Posts tagged ‘imperialism’

07/07/2014

לשנוא ערבים זה ערכים: תחילת הסוף של הקולוניאליזם הישראלי?

mishkaf

בשבוע שעבר שמעתי את דני דיין, אחד האינטליגנטים שבמנהיגי המתנחלים, בראיון אצל קרן נויבך. נויבך מעורערת, מתחלחלת ממה שקורה בארץ בשבועות האחרונים, נתלית בבטחה הרוגעת של דיין, המבוגר האחראי שמגנה בכובד ראש את ההסתה הגזענית, כבקשתה. ואז חל מפנה מעניין: ״תראי״, אמר דיין, ״הדברים האלה חמורים מאד אבל גם צריך להבין ממה זה נובע.״ פה הכנתי את עצמי להאשמה של הערבים או השמאל במה שהם גורמים לנו לעשות להם, אבל להפתעתי דיין אמר משהו אחר: לטענתו, הגזענות הטהורה נגד ערבים היא מה שממלא את החלל שנפער כאשר הפטריוטיזם אינו מתמלא בתוכן אחר. זאת הפרשנות שלו לססמה ״לשנוא ערבים זה לא גזענות, זה ערכים״ שהניפו שתי בנות הטובים בגאון בפייסבוק. נראה לי שהוא צודק.
נגיד מה שנגיד על הציונות כתנועה קולוניאלית, היא תמיד היתה מפוצצת כרימון בתוכן אידיאולוגי. היחס לערבים, ברוטאלי ככל שהיה, תמיד היה אינסטרומנטלי, אמצעי שמקדש מטרה כלשהי שלמענה ראוי לחיות ולמות: שיבה לנחלת אבות והתחברות לשורשים, קירוב ביאת המשיח, הקמת חברת מופת שוויונית ליהודים בלבד, כינון מרכז רוחני שיהווה אור לגויים, ואפילו – בפנטזיות ההזויות ביותר של השמאל הציוני – הקמת חוד חנית מהפכני ואנטי-אימפריאליסטי בלב המזרח התיכון הנחשל. הזוועות הגדולות ביותר שנעשו לערבים (וגם למזרחים, ולנשים ולניצולי השואה וכו׳ וכו׳) – נעשו לשם ובשם חזון אידיאולוגי.
החזון האידיאולוגי, החילוני או הדתי, אינו יוצא דופן בקרב תנועות קולוניאליות. כפי שמראה אן סטולר, המושג המודרני של הקולוניה (שכולל גם מושבות עונשין, מחנות שיקום לנוער עברייני, ריטריטים רוחניים, ועוד) כורך תמיד כיבוש של שטח ואוכלוסיה בתכניות לשינויים מרחיקי לכת בטבע האדם והחברה. בין שני המאפיינים מחבר הרעיון העתיק של ״הלוח החלק״ (tabula rasa), שלפיו משהו חדש באמת יכול לקום רק במקום שבו אין שום דבר ישן, בארץ ריקה (terra nullius).

nullius
התוכן האידיאולוגי הזה, טוען דיין בצדק, נעלם בהדרגה מתוך הפטריוטיזם הישראלי, ומה שהיה עבורו אמצעי בלבד – הבוז לערבים – הופך עם הסתלקותן של המטרות האחרות למטרה בפני עצמה. מערכת החינוך מטיפה לנערות האלה לדבוק ב״ערכים״, אבל כל הערכים האפשריים חלולים ומחוללים: צדק חברתי הוא ססמת מכירות של בנקים, הפרחת השממה הפכה לעסקת נדל״ן קרה, אפילו ההשתייכות לקהילה דתית נחשפת כנפילה בפח של הונאת פירמידה – מה הפלא שהן עונות לנו שכל אלה אינם ערכים, ש״ערכים״ – המשכיות אידיאולוגית עם הציונות, סיבה לחיות כאן, חוט מקשר – הן מוצאות רק בשנאת ערבים?
מוחמד ג׳באלי הציע לי פעם לחשוב על הציונות כתנועה לאומית ערבית. ביחס לתקופת הזוהר של הלאומנות הערבית, תקופת נאסר, ההשוואה לא הוגנת. שתי התנועות היו מלאות בתוכן אידיאולוגי, אבל בכיוונים הפוכים (ומכאן ההתנגשות הבלתי-נמנעת ביניהן). ובכל זאת היום נראה שקל ונכון יותר להשוות בין מה שקורה בישראל/פלסטין למה שקורה בעיראק או בסוריה (כמובן, תודה לאל, בפער של כמה סדרי גודל). הגבולות אמנם נמתחים בין קבוצות על בסיס של זהויות בעלות המשכיות היסטורית – לשוניות, דתיות וכן הלאה – אבל אלו מתרוקנות מכל תוכן, ההגדרה של כל אחת מהן הופכת פורמלית בלבד, מבוססת רק על אי-היותה אף אחת מהקבוצות האחרות. מי זוכר היום שהשיעה היתה תנועה מהפכנית, ושתיאולוגים כמו עלי שריעתי בישרו את המהפכה האיסלאמית כתמורה חברתית? כנ״ל לגבי הפונדמנטליזם הסוני שנתן השראה לבן-לאדן (מסימני העת: מתגעגעים לבן-לאדן), ומהצד ההופכי, לגבי התוכן הסוציאליסטי והפמיניסטי שהיה יצוק פעם ביסודותיהן של התנועות הלאומיות הפלסטינית והכורדית?

tents
אנחנו מוצאים את עצמנו בעידן של נאמנויות א-פריוריות, נתונות, שרירותיות. כשהגעתי לכלא ארבע בפעם הראשונה גיליתי להפתעתי שכל האסירים החדשים מחפשים בקדחתנות אנשים מהעיר שלהם (״מי פה מאשדוד?״) – לא מכיוון שהיתה להם נאמנות אידיאולוגית לאשדוד אלא מכיוון שזה הבסיס השרירותי שעל פיו התגבשו הנאמנויות בכלא ארבע. כשהנאמנויות הן על בסיס זהויות שיש להן המשכיות היסטורית, קל להתבלבל ולראות בהן משהו קמאי, ״חזרה״ לאיזו ״שבטיות״ קדמונית. אבל למעשה יש פה משהו חדש לגמרי שרק מתחפש למשהו ישן.
ייתכן שהימים שאנחנו עוברים היום הם ימי מותה של הציונות כתנועה קולוניאלית, ימי הפיכתה של הזהות היהודית-ישראלית לא ל״לאומנות ערבית״ משחררת אלא לאחת מני עשרות זהויות א-פריוריות, שרירותיות (בואו נתאמץ להימנע מהדיבור האידיאולוגי המסוכן על ״שבטיות״), קבוצת זהות שבמקרה גם יש לה את הצבא החזק באזור. ימים שבהם הדבר היחיד שמבדיל את הישראלים מהערבים הוא אי-היותם ערבים הם, לטוב ולרע, ימים של דה-קולוניזציה. אלה מאתנו שחלמו על דה-קולוניזציה ועל ״השתלבות במרחב״ (כפי שכותב עפרי אילני) ודאי לא חלמו על השתלבות שכזו ועל דה-קולוניזציה שכזו, אבל נראה שזה מה שיש, ואם יצמח משהו חדש וטוב, זה הרקע שעליו הוא יצטרך לצמוח.
כל זה, דרך אגב, לא אומר שהאימפריאליזם מפסיק להיות רלוונטי כקטגוריה אנליטית. אל מול הנטיות התאומות בשמאל בארץ, להתייחס לאימפריאליזם במסגרת שהתיישנה לפני שלושים שנה (אצל מק״י ומאבק סוציאליסטי) ולהתעלם ממנו כליל (אצל כל השאר), חשוב להגיד את המובן מאליו, שישראל עדיין תלויה לחלוטין בארצות הברית ומחויבת לקידום האינטרסים שלה באזור; אלא שחל שינוי משמעותי בטיב האינטרסים והיחסים האלה. במהלך המלחמה הקרה התקיים (כאמור) ניגוד בין תנועות השחרור הלאומיות באזור לבין האימפריאליזם המערבי. יחד עם ברית המועצות, שסייעה להן, הן היוו אובייקטיבית קוטב נגדי לאימפריאליזם (על אף העוולות הנוראיות שעשו אלה וגם אלה).
היום, לעומת זאת, יש לפחות שני אימפריאליזמים – זה האמריקאי-אירופי, וזה הסיני-רוסי – ואם מתקיים ביניהם ניגוד מהותי כלשהו, הוא ודאי איננו אידיאולוגי (אלא אם יחול מפנה במאבק המעמדי בתוך סין, עניין שאינו בלתי-אפשרי). בכל סדר גודל, מהגלובלי ועד המקומי ביותר, הבריתות שנכרתות הן אד-הוקיות, שרירותיות, משתנות בתדירות מסחררת, ואנשי שמאל שיתמכו באחת או אחרת מביניהן על בסיס עקרוני כלשהו ימצאו את עצמם עד מהרה תומכים במישהו שלא רצו לתמוך בו וברעיונות שבהם חשבו שהם נלחמים.

arabs