Posts tagged ‘master/slave’

13/07/2014

ברוכים הבאים לכוכב הזומבים

חייבים להודות, יש משהו קומי בפער בין מה שהוא לכאורה מצב זהה, ״חיים תחת הפגזה״, כאן ובעזה. במיוחד קומיים הניסיונות של התעמולה הישראלית להציג את מה שאזרחי ישראל עוברים או עלולים לעבור בקרוב כמשהו מסוכן נורא, כאשר מציאות החיים כאן מצביעה ממש לכיוון ההפוך. על כל זה כבר נכתב די הרבה, וגם הקומיות נוצלה עד תום בידי הומוריסטנים לא מבריקים במיוחד כמו לאטוף.

אני רוצה לנצל את הבולטות הגדולה של הדיספרופורציה הנוכחית כדי לדבר על אי-הלימה גדולה יותר שהיא משתייכת אליה, ועל הסימטריה המפתיעה שזו מולידה. העניין הוא שבעולם של ימינו מלחמות אינן מתקיימות בין מדינות ריבוניות, שוות פחות או יותר בסדר גודלן הכלכלי, הצבאי והדמוגרפי. נדמה לי שהמלחמה הגדולה האחרונה מהסוג הזה היתה מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים של המאה הקודמת. (מעלעול בוויקיפדיה עולות שתי יוצאות-דופן אפשריות: מלחמת אתיופיה-אריתריאה ומלחמת רוסיה-גרוזיה). המלחמות של היום מתחוללות או בין כוחות שאינם מדינתיים לבין כוחות אחרים כאלה (מצב שאינו מענייני כאן) או בין מדינות חזקות כמו ישראל לבין ישויות לא-מדינתיות או חצי-מדינתיות כמו שלטון החמאס בעזה, שכוחן הצבאי זערורי.

עבדים ואדון, חברון, יוני 2014

אלא שבה בעת, כפי שאנחנו מגלים בפעם המיליון בסבב הנוכחי, יש דם זול ויש דם יקר. מן הסתם זה לא טוב להיות בעל דם זול: המשמעות היא שאת ה״עולם״ (כלומר, את אמצעי התקשורת המערביים ואת מי שמקבל את המידע שלו מהם – שיעור לא גדול מאוכלוסיית העולם, צריך לזכור) הסבל והמוות שלך פחות מעניינים. אין שום גורם בעל עוצמה צבאית בעולם ששמירה על החיים שלך, שלא לדבר על איכות החיים שלך, נמצאת על סדר העדיפויות שלו. במקרה הטוב אתה מיותר, במקרה הרע אתה סכנה מועדת.

כל זה ידוע וברור. אולם יש גם צד שני למטבע: ארגון שיש לו מי ש״דמם יקר״ עבורו (למשל מדינת ישראל וצה״ל) יצטרך לשלם ביוקר על הדם הזה. מכאן נובעים ״שערי החליפין״ הגבוהים מאד בעסקאות חילופי השבויים והגופות בין ישראל לחמאס וארגונים יריבים אחרים, ומכאן נובע שהריגה, פציעה, או חטיפה של מי ש״דמם יקר״ – אזרחים או חיילים, מקרה גלעד שליט מראה שההבחנה לא חשובה כל כך – עשויה להשתלם מאד עבור היריב החלש. אפילו פגיעה באיכות החיים של יקרי-הדם יכולה להפוך ל״הישג אסטרטגי״.

כך שצבאותיהם של המדינות החזקות ניצבות בפני פרדוקס שמזכיר את הפרדוקס שבו נתקלים מי שמנסים לנהל כלכלה קפיטליסטית רווחית: אם רוצים להרוויח, צריך לשלם לפועלים כמה שפחות ולגבות מהצרכנים כמה שיותר – אלא שבסופו של דבר שתי הקבוצות האלה נוטות להתלכד, ואת הכסף שהם לא משתכרים בתור פועלים הם לא יוכלו להוציא בתור צרכנים. כך גם צבאות מגלים שככל שהם משפרים את יכולותיהם הטכנולוגיות ואת ״יחס ההרג״ בינם לבין היריב, כך חלה מעין אינפלציה במחיר הדם של אזרחיהם וחייליהם, שמכרסמת בהישג הטכנולוגי.

כך נדמה שאנחנו נכנסים יותר ויותר אל תוך מעמקיו של עולם שבו המלחמות הן בלתי-שוויוניות בעליל, שבהן צד אחד יכול לטבוח בלי אבחנה בצד השני – ובכל זאת להפסיד. ההד התרבותי לכך הוא גאותו של ז׳אנר סרטי הזומבים האפוקליפטיים. אם נעזוב לרגע בצד את תכונותיהם המטפיזיות (לא שאלה אינן רלוונטיות), זומבים הם טיפשים נורא, אין להם נשק בכלל, אבל בכל זאת הם כמעט תמיד מנצחים, בשל שתי תכונות שבהן הם ניחנים: מספרים גדולים, ונכונות למות. כל התכונות הללו מאפיינות במדויק (מנקודת מבט צפונית) את האוכלוסיות הדרומיות העניות שנלחמות על הישרדותן בעולם שלנו, ובכלל זה כמובן את אוכלוסיית עזה.

על תרבות ״קידוש החיים״ של הצפון כבר כתבתי בעבר, ואפיינתי אותה במונחים הגליאניים כ״עמדת העבד״. האינפלציה בשער החליפין של החיים שמתלווה אל את העלייה ביחס ההרג ומקזזת אותה היא פועל יוצא מכך שאזרחי המדינות העשירות תופסים את ״עמדת העבד״ – מוכנים להקריב כל דבר, כולל חיים של אלפי אחרים, על מנת להמשיך לחיות – בעוד שתושבי הדרום הגלובאלי מאמצים, ולא מרצונם כמובן, את עמדת האדון, את המוכנות להקריב את החיים, ואת כל השאר, בשביל סיכוי השחרור.

לתהליך הזה יש גם צד כלכלי-דמוגרפי שעליו מדברים פחות. הוא נובע בין היתר מכך שהקפיטליזם ייעל את תהליך ייצורן של הסחורות הבסיסיות ביותר (בראש ובראשונה מזון) עד כדי שהמחיר הריאלי של אלה (בשעות-אדם נגיד) ירד אל הרצפה. כך, היום עשרות אם לא מאות אלפי אנשים יכולים להתקיים משיירי המזון של עיר בת כמה מיליוני תושבים, ומדינות עשירות מחפשות מוצא למלאי המזון העודפים שלהן; לעתים קרובות מוצא כזה נמצא במשלוחי סיוע הומניטריים. זה לא רק מזון: אשפה מהצפון נשלחת לדרום, והמונים מתקיימים מחילוץ של רכיבים שימושיים מתוכה; פריט הייצוא העשירי בחשיבותו מארצות הברית לאפריקה הוא בגדים משומשים; וכן הלאה. כך יכולות להתקיים ערים ענקיות כמו קינשאסה (תשעה מיליון בני אדם) שבהן שיעור המועסקים אינו עולה על 5% (ע׳ 191 כאן).

עבד על רקע אדוניות, ריו דה ז׳ניירו, מרץ 2014

כמובן, אנשים בדרום הגלובאלי מתים כמו זבובים, ולא רק במלחמות. אך על מנת שהאוכלוסיה תגדל לא צריך שבני אדם יחיו עד גיל מופלג, והאמת שגם לא צריך שרוב הגברים יחיו עד גיל העמידה. מספיק שרוב הנשים יחיו עד גיל הפסקת המחזור ושתמותת הילדים לא תהיה גבוהה מדי – כלומר, מספיקות אלף או אלפיים קלוריות ריקות ביום, פניצילין ועוד כמה תרופות בסיסיות. כפי שכותב מארקס בקפיטאל לגבי הפרולטריון התעשייתי (ע׳ 529 במהדורה העברית, אבל תרגמתי מחדש מאנגלית):

ההון צורך את כוח עבודתו במהירות כה רבה שהפועל מוצא את עצמו בנקודת האמצע של חייו לאחר שכבר כילה פחות או יותר את כל כוח חיותו. הוא נופל אל שורותיהם של האנשים המיותרים, או יורד מדרגה בסולם הקיום. דווקא בקרב הפועלים בתעשייה המודרנית אנו מוצאים את תוחלת החיים הקצרה ביותר. […]

על מנת להסתגל למצבו, חלק זה מן הפרולטריון יפרה וירבה תחת תנאים שיתפיחו את מספריו, אף שהיחידים מקרבו יאוכלו במהרה. כך, חילוף מהיר של דורות הפועלים (חוק זה אינו תקף לגבי המעמדות האחרים באוכלוסייה). הנישואים המוקדמים, כתוצאה הכרחית של התנאים בהם חיים עובדי התעשייה המודרנית ושל התמריץ שמספקות ההזדמנויות לניצולם של ילדים בייצורם של אלה, עונים על צורך חברתי זה.

אף שיושבי הסלאמז של ימינו אינם פועלי תעשייה, ההיגיון הבסיסי כאן – התחלפות מהירה של הדורות וצמיחת אוכלוסין כתוצאה מתנאי חיים ירודים וניצול ילדים – תופס גם לגביהם.

הצמיחה התלולה של האוכלוסיה שאותה מכנה מארקס בשם ״האוכלוסייה העודפת היחסית״ במסגרת ״החוק הכללי של ההצבר הקפיטליסטי״ היא המסקנה התיאורטית העיקרית, והתקפה מאד, של הקפיטאל (בניגוד ל״נטייה של שיעור הרווח לרדת״, מסקנה בעייתית הרבה יותר שזכתה לתשומת לב רבה בהרבה). העולם שבו אנחנו חיים היום, שבו המלחמות הן בין מזל״טים לבין המוני אדם הדחוקים בערים צפופות, הוא התגשמות ההיגיון הפוליטי של ״החוק הכללי של ההצבר הקפיטליסטי״. המצב הזה מחייב אותנו לחשוב לגמרי מחדש על משמעותה של ״מלחמת מעמדות״ בעולם היום – אבל על כך בפעם אחרת.

מודעות פרסומת
16/02/2013

Self-discipline as a political problem

בעברית

Discipline is a property of the relation between two subjects, a Master and a Slave, though it can also be spoken of as a property of the slave.

Self-discipline as a property of a subject thus presupposes that it can be decomposed into two subjects, again, a Master and a Slave, or a commandor and an obeyor. There is already an alienation here.

The phenomenology of a lack in self-discipline, however, may produce the perception of not two but three subjects: a commandor, a Slave willing to obey, and an obstructor, a “spirit that negates”, that prevents the objective from being carried out.

How do the two turn into three? Two analyses are possible. In the first, the obstructor is analogous to the resistant material reality upon which the Slave is set to work by the Master. In the second, the Slave is “servant of two masters”, the commandor and the obstructor. In any case there is a double alienation: the subject experiences not one but two contradictions.

There are correspondingly two possible resolutions, at two different levels. One is productivism, or annihilation of the obstructor, bringing about a harmonious Master/Slave relation. This is the victory of the commandor. The second is quietism, or annihilation of the Master. This is the victory of the obstructor. The first forecloses liberation; the second forecloses work and achievement.

Is it possible to find a political resolution? By political I mean two things: cognizant and unaccepting of relations of hierarchy and oppression, as well as collective in its methods. In-itself, the problem of self-discipline is not political, because we are dealing with relations internal to an “individual” subject (dividual though it is in fact): my self-discipline is my problem, both in the sense that I constitute it as a problem, and that putatively only I can solve it.

Putatively, but not truly. As in the fulfillment of other objectives, the subject may  enlist external objects in its struggle for self-discipline: retreating to a mountain cave, meditating on a mandala, downloading software that blocks access to particular websites. These are all practices (or praxes) irreducibly involving both the intending subject and objects previously external to it. These objects are subsumed into the subject and enter the dialectic on the side of the commandor and the obeyor. They hold off the obstructor.

If it is possible to enlist objects in my struggle for self-discipline, it is also quite clearly possible to do so with other subjects. But a problem immediately presents itself: an object might be smoothly subsumed into the internal dialectic of the subject, but not so another subject. Another subject may only too gladly enter the fray, but it will take the place of the Master. I “solve” the problem of self-discipline by submitting to an external discipline. This does not so much solve the problem as obviate it.

In other words, collective action does not, on its own, provide a political solution. The other component – recognition and non-acceptance of oppressive relations such as that between (inter-subjective) Master and Slave – must be brought into play. Is it possible to enlist another subject, or other subjects, in my own struggle for self-discipline without in fact giving up the fight?

Again a move to the concrete – “turning Hegel on his feet” – can help here. Just like the options of enlisting objects and succumbing to an outside Master, a collective overcoming of the lack of self-discipline would have to be a praxis, a working within the material world. I have no access to other subjects except through their material manifestations: communication and co-operation with others is always through a material medium. A reading group requires a quiet room, a whiteboard, paper and pens. A communal garden, hoes; a revolution, barricades.

The first moment of a political-collective solution would involve the construction of a collective commandor, a decision on the objective and the method of its achievement. The second is the work itself, the collective obeyor and achievor. The third is the never-ending struggle against the collective obstructor, which is greater than the sum of individual obstructors because everything that can break apart the collective effort joins forces with it and is subsumed within it.

What is merely “productivism” on the level of the individual subject – that is, a resolution I have tried hard not to evaluate – is on the level of the collective subject tyranny, the degeneration of the collective subject into a Master and Slave (or Master and Slaves, or Masters and Slave etc.) The collective subject must therefore fight not only for the achievement of its goals – against the obstructor – but against this usurpation. This fight is called democracy and its principle is that nobody has the right to rule.

In collective action the problem of self-discipline is not obviated: in fact it may even become more acute, but its character is transformed and its level raised. When I am only with myself I have two fights: for my objective and against myself, my obstructor. When I am with others in a political collective I fight four fights: with my own obstructor, with the forces arrayed against our cause, with our collective obstructor and with the threat of tyranny. That this doubling of the struggle may actually be experience as a relief from my loneliness – this I interpret as a sign that the movement is upwards, towards what we are meant to be.

labyrinth

16/02/2013

משמעת עצמית כבעיה פוליטית

In English

משמעת היא תכונה של היחס בין שני סובייקטים, אדון ועבד, אם כי ניתן להתייחס אליה גם כתכונה של העבד.

משמעת עצמית, כתכונה של סובייקט, מניחה אם כן שניתן לפרק אותו לכדי שניים, שוב, אדון ועבד או פקדן וצייתן. כאן כבר יש ניכור.

אך התבוננות בחווייה של היעדר משמעת עצמית עשויה להניב הכרה לא בשני סובייקטים אלא בשלושה: פקדן, העבד המוכן לציות, ומכשילן, "רוח ששוללת", שמונע את העבודה על המטרה.

איך הופכים השניים לשלושה? שני ניתוחים אפשריים. בראשון, המפריען נמשל למציאות החומרית העיקשת שעליה משית האדון את העבד לעבוד. בשני, העבד הוא "משרתם של שני אדונים" – הפקדן והמפריען. כך או כך מתקיים ניכור כפול: הסובייקט חווה לא סתירה אחת אלא שתיים.

את הסתירה ניתן להתיר, בהתאם, בשתי דרכים. הראשונה היא פעלתנות, או השמדתו של המפריען, המולידה יחס הרמוני בין אדון ועבד. זהו ניצחונו של הפקדן. השנייה היא ותרנות, או חיסולו של האדון. זהו ניצחון המפריען. הראשונה שוללת את השחרור, בעוד השנייה חוסמת את הדרך לעבודה ולהישג.

האם ישנה דרך פוליטית להתיר את הסבך? ב"פוליטית" כוונתי לשני דברים: שמזהה ואינה מסכינה עם יחסים של היררכיה ודיכוי, וגם שפועלת בשיטות קבוצתיות. כשלעצמה בעיית המשמעת העצמית אינה פוליטית, כיוון שהיא מפנה ליחס פנימי בתוך סובייקט "יחיד": המשמעת העצמית שלי היא בעיה שלי, הן במובן שאני מכונן אותה כבעיה, והן במובן שרק אני יכול כביכול לפתור אותה.

כביכול אך לא למעשה. לשם השגת המשמעת העצמית, כמו גם למטרות אחרות, הסובייקט יכול לגייס אובייקטים חיצוניים לעזרתו: התבודדות במערה הררית, השקעת המבט במנדאלה, הורדת תוכנה החוסמת את הגישה לאתרים מסוימים: כל אלו הן עשיות (או פרקטיקות) שכוללות בהכרח הן את הסובייקט המתכוון והן אובייקטים שקודם היו חיצוניים לו. הסובייקט רותם אליו את האובייקטים הללו, הנכנסים למערכה לצדם של הפקדן והצייתן. הם מרחיקים את המפריען.

כפי שניתן לגייס אובייקטים לצורך המאבק על משמעת עצמית ניתן לגייס גם סובייקטים אחרים. אך מייד נוצרת בעיה: ניתן לרתום אובייקט לדיאלקטיקה הפנימית של הסובייקט, אך לא כן סובייקט אחר. סובייקט אחר אולי ישיש להיכנס למערכה, אך הוא יתפוס את מקומו של האדון. אם אני "פותר" את בעיית המשמעת העצמית בכך שאני נכנע בפני משמעת חיצונית, אינני פותר ממש את הבעיה אלא מתחמק ממנה.

במלים אחרות, הפעולה הקבוצתית כשלעצמה איננה פיתרון פוליטי. יש להתמודד עם הרכיב הנוסף – זיהוים של יחסים דכאניים כמו אלה שבין האדון והעבד (הבין-סובייקטיביים). האם ניתן לגייס סובייקט או סובייקטים אחרים למאבק על המשמעת העצמית שלי מבלי להתחמק מהבעיה?

שוב ניתן להיעזר בפנייה אל הקונקרטי – "להפוך את הגל על רגליו". הן ההיעזרות באובייקטים, הן הכניעה בפני אדון חיצוני, והן התגברות קולקטיבית על היעדר המשמעת העצמית הן פרקטיקות, עשיות בתוך העולם החומרי. אין לי גישה לסובייקטים אחרים מלבד דרך פניהם החומריים: ההתקשרות עם אחרים נעשית תמיד דרך תווך חומרי. קבוצת קריאה מצריכה חדר שקט, לוח מחיק ומרקרים. גינה קהילתית מצריכה אתים, ומהפכה מצריכה בריקדות.

המומנט הראשון של פיתרון הוא כינונו של פקדן קבוצתי: החלטה על היעד והדרכים להשגתו. השני הוא העבודה עצמה, מציית-ופועל קבוצתי. השלישי הוא המאבק הבלתי-נגמר במפריע הקבוצתי, העולה על סך המפריעים היחידניים, שכן כל מה שיכול לפרק ולסכל את המאמץ הקבוצתי מצטרף ונרתם אליו.

ה"פעלתנות" ברמת היחיד – התרה שאותה אני משתדל שלא להעריך לטוב ולרע – היא עריצות ברמתו של הסובייקט הקולקטיבי, הידרדרות של הסובייקט הקולקטיבי לכדי אדון ועבד (או אדון ועבדים, אדונים ועבד וכו'). הסובייקט הקבוצתי חייב אפוא להיאבק לא רק למען הגשמת יעדיו – ונגד המפריע – אלא גם נגד גזל הבכורה. זהו המאבק המכונה "דמוקרטיה" ועקרונו הוא שלאיש אין זכות לשלוט.

בפעולה הקבוצתית אין התחמקות מבעיית המשמעת העצמית: למעשה היא עשויה אפילו להחריף, אך אופיה משתנה ורמתה מועלית. כשאני לבדי אני נאבק בשתי חזיתות: למען יעדי ונגד המפריען שבתוכי. כאשר לצדי עומדים אחרים בקבוצה פוליטית אני נלחם בארבע חזיתות: נגד המפריען שתבוכי, נגד הכוחות שבהם אנו נאבקים, נגד המפריען הקבוצתי שלנו ונגד סכנת העריצות. אם לעתים אני חווה את המאבק המכופל הזה כמשהו המקל על בדידותי – אני מפרש זאת כסימן שהתנועה היא כלפי מעלה, לעבר מה שנועדנו להיות.

labyrinth