבעים בהרצאותיו בקולז' דה פראנס (שיצאו לאור ב-2008), על כך שהמדיניות הניאו-ליברלית הופכת את הפרט ל"יזם של עצמו": על-ידי החלת מנגנוני השוק על כל תחומי החיים, נותר הפרט ללא רשתות ביטחון ולכן נאלץ לבטח את עצמו נגד סיכונים כמו אבטלה או מחלות. בהינתן שהביטוח מתווך דרך השוק הפיננסי (למשל בעזרת קרנות פנסיה מופרטות), הפרט הופך למשקיע בעל-כורחו, שגורלו תלוי בתוצאות הכלכליות של השקעותיו. אם כן, אפשר לומר שכל אדם בישראל היום, העומד ברשות עצמו, הוא ממילא משקיע. אם השקיע את כספו בבית, הרי שיש משמעות כלכלית אמיתית לכך שהבית מוסיף או מאבד מערכו. בנוסף, נדל"ן כמעט תמיד נחשב בתודעה הציבורית כהשקעה טובה, עם טיעונים אידיאולוגיים על קוטנה של הארץ וקצב הריבוי הטבעי שבה. ולא חסרות סטטיסטיקות המצביעות על עלייה בערכי הנדל"ן לאורך השנים, כפי שלא חסרים אנשים שרוכשים דירה שנייה או שלישית ומתרברבים בהכנסותיהם.

מצד שני, אין לבלבל בין הגדלת הון כפרקטיקה והגדלת הון כמטרה, כפי שכלכלנים נוהגים לעשות. המטרה של "היזם של עצמו" בהשקעותיו היא לא הגדלת הון אלא ביטחון. להוציא כרישי נדל"ן, אנשים רוכשים בית כדי לגור בו, ובמקרים מסוימים לשריין אותו לילדיהם. כשערכי הנדל"ן גואים, מי שכבר רכש דירה יכול "לצוף" ולא "לשקוע", אבל זה לא עוזר לו להתעשר מחד, ולא להרים את ילדיו לגובה המדד מאידך. הוא יכול רק להתקיים כלכלית, וגם זה בקושי. בהעדר מנגנוני ביטחון חלופיים, אנשים נאלצים להשקיע בדירה, וגורלם הכלכלי תלוי בערכה. אך הטענה לפיה הם מונעים מתוך רצון להגדיל את הונם על ידי ההשקעה הזאת, היא אחיזת עיניים שמטרתה להצדיק מוסרית את העוולה הגדולה שמעוללת השיטה הכלכלית שכופה עלינו אילוצים כאלה.

את דוחה את הטענה ה"כלכלנית" שהבחירה של אנשים לרכוש בית, גם במשכנתא מופקעת, במקום לחיות בשכירות, היא "לא-רציונלית". מהן הסיבות הרציונליות שאנשים לארוצים לחיות בשכירות? את מזכירה את התלות ב"שרירות לבו" של בעל הבית – אבלכפי שאת אומרת, גם תשלומי המשכנתא תלויים בשרירות לבו של הבנק, אז מה ההבדל?

 את הפוסט-דוקטורט האחרון שלי עשיתי בגרמניה, ורוב המשפחות שהכרתי שם גרו בשכירות באותה דירה במשך עשרות שנים, כשהחוק מונע מבעלי הבית להעלות להם את שכר הדירה או להעזיב אותם. בארץ, לעומת זאת, אין רגולציה על שכירות לטווח ארוך ומי שרוצה ביטחון ויציבות, בעיקר עבור ילדיו, לא יכול להרשות לעצמו לגור בדירה שהוא יכול להיות מסולק ממנה כל שנתיים כי בעל הבית החליט להעלות את השכירות, למכור את הדירה, או לערוך בה שיפוצים מקיפים. בעלות על בית מגנה עליו מפני אפשרות כזאת, בהנחה שהוא עושה את כל שביכולתו לעמוד בתשלומי המשכנתא. ההבדל הגדול בין שיעבוד לבעל בית לבין שיעבוד לבנק הוא תפיסתי. מי שמשלם שכירות יודע שכספו נכנס לכיסו של מישהו אחר המרוויח על חשבונו. מי שמשלם משכנתא, לעומת זאת, רואה בתשלום סכום שמצטבר לטובת הנכס שלו עצמו, גם אם הסכום גדול בהרבה משווי הנכס או מהסכום שהיה משלם על מגורים בשכירות.

לאחר משבר האשראי הגדול של 2008, חלה פריחה עצומה במחקר אתנרופולוגי על אשראי. לא כאן המקום לפרט את שלל התובנות שהמחקרים האלה הולידו, אציין רק שהם נוטים לראות את החברה כולה כמתנהלת על פי היגיון של אשראי. מיום לידתנו אנחנו נוטלים את המשאבים החומריים והתרבותיים שאנחנו זקוקים להם לצרכי קיומנו והתפתחותנו מהסביבה שלנו כמעין הלוואה, שאותה אנו מחזירים בבוא העת בתרומה לקיומם והתפתחותם של אחרים. אשראי עומד ביסוד קשרי הגומלין בין אדם לסביבתו החברתית, ולכן כמעט בכל שפה יש קשר ישיר בין מונחי אשראי למונחי מוסר, למשל חובה וזכות, ערבים\ערבות, אמינות /אמונה.

אך יש הבדל בין אשראי בין-אישי לבין אשראי מוסדי – למשל משכנתא שנותן בנק. אשראי בין-אישי הוא שקוף: ברור מי חייב מה למי, ואם יש ריבית, מי מרוויח על חשבון מי. אשראי מוסדי לובש צורה של משאב חברתי השייך לכולנו. בהיסטוריה של הבנקאות (כפי שמתאר האנתרופולוג גוסטב פיבלז), היו תנועות שעודדו אזרחים להפקיד את חסכונותיהם בחשבונות בנק במקום מתחת לבלאטה, כתהליך של תירבות. הן עשו זאת בשם המוסר – המרת אגירה "אנוכית" בסולידריות חברית – ובשם הרציונליזם – הגדלת ערך הכסף על-ידי השקעתו הרווחית. בנקים משקיעים את כספי המפקידים באפיקים רווחיים שתורמים לצמיחה כלכלית ומגדילים את רווחיהם שלהם, שנגזרת מהם מוחזרת למפקידים בדמות ריבית על חסכונותיהם. לכן אשראי בנקאי יכול להיתפש כמנגנון חברתי ה"מעצים" את הפרט נטול-האמצעים להיות יזם ומשקיע. האשראי הרווחי ביותר עבור הבנק הוא בדיוק זה ש"הולך לקראת" הלווה: המשכנתא בשיעור מימון גבוה, המשולמת בתוספת ריבית משך שלושים שנה, ומאפשרת למי שיש לו הון עצמי מינימלי להגיע בכל זאת לבית שעולה למעלה ממיליון שקלים. כך הבנקים הולכים ומתעשרים שעה שהציבור מתבוסס בחובותיו. אך בשל מופשטות יחסי הגומלין האלה, אף אחד לא מניד עפעף כשכשסטנלי פישר יוצא בהצהרות כמו "אני שומע לעיתים קרובות שאומרים כי 'הנגיד דואג יותר למערכת הבנקאית ממה שהוא דואג לזוגות צעירים'. זה פשוט לא נכון. אנו דואגים ליציבות של המערכת הבנקאית כי אנו דואגים לזוגות צעירים" (צוטט ב-גלובס, ב-14 ליוני 2012).

בנדלניאדה האחרונה אפשר היה לראות בעיניים כיצד אשראי רותם מבקשי דיור לצבירת הון. הבית תורגם לנכס נדל"ני והיריד הוצג כתשובה למצוקת הדיור. דוכני המכירה היו מסודרים בטורים כך שדירות באזור המרכז היו באמצע ואלו שבפרפרפיה בשוליים, עם מחירים בהתאם. מי שצעד פנימה למעשה בחר ברגליו לשלם מחיר יקר יותר. כדי לעזור לרוכשים לעמוד ב"בחירה" שלהם, כל הטורים הובילו לשורה שייצגה את הבנקים המרכזיים. הפרסומים בדוכנים קשרו פוטנציאל רווחי עם ערכי משפחה, וקהילה לבשה צורה של משאב השקעתי משותף. על רקע תמונות של אידיאליה פרוורית כיכבו כותרות כמו "הזדמנות נדל"ן חד-פעמית" לצד "הבת של השכנים מקומה 4 לוקחת את רקסי לטיול". על כרזה למגרשים ביישוב קדימה, היתה תמונה של קופת חיסכון שמישהו מכניס לתוכה מטבע, ומתחתיה הכתובית: "חסכון זה נחמד אבל לילדים שלכם מגיע לבנות על עתיד טוב יותר!" ולבסוף: "בשבילכם זו הזדמנות חד פעמית ובשביל הילדים זו השקעה לעתיד".

כך הופכת ההשקעה לבחירה הרציונלית עבור הפרט והמוסרית עבור משפחתו וקהילתו, ודאי כשהיא רק בגדר הבטחה שאולי תתממש מתישהו בעתיד. ובל נשכח שאלה אינן מטבעות  מהקופה הפרטית שמושקעות במגרש ובבית, אלא משכנתא שנותן הבנק: כביכול ההשקעה של החברה בנו (בתיווך המערכת הבנקאית) לטובת הגשמת ייעדנו לבית וביטחון. דרך האשראי, אפוא, מצטיירת צבירת הון כצמיחה כלכלית לטובת הפרט ולרווחת הכלל.


אצולת הרכוש עולה שנית: מחקר של תומס פיקטי והשלכותיו

שוב אנחנו (אני) גאים לארח כאן פוסט אורח, הפעם של ערן חכים. יחד עם דיון שהתפתח בדף הפייסבוק של דותן לשם, ועם הראיון עם הדס וייס שיתפרסם כאן בקרוב אינשאללה, הפוסט של ערן מתקשר לדיון מתפתח בדבר זהותו של "המעמד הבינוני" והמיקום שלו במשבר העולמי ובתנועות המחאה, דיון שיש לו מן הסתם השלכות קריטיות גם בישראל.

המאמר "האם הקפיטליזם של המאה ה-21 יהיה לא שוויוני כמו זה של המאה ה-19" של תומס פיקטי עוסק באי-שוויון כלכלי על פני זמן. אני רוצה להתייחס כאן לכמה מממצאיו המעניינים, הרלבנטיים למציאות בישראל היום.

אתחיל מהדיון שלו בערכו של רכוש ובקשר בינו לבין אי-שוויון. לפי פיקטי, עד מלחמת העולם הראשונה, הגורם המרכזי לאי-השוויון הכלכלי בתוך מדינות היה בעלות לא שוויונית על רכוש בשילוב של העדר מיסי ירושה (בניגוד לאי-שוויון המבוסס על פערים בשכר עבודה). בתקופה זו, העשירון העליון החזיק בידיו 90% מהעושר והוריש אותו לילדיו ללא כל מיסוי. מובן כיצד השילוב בין ריכוז הרכוש בידי מעטים והעברתו לילדיהם ללא כל תשלום מס יוצר שעתוק בין-דורי של אי שוויון. פיקטי שואל מהי חשיבותם של רכוש וירושות בשעתוק בין-דורי של אי-שוויון כיום. על מנת לענות על שאלה זו הוא מתמקד בשתי שאלות משנה: מה משקלו של הרכוש כיום וכיצד הוא מתחלק.

פיקטי מודד את משקלו הכלכלי של הרכוש באמצעות היחס בין סך ערך השוק של הרכוש שקיים במדינה לבין השכר השנתי המצרפי (הכסף שכולם יחד הרוויחו בעבודה). ככל שהיחס הזה גבוה יותר, משקלה של בעלות על רכוש גבוה יותר. זה מדד טוב כיוון שהוא מאפשר להבין את חשיבותו של רכוש במונחי חודשי העבודה שנדרשים להשיגו. בנוסף, פיקטי מתייחס גם להכנסות מרכוש. לטענתו, ההכנסות מרכוש מהוות שיעור קבוע מהערך של הרכוש. הטענה הזאת לא מוצדקת היטב במאמר, על אף שהיא טענה נפוצה. בכל אופן, על בסיסה הוא טוען שערכו של הרכוש במונחי שכר עבודה אומר לנו גם מה ערכם של הרווחים מרכוש במונחי שכר עבודה. ככל שערך הרכוש והרווחים מהרכוש גבוה יותר, משמעותו של רכוש לאי-שוויון גבוהה יותר: אם הדירה של ההורים שלי שווה שתיים עשרה משכורות חודשיות, הירושה שהם יעבירו לי שווה שנת עבודה, אך אם הדירה שלהם שווה מאה עשרים משכורות חודשיות, הירושה שהם יעבירו לי שווה עשר שנות עבודה; זה הבדל גדול.

פיקטי מראה שאחרי מלחמות העולם ערכו היחסי של הרכוש ירד באופן ניכר, וזה נתון לא מפתיע. לצידו, אחת מהטענות המרכזיות של פיקטי היא שהירידה בערך היחסי של רכוש היתה ירידה זמנית שאפיינה את שנות ה-60 וה-70, ושכיום אנחנו נמצאים במצב דומה לזה שהיה נהוג בסוף מאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הוא מראה שהיחס בין הרכוש הממוצע לאדם לבין המשכורת השנתית הממוצעת עשה תנועת U מ–1820 ועד היום. בצרפת לדוגמא, ערב מלחמת העולם הראשונה עמד היחס על 6.5, לאחר מלחמת העולם השניה על 2, וכיום הוא עומד על 5.6 (והנתונים במדינות אירופה ובארה"ב דומים). כלומר, לאחר ירידה ביחס בין הרכוש המצרפי להכנסה מעבודה, אנחנו קרובים מאוד ליחס ששרר ערב מלחמת העולם הראשונה.

את ערכו של הרכוש ניתן לפרש כאינדיקציה לערכן הכלכלי של ירושות, כלומר, כנתון המתאר אי-שוויון מורש, שיוכי, כזה שלא קשור בשום צורה לפעולות של הפרט אלא רק לתנאים שלתוכם נולד. אך ערכם של רכוש וירושות ישפיע על אי-השוויון רק אם הבעלות על הרכוש אינה שוויונית. בהקשר זה ההבדל המרכזי בין המאה ה-19 לימינו הוא הופעתו של מעמד ביניים (בעיקר במדינות העשירות – מדינות אירופה וצפון אמריקה). בסוף המאה ה-19 העשירון העליון החזיק ב-90% מהרכוש, ועשירונים 6-9 ב-10% הנותרים. כיום, העשירון העליון מחזיק בכ- 55% מהרכוש והעשירונים 6-9 בכ-40% (שימו לב שמדובר ב-40% מהאוכלוסייה ששולטים בכ-40% מהרכוש. כמובן שגם בתוך קבוצה זו יש אי-שוויון רב, אבל בגדול, האנשים שמחזיקים בדירה אחת נכנסים לקטגוריה הזאת).

יש לשים לב שנתון זה אומר שמבחינת המחצית הענייה יותר של האוכלוסייה המצב נשאר פחות או יותר זהה. החברים בקבוצה זו לא החזיקו מעולם ברכוש וממשיכים לא להחזיק בו היום.

בארה"ב, על אף שחלוקת הרכוש שוויונית יותר היום מאשר בתחילת המאה ה-20, נתח ההכנסות של העשירון והמאיון העליון עשה תנועת U (דומה לזו של ערך העושר) וכיום נתח ההכנסות של העשירון העליון מגיע לשיא שלא נראה מאז 1928. אם בשנות ה-50-60, שלט העשירון העליון בארה"ב ב 35% מההכנסה, כיום הוא מחזיק ב 50% מההכנסה (כאשר חלקו של המאיון העליון עלה מ- 10% מסך ההכנסה ל- 25%). פיקטי מסביר "סתירה" זו (חלוקת רכוש שוויונית יותר שלא השפיעה על חלוקת נתח ההכנסות הכולל) במה שהוא מכנה "עלייתם של העשירים העובדים", מנהלים ובכירים שמושכים משכורות עתק ואף קובעים את שכרם בעצמם.

בצרפת הנתונים שונים מאוד: נתח ההכנסות של העשירון והמאיון העליון ירדו מ-20% ו-45% ב-1910 ל- 9% ו- 32% ב-2007, זאת כיוון שאי-השוויון משכר בצרפת נמוך באופן ניכר מזה שבארה"ב (מעניין יהיה לבדוק לאיזה מהמודלים ישראל דומה יותר).

עם זאת, גם בצרפת, הירידה ברכוש של המאיון והעשירון העליונים רלבנטית בעיקר (ואולי רק) למעמד הבינוני. על-פי הממצאים של פיקטי, שכר העבודה שירוויח כל חייו אדם מהמחצית התחתונה של האוכלוסייה שווה פחות או יותר לערך הירושה של אדם מהמעמד בינוני (והרבה פחות מהירושה הממוצעת בקרב העשירון העליון). – הן בארצות הברית והן בצרפת.

ואיך הנתון המטורף הזה נראה על ציר הזמן? אם בוחנים בצרפת את ערך הירושה הממוצעת של חמשת העשירונים העליונים ביחס לשכר העבודה, עולה שגם הוא עשה תנועת U בין סוף המאה ה-19 לבין ימינו: אז וגם היום הירושה הממוצעת של חמשת העשירונים העליונים שווה פחות או יותר להכנסה ממוצעת מסך שכר עבודה של כל החיים בחמשת העשירונים התחתונים.

כלומר, הן בצרפת והן בארה"ב לא חל שינוי ניכר באי-השוויון מנקודת מבטו של החצי העני באוכלוסיה בין סוף המאה ה-19 להיום – או אם לדייק, היו שינויים, אך חזרנו לאותה נקודה. בשתי המדינות עלה כוחו של מעמד הביניים, אם כי בארה"ב כוחו נחלש מאוד וכיום הוא עשיר הרבה פחות מאשר מקבילו בצרפת.

מהומות באמיין שבצרפת בשבוע שעבר

מוביליות בין-דורית ועושר

פיקטי טוען שאנחנו חיים תחת אשליה של מוביליות כלכלית גבוהה, כלומר, שבפני אנשים פתוחה האפשרות לצבור או להפסיד רכוש. לפיו, אשליה זו נוצרה בתקופה שבה חשיבותם של עושר וירושות היתה נמוכה יחסית, ואנשים יכול לצבור רכוש בקלות יחסית. את המסקנה הזו אפשר להעתיק לישראל די בקלות, ומהכרות עם הנתונים הכלליים נדמה לי שכאן הקשר יהיה אפילו חזק יותר. כלומר, שכר עבודה איפשר לאנשים להשיג רכוש כיוון שהיחס בין רכוש לבין שכר עבודה היה נמוך יחסית. כיום, היחס הזה חזר לרמתו הגבוהה ממפנה המאה הקודמת, והאפשרות להמיר עבודה ברכוש כמעט לא קיימת:  "בשביל אנשים שגדלו בשנות השבעים והשמונים, שיש להם הכנסה רק מעבודה, הסבירות להגיע לבעלות על משהו קרובה לאפס; וכל מי שיש בבעלותו דירה – ככל הנראה ירש עושר מהוריו. סיבה נוספת לאשליית המוביליות היא האשליה או התקווה שאי שוויון שנובע משכר הוא הוגן יותר. ובמילותיו:

"אחת הסיבות לכך שהיינו אולי אופטימיים יותר מן הראוי היא משום שבמשך תקופה ארוכה למדי, למעשה התקופה שלאחר המלחמה — בשנות  החמישים, השישים והשבעים — לאנשים לא היה כל כך הרבה להוריש לילדיהם, אבל  בעצם  זו  תקופת  מַעֲבָר  ואין  סיבה  לצפות  שהיא  תימשך  לנצח.  הסיבה השנייה היא שאי–השוויון בהכנסה מעבודה הגיע היום לרמות שלא נודעו כמותן. בשום  תקופה  בהיסטוריה,  לפחות  לא  על  פי  הנתונים  המתועדים  שיש  בידינו. נתונים שנאספו החל מן המאה ה–19 מעידים שלאי–שוויון בהכנסה מעבודה היום, בייחוד בארצות הברית, אין כמעט שום קשר לכישרון, להישגים ולתפוקה שולית; הוא קשור יותר ליכולת של אנשים מסוימים לקבוע את שכרם שלהם. מבחינה  מסוימת הסוג הזה, המודרני, של אי–שוויון, מעורר שאט נפש אפילו יותר מן הסוג הראשון, משום שאת הסוג הראשון, אי–השוויון של המאה ה–19 שנבע מעושר שעבר בירושה, לא היה ניסיון להצדיק מנקודת מבט מוסרית. לאנשים מסוימים היתה ירושה גדולה, לאחרים היתה ירושה קטנה, ואיש לא ניסה להעמיד פנים שאלה  שירשו  יותר  ניחנו  בכישרון  רב  יותר.  לעומת  זאת  אי–השוויון  המודרני, המבוסס על הכנסה מעבודה, הוא הרבה יותר נתעב משום שהוא מלּווה בשיח האידיאולוגי על כישרון והישגים אישיים"

התשואה הממוצעת על רכוש, לדברי פיקטי, היא בערך 5% – נתון שאליו הוא מגיע את באמצעות חלוקה של סך ההכנסות מרכוש (דמי שכירות, הכנסות מריבית, דיבידנדים וכו'), בערך השוק שלו . הצמיחה לרוב נמוכה מכך, ולכן החוק הבסיסי של הקפיטליזם הוא הצבר. "כל עושר מן העבר יהוון מהר יותר מן הצמיחה, ומשום כך עושר שמקורו בירושה יהיה גדול יותר מעושר שמקורו בהכנסה מעבודה. אם מחפשים חוק אוניברסלי לקפיטליזם, זה החוק". כלומר, אנו צפויים לראות המשך במגמה הזאת, אלא אם תהיה עוד מלחמה שתפגע בערך ההון. אני בוחר במילה הצבר (שהוא לא השתמש בה) כי זה מזכיר מאוד את חוק ההצבר של מרקס, לפחות בכל הנוגע להעמקתו של אי-השוויון והצבר הרכוש (אצל מרקס, ההון) בידי מעטים. את המסקנה שאליה מגיע מרקס על בסיס תיאורטי, מבסס פיקטי על בסיס ניתוח אמפיריקה של העבר.

הקשר למחאות בישראל

הניתוח הזה מאפשר להתבונן מזווית מעניינת במה שקרה בישראל. בעשור האחרון ערכו של העושר (שכולל בתוכו דירות) עלה ועלה, ושכר עבודה לא מאפשר יותר לצבור עושר, אפילו מינימלי (דירה). בני המעמד הבינוני, שהוריהם השיגו את הדירות שלהם בעצמם כיוון שהיחס בין עושר לשכר היה נמוך יותר, צועקים שהתנאים שונו לרעתם.

לי נראה שיש בתוך קבוצת מעמד הביניים פילוג של אינטרסים ביחס לכמות הרכוש שצברו ההורים: 1. אלה שההורים שלהם צברו עושר שיעניק לילדים יותר מדירה אחת, אפילו הרוויחו מבחינה כלכלית טהורה. אמנם ההערכה העצמית שלהם עלולה להיפגע כיוון שלא השיגו את רכושם בעצמם, אבל כלכלית, הם יקבלו יותר מהממוצע במשק ולכן העלייה בערך הרכוש עובדת לטובתם. 2. אלה שההורים שלהם צברו עושר שווה-ערך לדירה אחת יסתדרו. הם יזכו בירושה בעלת ערך גבוה, אם כי רבים מהם, בייחוד אלה שיחלקו את הירושה עם מספר אחים, יצרכו אותה (כלומר ימכרו אותה ולא וישקיעו את התשואה ברכוש) ולא יוכלו להעביר אותה לילדיהם (נושא שמצדיק ניתוח עצמאי). 3. אלה שהוריהם לא צברו עושר מרגישים מרומים – אמרו להם שהדרך לבעלות על רכוש עוברת דרך לימודים, וכך באמת היה עד לא מזמן (עם משכנתא וכו'), אבל הגענו ליחס עושר\שכר שכבר לא מאפשר את זה, השכר שמשולם לבוגר\ת תואר ראשון או שני ממוצע\ת כבר לא מספיק בשביל לצבור רכוש. אם כי כלל לא בטוח שבקרב המוחים מהמעמד הבינוני מדובר בקבוצה גדולה.

ומה עם החצי העני של האוכלוסייה ? עבורו, השינוי ביחס בין רכוש לשכר משמעותי פחות. מעולם לא היה להם רכוש, הם מעולם לא החזיקו דירה משלהם, והאפשרות הזאת היתה חסומה עבורם גם כאשר רכוש היה זול יותר – בשנות ה- 60-70. זה לא שאין קשר בין התהליכים: העשירונים הנמוכים צריכים לשלם על השכרת רכושם של אחרים, והשינוי בערך הרכוש קשור לעליית מחירי השכירות. בנוסף, תהליכי הפרטה וייבוש מנגנוני רווחה בוודאי קשורים לשינויים אלה: כשערך הרכוש עולה, גם הרכוש (מפעלים, חברות, קרקעות וכו') שבידי המדינה שווה יותר, ולכן בעלי ההון יעשו יותר כדי להעביר אותו לידיהם. כך או כך, כלפי החצי התחתון השוק נשאר לא הוגן כפי שתמיד היה. אם מעמד הביניים יצליח להחזיר את היחס בין עושר להכנסה לרמתו הקודמת, החברים בו יצליחו שוב לצבור רכוש, אבל שינוי שכזה לא יאפשר אותו הדבר לחברי וחברות המעמד הנמוך.



מלחמת המעמדות של דה מארקר

פורסם במקור בהעוקץ. תודה ליונית נעמן על חלק גדול מהלינקים.

מאז הקיץ שעבר נוקט עיתון דה מארקר ביחס למה שמכונה "המחאה החברתית" בקו עקבי מאד, שניתן לסכמו כדלהלן: אם היעד הוא "הורדת יוקר המחייה", אזי שהפיתרון המתבקש הוא להילחם במונופולים שמעלים מחירים בזכות שליטתם במשאבים כאלה ואחרים. כדי להוריד את מחירי הדיור, צריך להוציא את השליטה בקרקעות מידי המדינה; כדי להוריד את מחירי המזון, צריך לאפשר ייבוא חופשי של מזון מחו"ל; כדי להוריד את מחירי הסלולר צריך לאפשר לחברות חדשות להיכנס לשוק, וכן הלאה. בארץ מתנהלת מלחמת מעמדות, מספרים לנו ב”דה מארקר”, אבל שני הצדדים הם לא מי שאתם חושבים: בצד הנדפק ניצבים לצד הענייםהעובדים ומעמד הביניים הקורס גם בעלי עסקים "יצרניים", ובצד המרוויח עומדים לצד הטייקונים וחבריהם בממשלה גם העובדים המאורגנים בוועדים חזקים, המהווים (לכאורה) מונופולים בפני עצמם בשל שליטתם על מוקדי כוח כמו הנמלים ומערכת החשמל.

אבל האם יש איזשהו קשר בין רשימת היעדים של "דה מארקר" לבין מה שהמחאה החברתית מבקשת להשיג? האם מלחמת המעמדות שלהם היא מלחמת המעמדות שלנו, או שמא היא ניסיון לבלבל את היוצרות ולטשטש את קווי החזית שעליהם אנחנו נלחמים? בין בשל הרתיעה מכניסה לוויכוחים כלכליים שבהם אנחנו "לא מבינים" ובין בשל היעדרה של אכסניה בעלת יוקרה דומה לזו של העיתון, המחאה ממעטת להתווכח עם הקו שמציע לה "דה מארקר". בפוסט זה אנסה להציג את התיאוריה והמניעים מאחורי המסע של "דה מארקר", על השגיאות והסכנות שטמונות בו, ועל הסיבות שבגללן המחאה החברתית חייבת לתפוס ממנו מרחק.

אלוף המדוכאים גיא רולניק

ניצחון התחרות?

"דה מארקר" הוא עיתון ניאוליברלי, גם אם הוא משתדל לפעמים שלא להצטייר ככזה. תפיסת העולם שעליה הוא מכריז מדי גיליון היא שהפיתרון לבעיות כלכליותחברתיות הוא תמיד "השוק החופשי". הבעיה עם השוק הישראלי, אומר לנו העיתון, היא שהוא לא חופשי: כיוון שבמגזרים רבים אין תחרות, ספקי הסחורות יכולים לגבות כמעט כל מחיר שעולה על רוחם, לחלק מתוכו נתחים לעובדיהם ולשלטונות, וליהנות מההפקר. הפיתרון, טוענים ב"דה מארקר", לא מסובך בהרבה מהבעיה: יש צורך בלחץ ציבורי שיניב רגולציה מדינתית אפקטיבית על מונופולים על מנת להגביר בתורה את התחרותיות במשק.

בהינתן ש"דה מארקר" שייך לקבוצת שוקן, קבוצת הון פריפריאלית יחסית במשק הישראלי, אין ספק שמאבק במונופולים יכול לסייע לו, אבל הטענה ש"הגברת התחרותיות" תשפר את רמת החיים של רוב אזרחי המדינה מפוקפקת. כפי שטענו הכלכלנים פול בראן ופול סויזי       Monopoly Capital (1966) בספרם המכונן, אין צורך במונופול של ממש (קרי, בשליטה של חברה אחת ויחידה על שוק) כדי לחמוק מתמחור תחרותי. גם ענף שבו מתחרים עשרה או עשרים משתתפים יתנהל בדרך כלל כ"אוליגופול" (שלטוןמעטים), כיוון שלכולם יש אינטרס לדבוק במחיר שקובעים השחקנים הגדולים ביותר, ולא לדרדר את הענף כולו למלחמת מחירים שמנוגדת לאינטרסים של כולם.

במצב כזה, לא מפתיע לגלות שכל משק קפיטליסטי מאז תחילת המאה העשרים מגלה נטייה למונופוליזם. כל בעל עסק המעוניין למקסם את רווחיו ישאף להפוך למונופול, ומי שיצליח להתברג לענף רווחי לרוב לא ינענע את הסירה שעליה הוא יושב ביחד עם מתחריו. גם כאשר פורצות מלחמות מחירים, תוצאתן של אלה היא לרוב החרפת המצב, כיוון שהן גורמות לחלק מהשחקנים בענף לפשוט את הרגל וכך מצמצמות את מספרם.

המצב במשק הישראלי אמנם קיצוני במיוחד. רוב הפרשנים סבורים שכעשרים משפחות שולטות בו, והכלכלנים הרדיקליים שמשון ביכלר ויונתן ניצן סבורים שלמעשה מדובר בשש תשלובות ענק בלבד, שגם מנהלות ביניהן קשרי גומלין ענפים. הרפורמה בענף הסלולר, שאותה מציג "דה מארקר" כהצלחה כבירה עבור המחאה החברתית ועבור העיתון עצמו, הביאה להרחבת השוק משלושה שחקנים, כולם מקרב תשלובות הענק, לחמישה – כשאחד מהנוספים (הוט) גם הוא שייך לקבוצות ההון הגדולות. בעקבות הרפורמה אמנם החלה מלחמת מחירים שהובילה לירידה תלולה בתעריפים, אך מלחמות מחירים, כאמור, עשויות לפרוץ גם בשווקים אוליגופוליים. מבחינה תיאורטית יש לצפות שלאורך זמן המחירים ישובו לעלות – אין הבדל גדול בין שלושה לחמישה שחקנים מבחינת הנטייה לאוליגופוליזם.

יוקר המחייה – של מי?

אחת הדרכים בהן מבקשים ב"דה מארקר" לשכנע את תומכי המחאה החברתית שמאבקנו ומאבקם חד הם היא באמצעות הכתרת המסע שלהם כמחאה "נגד יוקר המחייה". גם אם נניח לצורך הדיון שאנו מקבלים את הכותרת הזו, מותר לנו לשאול למה הביטוי הזה בעצם מתייחס – האם לעלותן של הסחורות שאנחנו צורכים בשקלים חדשים נטו, או ביחס לכמה שאנחנו יכולים לשלם? אם, למשל, תחול ירידה במחירים יחד עם ירידה בשכר – האם ניתן יהיה להסיק מכך שיוקר המחייה ירד? ואם, לחלופין, ירדו המחירים במקביל לעלייה באבטלה, עלייה במסים על העניים ומעמד הביניים, או חיסולם של שירותים חברתיים – מה בכלל הרווחנו?

מרגע שהשאלות הללו עולות, משחק ההחלפות שמשחק "דה מארקר" עם המחאה מתחיל להיראות פחות משכנע. ב"דה מארקר" הרי לא מצפים מהטייקונים לשלם את ירידת המחירים רק מכיסם! אשמים לא פחות מהם במחירים המופקעים, ואולי אף יותר, הם כמובן עובדיהם. ניקח דוגמא מ"דה מרקר ויק" של 3/8/12, בו סמי פרץ קורא להגברת התחרותיות בענף הבנקים. תחת הכותרת המחשידה "נ"ב" בסוף המאמר מופיעה הפסקה הבאה:

המפקח על הבנקים כבר הכריז היכן הבנקים יכולים להשתפר…: במבנה ההוצאות שלהם. אין זה סוד שבמערכת הבנקאות יש אלפי עובדים מיותרים ויקרים להחריד. אלא שההסכמים הקיבוציים הקשיחים מונעים מהנהלות הבנקים להתייעל, ולכן הן מגלגלות את העלויות העודפות של אחזקת כוח אדם יקר ומנופח על הלקוחות.

במלים אחרות, הוזלת העלויות בעקבות "הגברת התחרות" לא תבוא על חשבון הרווח של בעלי ההון – חס וחלילה, שלא יברחו לנו לחו"ל! אז מאיפה יבוא הכסף? מהעובדים כמובן, בדמות קיצוצים בשכר ובהטבות, ובדמות פיטורים. את הצורך ב"התייעלות" בענפי הסלולר, התעופה, החקלאות, ועוד ועוד, חוגגים ב"דה מארקר" כאילו העובדים המועדים ל"ייעול" לא היו אותם אנשים ממש שעל זכויותיהם כצרכנים מגן העיתון בחירוף נפש.

לקחת לעשירים, לתת לעניים

אין בכך כדי לומר שמלחמת המעמדות שמדמיין "דה מארקר" חסרתבסיס לחלוטין. נכונה הטענה שבענפים מונופוליים הצורך של המעסיקים להילחם בשן ועין נגד כל דרישה של עובדיהם להעלאה בשכר קטנה יותר, כיוון שמחיר הסחורה גמיש (בניגוד למעסיקים בענפים תחרותיים, שאינם יכולים לשנות את מחיר הסחורה ועלולים להיגרר לפשיטת רגל בעקבות עליה בשכר). הדברים נכונים עוד יותר במגזר הציבורי, שבו המנהלים אינם טרודים כלל בצורך לעשות רווח. אליבא ד"דה מארקר", אם כן, המשק הישראלי מתחלק לשני מחנות: המונופוליסטים ועובדיהם "המנופחים" מול בעלי ההון הקטנים יותר ועובדיהם. את אלה האחרונים מנסה "דה מארקר" להניא מדרישתם לשכר גבוה יותר, שירותים ציבוריים טובים יותר ומסים נמוכים יותר, ולהחליף אותה בדרישה לשבור את העובדים החזקים, שתניב "ירידה ביוקר המחייה" בדמות ירידה במחירים של מוצרים מסוימים.

במסגרת הקפיטליזם, שלוש אפשרויות פתוחות בפני אנשים עובדים ששואפים לרמת חיים טובה יותר: העלאת פריון הייצור, שינוי בחלוקת העושר בינם לבין בעלי ההון, ומאבק נגד עובדים אחרים. כיוון שבחברה קפיטליסטית העובדים אינם שולטים באמצעי הייצור, קשה להם להשפיע ישירות על פריון הייצור, ולכן מתמקדת המחאה החברתית בארץ, בצדק, באפשרות השנייה, שבאה לידי ביטוי בדרישות לאספקה ציבורית של צרכי יסוד כמו דיור, למדיניות מס פרוגרסיבית שתיקח מהעשירים, ולשיקומה של מערכת הרווחה כדי שתיתן לעניים. בפועל, ב"דה מארקר" מציעים לנו להחליף את הדרך השנייה בדרך השלישית.

המהלך של "דה מארקר" מסוכן בדיוק משום שהוא לא מנותק לחלוטין מהמציאות. מערך הפיקוח על ההון בארץ אכן מושחת ומסואב, והעובדים בחלקים מסוימים במגזר הציבורי – בראש ובראשונה במערכת הביטחון – אכן נהנים מהטבות מפליגות שאין קשר בינן לבין השכר של שאר אזרחי המדינה. על הנקודות הללו המחאה החברתית יכולה להסכים עם "דה מארקר". אך בין הסכמות נקודתיות שכאלה לבין המרת הפרויקט המהפכני של המחאה בדרישה ל"הגברת התחרותיות" שאולי תביא לירידת מחירים, ובוודאות תביא לירידה בשכר ועלייה באבטלה – המרחק גדול. המחאה החברתית, בישראל כמו בעולם כולו, מציירת את הקו בין האזרחים שעובדים למחייתם – "ה-99%" – לבין המיעוט הקטן שמתפרנס מעבודתם של אחרים. ב"דה מארקר" מציעים לנו להחליף את המאבק המעמדי הזה במאבק של פלג אחד של ההון באחר, ובמלכודת הזאת אסור ליפול.

גילה אדרעי. כולנו.


בשקרים ועוול מתעטפת

כן כן, הבלוג בן שבוע וחצי וכבר יש לנו פוסט אורח! עוז גורה ודותן לשם, בתחקיר שמנקה את כל הבולשיט ממה שהמערכת מאכילה אותנו ברגעים אלה ממש. אנחנו כאן ב"עתידות" גאים לתרום את חלקנו למאמץ המלחמתי.
אומרים לך שהעניים לא משלמים מיסים? משקרים לך. בין היתר, משמעותן של הגזרות החדשות אותן משית עלינו נתניהו היא כי העניים ביותר ישלמו כ-2.5 אחוזים נוספים מהכנסתם, ואילו העשירים – רק כחצי אחוז. ממשלת ישראל מכריזה על שלב חדש במלחמה כנגד אזרחיה העניים

ברוב של 20 כנגד 9 שרים אישרה אתמול (ב') ממשלת ישראל את הגזרות הכלכליות אותן הניחו על שולחנה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר-האוצר יובל שטייניץ. בישיבה צייר מר נתניהו בפני השרים תמונת-מצב קודרת לפיה מדינת ישראל ניצבת בפתחה של "מלחמת עולם כלכלית". כפי שתיאר זאת רה"מ באוזני השרים, הורדת דירוג האשראי של מדינות מערב אירופה, ההאטה הצפויה בצמיחה העולמית והתרחבות הגירעון בישראל – כל אלה מחייבים פעולה נחושה של הממשלה; פעולה זו, בדמות שורה של העלאות מיסים וקיצוצים בהוצאות הממשלה, תוארה על ידי נתניהו כ"אחראית", "מדודה" ו"מאוזנת". בחינת השפעתן של שתי הגזירות הראשונות שהוטלו על ידי הממשלה מגלה כי מילים אלה משמשות ככסות לפעולת גזל. בפועל, ממשלת ישראל לוקחת מן העניים ונותנת לעשירים.

ביולי 2011 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח שהוכן על ידי אילנית בר בו מוצגת "בחינת עשירוני מס לפי עשירוני הכנסה. "על בסיס הנתונים המופיעים בדו"ח נבחן את השפעת שתי הגזרות הכלכליות: העלאת המע"מ ב-1 אחוז והעלאת מיסי הקניה על סיגריות בכ-3-2 שקלים לחפיסה שהוטלו לאחרונה.

מר נתניהו מדבר רבות על "אחריות", על "הוגנות", על "איזון" ועל "הכרח", ואוהב לצייר עצמו כאבי האומה המשול לראש משק בית המנהל את האחוזה המשפחתית באחריות ומפגין דאגה כנה לבני ביתו. עם זאת, כפי שהנתונים מראים, בלקסיקון של ממשלת ישראל 'ניהול משק בית אחראי ומאוזן' משמעותו לאתר את בן המשפחה החלש ביותר ולהכריח אותו לשלם יותר מכולם.

גזירה ראשונה: מע"מ

על פניו, נדמה כי כולנו נתחלק באופן שווה בנטל המס החדש – מחירם של כל המוצרים גדל באחוז אחד, וכך כולנו נשלם קצת יותר על הדברים שקנינו עד כה. בפועל, העניים ביותר משלמים אחוז גבוה פי שלושה מהכנסתם  מן האחוז אותו משלמים העשירים. על פי נתוני הדו"ח, בשנת 2009 שילמו משקי הבית העניים ביותר (אלה הנמצאים בעשירון ההכנסה הנמוך ביותר), כ-27 אחוזים מהכנסתם נטו על תשלומי מע"מ. לשם השוואה, העשירים (אלו הנמצאים בעשירון ההכנסה הגבוה ביותר) שילמו באותה שנה כ-8 אחוזים בלבד מההכנסה נטו שלהם על תשלומי מע"מ. את הפער נוהגים הכלכלנים ליחס לשוני בדפוסי הצריכה של העניים ביותר ושל העשירים. לטענתם, העניים ביותר מוציאים את מרב הכנסתם על מזון וקורת גג בעוד העשירים אינם מוציאים את כל הכנסתם, אלא משתמשים בעודף ההכנסה לחיסכון. אם כן, יש לשאול את כלכלני האוצר מדוע מנסה ממשלת ישראל לכסות את הגירעון בתקציב המדינה באמצעות מס המושתת בראש ובראשונה על אלה שידם אינה משגת לחסוך.

מחישוב שערכנו עולה, כי משמעות העלאת שיעור המע"מ ב אחוז אחד (מ-16% ל-17%) היא שהעניים ביותר נאלצים לוותר  על כ-1.7 אחוזים נוספים מהכנסתם. חישוב דומה עבור העשירים מלמד כי הם יוותרו על כ-0.5 אחוז בלבד מההכנסה שלהם. במילים אחרות, הנתונים מלמדים כי התוכנית הכלכלית של נתניהו ושטייניץ לסגירת הגרעון בתקציב המדינה היא כדלקמן: העניים ישלמו באחוזי הכנסה קרוב לפי 3 (!) מהעשירים. ככה מאזנים תקציב בישראל.

גזירה שנייה: העלאת מסי קניה על סיגריות

למיסוי העניים בשיעור העולה על פי שלושה מזה שהוטל על העשירים הצטרף צעד נוסף שאין לתארו אלא כנבזי – העלאת מס הקנייה על סיגריות. אומנם זה נכון שסיגריות הורגות ועדיף שכולם יחדלו מלעשן, יפה שעה אחת קודם; אבל זו אינה השאלה. השאלה היא ממי גובה הממשלה את הכסף על מנת לסתום את החור שנפער בתקציב; והתשובה לשאלה חד-משמעית: מהעניים.

כפי שמראה מחקרה של הגב' בר, על כל שקל שהעשירים שילמו לקופת המדינה בגין רכישת סיגריות בשנת 2009 – העניים ביותר שילמו שני שקלים! אין דרך יפה לאמר זאת. השלב הראשון עליו החליטה ממשלת ישראל בהיערכותה ל"מלחמת העולם הכלכלית" הוא גביית שני שקלים מן העני על כל שקל שייגבה מן העשיר.

אין להקל ראש בהכנסות המדינה ממיסוי סיגריות. ב-2009 עמדו אלה על יותר מ-4.1 מיליארד שקלים, והיות והעניים מעשנים יותר מהעשירים, כמעל לחצי מיליארד מתוכם שילמו העניים ביותר. מסי הקניה על סיגריות ששילמו משקי הבית העניים ביותר היוו כ-7% מהכנסתם בנטו, בעוד עבור משקי בית מן העשירון העליון היוו תשלומי המס כ-0.35%. פי עשרים, לא פחות. עכשיו מעוניינת הממשלה להעלות את המיסוי הזה עוד יותר. את כלכלני האוצר יש לשאול מה בדיוק "מדוד" בתוכניתם החדשה.

עניים משלמים מיסים, והרבה

כפי שמלמד התרשים שלהלן, משקי הבית העניים ביותר בישראל משלמים יותר משליש מהכנסתם במיסים עקיפים. בפעם הבאה שאומרים לכם שהעניים אינם משלמים מיסים, תדעו שמשקרים לכם; אבל גם זה לא מספיק – שכן החל מהשבוע הבא, וכפי שהצגנו מעלה, העניים ישלמו אף יותר. המיסים החדשים שהוטלו עליהם שקולים למעל לשניים וחצי אחוז מהכנסתם בנטו. לשם ההשוואה, העשירים ישלמו תוספת של כחצי אחוז בלבד; פער של פי חמישה!

אם כן, באצטלה של "מלחמת עולם כלכלית" בוחרת ממשלת ישראל להלחם בענייה, משל היו אויב אותו יש להדביר. איננו מוצאים דרך אחרת לתאר זאת, אלא כמערכה כלכלית רחבה כנגד העניים בישראל.

בפוסט שנכתב בעקבות הפינוי האלים של "מגדל צדק" מתארת חנה קים כיצד מה שהיא מכנה "מליציות ההון-שלטון" מגרשת יהודים מבתיהם, ללא בג"צ ובצלם, מעברו המערבי של הקו הירוק. קים כותבת את הדברים הבאים:

היום, במלאת שבעה למותו של משה סילמן המנוח, יום לאחר הטלת הגזירות החדשות, ארבעה ימים לפני העלאת המע"מ וקיצוץ נוסף של התקציבים הציבוריים – היום כבר ברור שמדובר בשלב נוסף של מלחמת אזרחים: מליציות ההון-שלטון בהנהגת נתניהו נגד מרבית תושבי מדינת ישראל.

מן הצד האחד עומדים נציגי הקואליציה של נתניהו, חבריו הטייקונים השולטים על ערוצי התקשורת, שוק המזון, הבנקים וגם חלק מהתנועה הקיבוצית והרוב המכריע של המתנחלים. מן הצד השני זה את, אתה ואני.

את הפוסט שלה חותמת קים בקריאה הבאה, אליה אנו מבקשים לצרף את קולנו:

זה ייקח זמן, זה יהיה כואב ומתיש, אבל זה יגיע ברגע שבו לא נפנה את היאוש כלפי עצמנו, אלא נצא איתו לרחובות, וננסה כל יום לתרום את חלקנו להעצמת המחאה. בדרך של שיתופי פעולה, בדרך לא אלימה, כדי שאף אחד, אף אחד לא יסתום לנו את הפה וקהלנו יהיה רב יותר, עממי יותר… הייאוש הוא מצרך זול וקל להשגה. אסור לשקוע בו.