Posts tagged ‘gender’

17/11/2012

ממזרים בדרום (קצת אסקפיזם מאמריקה)

אני חייב להודות שאני מצפה די בכיליון עיניים ל-Django Unchained, הסרט החדש של טרנטינו. משום מה הוא טוען שמדובר בז'אנר שונה לחלוטין מ"ממזרים חסרי כבוד" אבל לי זה נשמע די דומה: פנטזיה מדממת על נקמתה של קבוצה מדוכאת (קריאה שאולי אפשר להחיל בזהירות גם על "קיל ביל" בהקשר המגדרי). מה שמעניין וגורם לי לצפות לסרט כל כך זה שזה לא טריוויאלי בכלל לפתח את הפנטזיה הזאת סביב נושא הגזע בארצות הברית היום. בעידן של אובמה part deux גזע הוא הנושא הכי נפיץ והכי מוכחש בפוליטיקה האמריקאית. כפי שרבים כבר ציינו, לאמריקה קל הרבה יותר להתמודד עם השואה מאשר עם העבדות: בגלל זה יש בוושינגטון מוזיאון לאומי לזכר השואה (שלא קרתה בגבולות ארצות הברית או באשמתה) ואין מוזיאון לזכר העבדות, אפילו (או במיוחד) היום.

עוד סרט יוצא עכשיו שמתמודד עם זיכרון העבדות, "לינקולן" של ספילברג (שמאפשר לנו לבנות מרובע אנלוגי יפה: "רשימת שינדלר":"ממזרים חסרי כבוד"::"לינקולן":"דג'אנגו"). בגלל שהוא של ספילברג, יש לי ציפיות הרבה יותר נמוכות ממנו. אין בכך כדי לומר שאת טרנטינו אני מקבל בזרועות פתוחות כחבר במועדון הדמיוני שאותו ז'יז'ק מכנה "השמאל ההוליוודי", אבל אין ספק שהאלימות הגרוטסקית והמשחק חסר-הכבוד במיתוסים שמאפיינים אותו עדיפים אלפי מונים על החשיבות העצמית המנופחת של ספילברג (שלא לדבר על הטעם שלו במוזיקה).

טרנטינו עצמו אומר שהוא "רוצה לעשות סרטים שמתעסקים עם העבר הנוראי של אמריקה אבל כמו מערבוני ספגטי, לא כמו סרטי אישוז. … שיתמודדו עם כל מה שאמריקה לא מתמודדת אתו בגלל שהיא מתביישת, וארצות אחרות לא מתמודדות אתו כי הן לא מרגישות שיש להן זכות". יש בזה משהו: קשה לדמיין במאי הודי או שוודי עושה סרט פיצוצים על העבדות בדרום האמריקאי; מהבחינה הזאת ההגמוניה התרבותית של ארצות הברית מחזיקה מעמד טוב מאד. בטריילר השני לסרט ליאונרדו דיקפריו תוהה למה השחורים "לא מתקוממים והורגים את כל הלבנים". הראפר אב-סול, באחד הרגעים היותר פוליטיים שלו, טוען ש"אם הלילה כל הכנופיות בעולם יתאחדו, יהיה לנו סיכוי מול הצבא", אבל אף אחד בכנופיות לא מקשיב לו. אולי הסרט של טרנטינו יעשה משהו כדי להעיר את כולם ולפוצץ את המורסה המגעילה והמוכחשת ש(לא) נקראת "גזע" באמריקה היום.

אה כן, ותגידו לאהוד שיפסיק כבר.

===

עדכון: ג'אנגו חרא סרט. לנימוקים:

http://jacobinmag.com/2013/01/why-django-cant-revolt/

http://exiledonline.com/free-me-from-django-unchained/comment-page-1/#comment-55605

08/10/2012

שקרים ופמיניזם מטריאליסטי

בראשית היה תכנון לכתוב משהו רציני על המגנום אופוס החדש של סלאבוי ז'יז'ק, ואז היתה תכנית פחות גרנדיוזית, לכתוב משהו משעשע (אבל הגליאני) על ממים, ואז הגיע המבול האינסופי של קריאה  ללימודים והכול נדחק הצדה, עד שעצם המשך קיומו של הבלוג הוטל בספק. אבל אז, למרבה המזל, הגיע LIES, ועמו חזר הלהט המיסיונרי, כי אם יש משהו שהבלוג הזה רוצה לעשות כרגע זה לשכנע אתכן לקרוא את כתב העת הזה.

יכול להיות מאד שהקריאה בז'ורנל הפמיניסטי-מטריאליסטי הזה היתה כל כך מטלטלת בשבילי בגלל שזאת השפה שפמיניזם רדיקלי צריך לדבר כדי שמרקסיסט מקובע כמוני (כנסו ללינק, זה מצחיק) ייאלץ להקשיב. הרבה פמיניזמים בגיל העמידה מדברים בשפה זהותנית שמקלה הרבה יותר מדי את עבודתם של מי שרוצים מכל מיני סיבות (בעיקר גרועות) לבכר את "מעמד הפועלים" על פני קבוצות מדוכאות אחרות. בקיצור נמרץ מדי, מה שפמיניסטיות מטריאליסטיות אומרות למרקסיסטים זה – נכון, ההיסטוריה כולה היא היסטוריה של מאבק מעמדות וכל השיט הזה. אבל נשים הן מעמד, ולא סתם מעמד אלא המעמד המדוכא הראשי בתולדות ההיסטוריה כולה. לצד מעמד הנשים, מעמד הפועלים הוא סתם תינוק בכיין.

הגישה הזאת מאפשרת בין היתר לנסות להבין את הקפיטליזם, את המערך הקולוניאלי-גזעני ואת הפטריארכיה כתשלובת של דיכויים מעמדיים. סכמה אפשרית אחת, שנבחנת ב-LIES, היא שהתשלובת הזאת נשענת על שלושה יחסים מעמדיים מסוגים שונים: בין הון לעבודה, בין עבודה יצרנית (productive) לעבודה משעתקת (reproductive), ובין מי שמוקנית לו הזכות לעבוד ולשרוד לבין מי שהזכות הזאת לא חלה עליו. שלושת היחסים הללו יוצרים את שלושת השסעים שאנחנו נוהגים לכנות בשם מעמד, מגדר וגזע בהתאמה.

תובנה אחרת שפמיניזם מטריאליסטי יכול לייצר נוגעת ליחסים בין מין למגדר, שאותם פמיניזם זהותני לפעמים מתקשה להסביר. אם "נשים" הוא שמו של המעמד שנגזר עליו לבצע את עבודת השעתוק, היכולת הביולוגית ללדת ילדים משמשת הן כאחד ה"אמצעים" של העבודה הזאת, במובן שבו מרקס מדבר על "אמצעי ייצור", והן כהצדקה אידיאולוגית לכבילתה של מחצית מהמין האנושי לעבודה הזאת. בדיכוי מהסוג הזה המוטבים העיקריים הם גברים, וטראנסים/יות הם בין המדוכאות; מכאן ההעדפה של הכותבות ב-LIES לדבר על "לא-גברים" (not-men) במקום נשים בהקשרים מסוימים.

מה שהמעבר מפמיניזם זהותני למטריאליסטי לא מחייב זה ויתור על התארגנות בלעדית של הקבוצה המדוכאת, על אף שהדיבור על "לא-גברים" מצביע על הגדרה מרחיבה של הקבוצה הזאת. זאת נקודה שהעורכות טורחות להבהיר באומרן שהמגזין הוא "במה לשיחות וביקורות מסוימות שקשה, בלתי-אפשרי ואף מסוכן להביע כשגברים-סיס [כלומר, לא טראנסים] נמצאים בחדר". כגבר-סיס מן הסתם קשה לי לשמוע את זה, ואפשר אפילו (אבל לא חייבים!) לקרוא את הפוסט שלפניכן כניסיון שלי "להיכנס לחדר", אבל עדיף (בחיאת!) לקרוא אותו כהזמנה לקהילה הפמיניסטית הישראלית לבדוק את כתב העת הזה.

אני לא מתכוון לעשות פה ניסיון לסכם את הגיליון הראשון, שעוסק בין היתר בשלילתן של מערכות יחסים זוגיות (סטרייטיות ולסביות), בדרכים שבהן גברים שוברים את הסולידריות בין נשים, בהתארגנות של עובדות בבית זקנים, בבתי כלא, בתנועת אוקיופיי, בתנועת הנשים שבתוך ההתקוממות בואחאקה ב-2006, במערכת הכליאה, בתיאוריות מרקסיסטיות אירופאיות בנות-זמננו, ובטראנסיות בסאן פרנסיסקו בשנות השישים, וכל זה בפחות מ-250 עמודים; אסתפק בדיון קצר בתרומה של הכותבות לאחד הנושאים הבוערים על האג'נדה הפמיניסטית בארץ (ראו להלן) ובעוד כמה מלים על איך שהוא כתוב וערוך. יש פה שילוב של המיטב בכתיבה בלוגית – האישיות, האקספרסיביות, הזעם וההומור, עם המיטב שבכתיבה אקדמית – העומק התיאורטי, בלי המירע שבשני הז'אנרים האלה. כבר כמה עשורים שהכתיבה הפמיניסטית מנסה ליישם במבנה הטקסט את העיקרון שהאישי הוא פוליטי ואת הניסיון לשבור את החומה שבין הפרטי לציבורי, וזאת ההגשמה הכי מושלמת של השאיפה הזאת שאני מכיר.

מכאן לדיון האקטואלי, שערער עמדה שכבר התקבעה אצלי די חזק, בין היתר משום שהיא הדומיננטית בדיון הפמיניסטי בארץ – הדיון במעמד החוקי של זנות. מצדדי/ות הלגליזציה בארץ יוצאים בדרך כלל מנקודות הנחה ליברליות ו"סקס-פוזיטיביות" שלפיהן סקס הוא עניין כיפי ומשמח שאין דבר בינו לבין יחסי כוח ודיכוי, ושלפיכך עבודה בתחום היא לא עניין שונה מכל עבודה אחרת ושהתנגדות לזנות חוקית היא "פוריטנית" או "אנטי-מינית". על כך שמדובר בסקסיזם במסווה קלוש של בולשיט יש הסכמה בין LIES לבין המיינסטרים הפמיניסטי בישראל (לביני). הקו המערכתי של העיתון, במידה שיש כזה, הוא סקס-נגטיבי או סקס-פסימי, כלומר שהכותבות מבינות כל יחסי מין (גם לסביים) שמתקיימים בעולם שלנו כטעונים בדיכוי ובאלימות. על כך צריך להרחיב את הדיבור בהזדמנות אחרת; הנקודה כרגע היא שעל אף היחס הביקורתי שלהן לסקס, הן מתנגדות להוצאה של זנות מחוץ לחוק, בעיקר בשל יחסן למדינה.

על אף שהן לא אומרות זאת במפורש, מובן מהטקסטים בעיתון שהכותבות בו רואות את האמון בכך שהמדינה, חוקיה ומשטרתה יכולים לפעול לטובתן של נשים כארטפאקט של פמיניזם סטרייטי-בורגני-לבן, עיוור למעמד, לגזע ולטראנספוביה. מנשרי תנועות הזונות משנות השבעים שמודפסים כאן מפתחים ניתוח שלפיו הוצאה מחוץ לחוק של זנות היא ניסיון לגזול מנשים, רבות מהן שחורות וטראנסיות, את היכולת להרוויח כסף שמשחרר אותן (אם לא באופן מושלם) מתלות בגברים.

הניתוח הזה חלקי משהו. יש משהו קצת מוזר בהתעלמות שלו מיחסי העבודה הדכאניים בתוך תעשיית הזנות ומהעובדה שרוב הזונות אינן "עצמאיות" אלא עובדות בשביל סרסורים. בדומה לא מוזכרים כאן לא ההתמכרות לסמים קשים ולא ההתעללות המינית שעברו זונות רבות. מן הסתם ניתוח פוליטי רציני של תעשיית הזנות חייב לכלול את כל אלה, אבל חשוב לא פחות להתנגד לניסיון לבודד את הזונות מאוכלוסיית הנשים ה"רגילות", שהוא בבירור ניסיון דכאני של הממסד (מה שבז'רגון המחאה הסבנטיזי קרוי The Man) להפחיד נשים ולהפריד ביניהן. כותרת אחד המאמרים בז'ורנל היא "נגד החפות", כלומר נגד הניסיון הממסדי לחלק את האוכלוסיה ל"חפים/ות מפשע" הראויים להגנה ול"אשמים/ות" נטולי זכויות (בעיקר, אבל לא רק, על בסיס גזעי). אם כדי להוכיח את "חפותן" של זונות אנחנו צריכים להוכיח שעיסוקן נכפה עליהן (בניגוד לרוב הגדול של הנשים והגברים בעולם, כמובן, שעוסקים רק בעבודות שבחרו מרצונן החופשי!) אז במובן מסוים הפסדנו בקרב לפני שיצאנו אליו.

יש עוד הרבה הרבה על מה לדוש בפצצה האינטלקטואלית והפוליטית הזאת, אבל היריעה קצרה ואני רוצה לשמוע מה יש לאחרות להגיד. אפשר להוריד הכול באתר, אבל כדאי לכן לשקול להזמין אותו, גם כדי לתמוך בקולקטיב שמוציא את העיתון לאור וגם כי אז יש הרבה יותר סיכוי שתקראו הכול וזה ממש זול. אם הוצאות הביול לארץ יקרות מדי אני מוכן לשמש כדוור-משנה.