Posts tagged ‘politics’

07/07/2014

לשנוא ערבים זה ערכים: תחילת הסוף של הקולוניאליזם הישראלי?

mishkaf

בשבוע שעבר שמעתי את דני דיין, אחד האינטליגנטים שבמנהיגי המתנחלים, בראיון אצל קרן נויבך. נויבך מעורערת, מתחלחלת ממה שקורה בארץ בשבועות האחרונים, נתלית בבטחה הרוגעת של דיין, המבוגר האחראי שמגנה בכובד ראש את ההסתה הגזענית, כבקשתה. ואז חל מפנה מעניין: ״תראי״, אמר דיין, ״הדברים האלה חמורים מאד אבל גם צריך להבין ממה זה נובע.״ פה הכנתי את עצמי להאשמה של הערבים או השמאל במה שהם גורמים לנו לעשות להם, אבל להפתעתי דיין אמר משהו אחר: לטענתו, הגזענות הטהורה נגד ערבים היא מה שממלא את החלל שנפער כאשר הפטריוטיזם אינו מתמלא בתוכן אחר. זאת הפרשנות שלו לססמה ״לשנוא ערבים זה לא גזענות, זה ערכים״ שהניפו שתי בנות הטובים בגאון בפייסבוק. נראה לי שהוא צודק.
נגיד מה שנגיד על הציונות כתנועה קולוניאלית, היא תמיד היתה מפוצצת כרימון בתוכן אידיאולוגי. היחס לערבים, ברוטאלי ככל שהיה, תמיד היה אינסטרומנטלי, אמצעי שמקדש מטרה כלשהי שלמענה ראוי לחיות ולמות: שיבה לנחלת אבות והתחברות לשורשים, קירוב ביאת המשיח, הקמת חברת מופת שוויונית ליהודים בלבד, כינון מרכז רוחני שיהווה אור לגויים, ואפילו – בפנטזיות ההזויות ביותר של השמאל הציוני – הקמת חוד חנית מהפכני ואנטי-אימפריאליסטי בלב המזרח התיכון הנחשל. הזוועות הגדולות ביותר שנעשו לערבים (וגם למזרחים, ולנשים ולניצולי השואה וכו׳ וכו׳) – נעשו לשם ובשם חזון אידיאולוגי.
החזון האידיאולוגי, החילוני או הדתי, אינו יוצא דופן בקרב תנועות קולוניאליות. כפי שמראה אן סטולר, המושג המודרני של הקולוניה (שכולל גם מושבות עונשין, מחנות שיקום לנוער עברייני, ריטריטים רוחניים, ועוד) כורך תמיד כיבוש של שטח ואוכלוסיה בתכניות לשינויים מרחיקי לכת בטבע האדם והחברה. בין שני המאפיינים מחבר הרעיון העתיק של ״הלוח החלק״ (tabula rasa), שלפיו משהו חדש באמת יכול לקום רק במקום שבו אין שום דבר ישן, בארץ ריקה (terra nullius).

nullius
התוכן האידיאולוגי הזה, טוען דיין בצדק, נעלם בהדרגה מתוך הפטריוטיזם הישראלי, ומה שהיה עבורו אמצעי בלבד – הבוז לערבים – הופך עם הסתלקותן של המטרות האחרות למטרה בפני עצמה. מערכת החינוך מטיפה לנערות האלה לדבוק ב״ערכים״, אבל כל הערכים האפשריים חלולים ומחוללים: צדק חברתי הוא ססמת מכירות של בנקים, הפרחת השממה הפכה לעסקת נדל״ן קרה, אפילו ההשתייכות לקהילה דתית נחשפת כנפילה בפח של הונאת פירמידה – מה הפלא שהן עונות לנו שכל אלה אינם ערכים, ש״ערכים״ – המשכיות אידיאולוגית עם הציונות, סיבה לחיות כאן, חוט מקשר – הן מוצאות רק בשנאת ערבים?
מוחמד ג׳באלי הציע לי פעם לחשוב על הציונות כתנועה לאומית ערבית. ביחס לתקופת הזוהר של הלאומנות הערבית, תקופת נאסר, ההשוואה לא הוגנת. שתי התנועות היו מלאות בתוכן אידיאולוגי, אבל בכיוונים הפוכים (ומכאן ההתנגשות הבלתי-נמנעת ביניהן). ובכל זאת היום נראה שקל ונכון יותר להשוות בין מה שקורה בישראל/פלסטין למה שקורה בעיראק או בסוריה (כמובן, תודה לאל, בפער של כמה סדרי גודל). הגבולות אמנם נמתחים בין קבוצות על בסיס של זהויות בעלות המשכיות היסטורית – לשוניות, דתיות וכן הלאה – אבל אלו מתרוקנות מכל תוכן, ההגדרה של כל אחת מהן הופכת פורמלית בלבד, מבוססת רק על אי-היותה אף אחת מהקבוצות האחרות. מי זוכר היום שהשיעה היתה תנועה מהפכנית, ושתיאולוגים כמו עלי שריעתי בישרו את המהפכה האיסלאמית כתמורה חברתית? כנ״ל לגבי הפונדמנטליזם הסוני שנתן השראה לבן-לאדן (מסימני העת: מתגעגעים לבן-לאדן), ומהצד ההופכי, לגבי התוכן הסוציאליסטי והפמיניסטי שהיה יצוק פעם ביסודותיהן של התנועות הלאומיות הפלסטינית והכורדית?

tents
אנחנו מוצאים את עצמנו בעידן של נאמנויות א-פריוריות, נתונות, שרירותיות. כשהגעתי לכלא ארבע בפעם הראשונה גיליתי להפתעתי שכל האסירים החדשים מחפשים בקדחתנות אנשים מהעיר שלהם (״מי פה מאשדוד?״) – לא מכיוון שהיתה להם נאמנות אידיאולוגית לאשדוד אלא מכיוון שזה הבסיס השרירותי שעל פיו התגבשו הנאמנויות בכלא ארבע. כשהנאמנויות הן על בסיס זהויות שיש להן המשכיות היסטורית, קל להתבלבל ולראות בהן משהו קמאי, ״חזרה״ לאיזו ״שבטיות״ קדמונית. אבל למעשה יש פה משהו חדש לגמרי שרק מתחפש למשהו ישן.
ייתכן שהימים שאנחנו עוברים היום הם ימי מותה של הציונות כתנועה קולוניאלית, ימי הפיכתה של הזהות היהודית-ישראלית לא ל״לאומנות ערבית״ משחררת אלא לאחת מני עשרות זהויות א-פריוריות, שרירותיות (בואו נתאמץ להימנע מהדיבור האידיאולוגי המסוכן על ״שבטיות״), קבוצת זהות שבמקרה גם יש לה את הצבא החזק באזור. ימים שבהם הדבר היחיד שמבדיל את הישראלים מהערבים הוא אי-היותם ערבים הם, לטוב ולרע, ימים של דה-קולוניזציה. אלה מאתנו שחלמו על דה-קולוניזציה ועל ״השתלבות במרחב״ (כפי שכותב עפרי אילני) ודאי לא חלמו על השתלבות שכזו ועל דה-קולוניזציה שכזו, אבל נראה שזה מה שיש, ואם יצמח משהו חדש וטוב, זה הרקע שעליו הוא יצטרך לצמוח.
כל זה, דרך אגב, לא אומר שהאימפריאליזם מפסיק להיות רלוונטי כקטגוריה אנליטית. אל מול הנטיות התאומות בשמאל בארץ, להתייחס לאימפריאליזם במסגרת שהתיישנה לפני שלושים שנה (אצל מק״י ומאבק סוציאליסטי) ולהתעלם ממנו כליל (אצל כל השאר), חשוב להגיד את המובן מאליו, שישראל עדיין תלויה לחלוטין בארצות הברית ומחויבת לקידום האינטרסים שלה באזור; אלא שחל שינוי משמעותי בטיב האינטרסים והיחסים האלה. במהלך המלחמה הקרה התקיים (כאמור) ניגוד בין תנועות השחרור הלאומיות באזור לבין האימפריאליזם המערבי. יחד עם ברית המועצות, שסייעה להן, הן היוו אובייקטיבית קוטב נגדי לאימפריאליזם (על אף העוולות הנוראיות שעשו אלה וגם אלה).
היום, לעומת זאת, יש לפחות שני אימפריאליזמים – זה האמריקאי-אירופי, וזה הסיני-רוסי – ואם מתקיים ביניהם ניגוד מהותי כלשהו, הוא ודאי איננו אידיאולוגי (אלא אם יחול מפנה במאבק המעמדי בתוך סין, עניין שאינו בלתי-אפשרי). בכל סדר גודל, מהגלובלי ועד המקומי ביותר, הבריתות שנכרתות הן אד-הוקיות, שרירותיות, משתנות בתדירות מסחררת, ואנשי שמאל שיתמכו באחת או אחרת מביניהן על בסיס עקרוני כלשהו ימצאו את עצמם עד מהרה תומכים במישהו שלא רצו לתמוך בו וברעיונות שבהם חשבו שהם נלחמים.

arabs

מודעות פרסומת
03/06/2013

The political-economic fault line: Some remarks towards a research program

fault2

 

It seems we have arrived at one of those moments when different people (albeit in the same milieu) begin to think intensively about related questions. Such apparently mystical Zeitgeist-phenomena usually have an explanation, and searching for one can in itself yield interesting outcomes. Seeing as I’m one of the people involved, however, I would like to present some scattered remarks, mainly in order to introduce people to one another. Maybe I’ll also have something to say about the reasons for the convergence.

The nexus I’m talking about can be approached empirically or theoretically. I’ll start theoretically: the question is that of the boundary between economics and politics, or to be fashionable about it, between the economic and the political. The Marxian tradition, which in this sense is continuous with classical Political Economy, affirms the existence of an object known as the “(political) economy”, though it denies its trans-historical validity (Smith and Ricardo’s mistake) as well as its apotheosis into a sacrifice-hungry divinity (the fallacy of the petty bourgeois economic press). To be more precise, Marx and his disciples speak not of “the economy” but of the “capitalist mode of production”. This mode has political conditions of existence: that is, violence of a particular sort is needed in order to initiate it and reproduce it, but it also has an existence all its own, autonomous laws of movement which cannot be reduced to violence – that is, you can’t just reduce the capitalist economy to political questions of power.

Obviously things are more complicated and I can’t go into all the relevant questions here. Just one then: the question of the economy of violence (which has a doppelganger, the question of the violence of the economy). That is, if violence is a fundamental condition for the functioning of the capitalist economic system but remains in some sens (though a rigorous sense is needed here) outside that system, how can we understand the economic sectors employed in the production of violence – that is, the security and arms industries?

This question has global importance, but is especially acute in the Israeli/Palestinian context. On the empirical side, Yotam Feldman’s new film The Laboratory (which I haven’t seen yet) sheds new light on the absolute centrality of the violence industries to the Israeli economy. As Eilat Maoz writes in her review (Hebrew), if we take this centrality into consideration it becomes clear that under current conditions, ending the occupation or even slowing it down considerably will constitute a clear and present danger to the livelihood of a very large (and very powerful) part of the Israeli public. This is a very pessimistic political conclusion, of course, but well-grounded pessimism is better than wishful thinking.

Theoretically, though, there is a chicken-and-egg problem: the occupation (by which I mean all of Israel’s repressive mechanisms) is profitable because it gives Israeli companies a competitive advantage in selling their violent wares to repressive mechanisms around the world. But what motivates those mechanisms? The need to sell arms to someone else? Of course not; the buck has to stop somewhere, with a violence that is necessary to the system. Which we need to understand.

I think the answer has to do with a factor that is mostly implicitly present in Marxist theory but can definitely be developed out of it – the concept of the surplus population. Capitalism has a tendency to cheapen the means of subsistence (food, medicine, clothes etc.) to a minimum, such that in comparison to the past it is much cheaper to stay alive. The growth of huge slum populations across the world – not only in the South – can be explained along these lines.

In this context it is easy to understand how one state with experience in the repression of a surplus population (as the Palestinians have been since the labor market was closed to them in the 1990s) can profit from selling repressive services to other states dealing with such populations – whether internally ghettoized communities or migrants attempting to gain access. But from a Marxian point of view the value which these customers hand over to the repression industries still has to come from productive labor done by non-surplus populations within their borders.

I don’t know exactly where all this is going, but it seems relevant to the comprehension of the political reality in Israel. Thus, when Tal Giladi (Hebrew) writes that the left needs to have two praxisal answers to every question – a “political” and an “economic” one – while attempting to create a theory which will bring the two together – it is questionable whether the two can even be separated for the instant necessary for the production of a political statement. Shimshon Bichler and Yonatan Nitzan have been working on this issue for years, and the immense empirical value of their work is irreproachable, but analytically it boils down to reducing the economy to politics – which is what I am trying to avoid here.

These questions are very relevant to the Israeli context from a more historical standpoint as well. If we are trying to produce a materialist history of the Zionist project, we need to deal not only with the current motor of the Israeli economy and its current role within the American imperialist order (which, despite its almost complete denial within the Israeli left, is not too hard to comprehend) but with what started this snowball rolling. As Max Ajl writes in a forthcoming Historical Materialism piece, the literature analyzing Israel as a settler colonialist society gives ample grounding for comparing Israel to societies such as South Africa and Australia, but this grounding is not material.

Here again we cannot avoid slipping into the fault line between economics and politics. Palestine/Israel was never an important source of natural resources; it was and remains important for geo-political reasons, including its proximity to the Suez Canal and its possession of the  Mediterranean ports closest to the oil of the Persian Gulf – like Haifa, the once (and future?) endpoint of a pipeline starting in Kirkuk.

But Zionism didn’t begin as a British geo-political project; it was offered to them as such only after immense efforts, and especially money, were invested in it by rich Jews from Western Europe and the USA. Another factor, then, definitely material if not precisely economic: the need felt by that elite to channel the giant wave of poor Jews fleeing Eastern Europe elsewhere. This is not particularly unusual: the settler colonialism of the 19th century, in the USA and elsewhere, was among other things a matter of channeling surplus populations formed in the rural areas of Western and Central Europe following the capitalization of agriculture there.

Yet, for well-known reasons, most of the Jews who ended up in Israel didn’t actually come from Europe. The Middle Eastern immigrations were to bring Zionism the human masses it needed. A material explanation of this immigration is still lacking. Moshe Behar writes (with great anger) that by adopting the Zionist definition of nationality, Arab national movements abetted the Zionist cause of transfering their local Jews to Israel, but this begs the question of the reasons for this choice. Thus, just as in order to understand the genesis of Zionism we need to understand the material circumstances of the Jews in Eastern Europe, in order to understand its immense success in the 1950’s we need a better understanding of the circumstances of the Jews in the Middle East. In order to do so, we need to get beyond myth-spinning about the wonderful relations between Arabs and Jews before Zionism.

These are a few directions for research that seem to me to be implicated in the questions people have been asking recently. I would love to see a discussion about how this can be done, a real practical discussion – writing? sminars? conferences? I have a few ideas but I would like to hear others’ ideas before I show my cards. I’ll finish with a few words on the reasons that this is happening now. For dozens of years, maybe since the disappearance of Matzpen, the radical left in Israel has not dealt seriously with economic questions. I believe this was due to the dim hopes people had for class struggle within Israel, and also perhaps from a (disavowed) belief that with regard to the Israeli-Palestinian struggle the progressive class in Israel was actually the bourgeoisie (as can be surmised from some of Yoav Peled’s writing, for example).

It’s obvious, then, that the main catalyst for the renewed interest in these questions is “J14”. Today it is not taken for granted that no class struggle is possible within Israeli-Jewish society, or that such a struggle must be regressive. Class struggle exists and shall continue to exist, and the relationship between it and the anti-colonial struggle remains open. Thus many theoretical questions become quite urgent, and doubly so when we keep in mind that Israel is a particularly active section of a theoretical and political fault line whose cracks are proliferating around the world.

27/05/2013

נקודות למתווה מחקרי על קו השבר הכלכלי-פוליטי

נדמה לי שהגענו לאחד הרגעים האלה שאנשים שונים (אמנם מאותו מילייה) מתחילים לחשוב באינטנסיביות על שאלות דומות. לתופעות צייטגייסט כמו-מיסטיות שכאלה יש בדרך כלל הסבר, והחיפוש אחריו יכול כשלעצמו להביא לתובנות. אבל היות שאני אחד מהאנשים המדוברים, אני רוצה להניח כאן כמה נקודות מפוזרות, בעיקר כדי לוודע את האנשים השונים זה לזה. אולי יהיה לי גם קצת מה להגיד על הסיבות להתכנסות הזאת.

fault1

לצומת שאני מדבר עליו אפשר לגשת מהצד האמפירי או התיאורטי. אני אתחיל מהצד התיאורטי: השאלה היא שאלת הגבול בין הכלכלה לפוליטיקה, או אם לנקוט בתחביר האופנתי, בין הכלכלי לפוליטי. המסורת המרקסית, שהיא במובן הזה המשך של הכלכלה המדינית הקלאסית, עומדת על כך שיש אובייקט כזה, "הכלכלה", אם כי היא דוחה את הרעיון שמדובר במשהו טרנס-היסטורי (הטעות של סמית' וריקרדו) או באיזה אליל שצריך להקריב לו קרבן (הטעות של דה מרקר והעיתונות הכלכלית הזעיר-בורגנית באשר היא). אם לדייק, מרקס ותלמידיו מדברים לא על "הכלכלה" או "המשק" אלא על "אופן הייצור הקפיטליסטי". לאופן הייצור הזה יש תנאי קיום פוליטיים – כלומר, אלימות מסוג מסוים נדרשת כדי לאתחל ולשעתק אותו, אבל יש לו גם קיום משל עצמו, כללי תנועה משל עצמו שאינם ניתנים לרדוקציה לאלימות – כלומר שאי אפשר פשוט לקפל את הכלכלה הקפיטליסטית בתוך שאלות פוליטיות של כוח.

זה כמובן יותר מסובך מזה ואין לי שום כוונה להתחיל להיכנס כאן לכל השאלות הרלוונטיות. אולי רק לאחת: שאלת הכלכלה האלימה (שאלה שיש לה תאומה סיאמית, שאלת האלימות הכלכלית). כלומר, אם אלימות היא תנאי יסוד לתפקוד של המערכת הכלכלית הקפיטליסטית אבל נותרת במובן מסוים (שניתן להגדיר בדיוק) מחוץ למערכת הזאת, איך אפשר להבין את המגזרים הכלכליים שעוסק בייצור אלימות – כלומר, תעשיות הנשק והביטחון?

לשאלה הזאת יש חשיבות כלל-עולמית, אבל היא אקוטית במיוחד בהקשר של ישראל-פלסטין. מהצד האמפירי, סרטו החדש של יותם פלדמן, המעבדה (שלא ראיתי עדיין) שופך אור חדש על המרכזיות המוחלטת של תעשיות האלימות עבור המשק הישראלי. כפי שאילת מעוז כותבת בביקורתה על הסרט, אם ניקח בחשבון את המרכזיות הזאת נבין שבתנאים הנוכחיים, סיום הכיבוש או אפילו האטה משמעותית שלו תהווה סכנה מיידית לפרנסתם של חלק נכבד מאד (וחזק מאד) מאזרחי ישראל. זאת מסקנה פסימית מאד מבחינה פוליטית, כמובן, אבל טובה פסימיות מדויקת מאופטימיות אשלייתית.

אבל מבחינה תיאורטית יש פה בעיה של ביצה ותרנגולת: הכיבוש (אני משתמש בביטוי הזה כמילת קוד עבור כל מנגנוני הדיכוי שישראל מפעילה) רווחי בגלל שהוא נותן לחברות ישראליות יתרון תחרותי כדי למכור את מרכולתן האלימה למנגנוני דיכוי ברחבי העולם. אבל מה מניע את מנגנוני הדיכוי הללו? הצורך למכור נשק למישהו אחר? מובן שלא; באיזשהו מקום התנועה צריכה להיעצר, באיזושהי אלימות שהיא חיונית למערכת, לא בפרובוקציה שכוחות הדיכוי עושים לקבוצות מדוכאות כדי לעשות עליהן קופה ולמכור את יכולותיהם הלאה.

נדמה לי שהתשובה קשורה בגורם שנוכח בעיקר במובלע בתיאוריה המרקסיסטית אבל בהחלט ניתן לפתח אותו מתוכה: מה שנקרא "האוכלוסיה העודפת". לקפיטליזם יש נטייה להוזיל את אמצעי הקיום (מזון, תרופות, ביגוד וכו') למינימום, ככה שיחסית למה שהיה פעם (אם כי לא למה שהיה פעם-פעם), היום זול מאד להישאר בחיים. צמיחתן של אוכלוסיות סלאמס עצומות ברחבי העולם, בעיקר העולם השלישי אבל לא רק, ניתנת להסבר רק על הרקע הזה.

בהקשר הזה קל יחסית להבין איך מדינה אחת שיש לה ניסיון עשיר בדיכוי של אוכלוסיה עודפת (כפי שהפלסטינים הינם מאז סגירת שוק העבודה כלפיהם בשנות התשעים) יכולה גם להרוויח ממכירה של שירותי דיכוי למדינות אחרות שמתמודדות עם אוכלוסיות עודפות – בין אם אלה פנימיות, בתוך גבולות המדינה, או כאלה חיצוניות שמנסות להיכנס פנימה. אבל מבחינה מרקסית, הערך (קרי, לצורך העניין, הכסף) שהקליינטים האלה משלמים לתעשיות הדיכוי צריך עדיין להגיע מעבודה יצרנית שאוכלוסיות לא-מיותרות עושות בתוך גבולותיהם.

fault2

אני לא יודע בדיוק מה כל זה אומר, אבל נראה לי שזה רלוונטי להחריד כדי להבין ולהתמודד עם המציאות הפוליטית בישראל. כך למשל, כשטל גלעדי כותב שלמבחינה פרקטית (סליחה, פרקסיולוגית) לשמאל צריכות להיות שתי תשובות לכל שאלה – אחת "מדינית" ואחת "כלכלית" – תוך כדי חתירה לתיאוריה שתאגד יחד את השתיים – לא ברור שניתן אפילו להפריד בין שני הנושאים להרף העין הנחוץ כדי לייצר אמירה פוליטית. שמשון ביכלר ויונתן ניצן כמובן עובדים כבר שנים בדיוק על העניין הזה, והערך העצום של עבודתם האמפירית אינו מוטל בספק, אבל מבחינה אנליטית היא בגדר רדוקציה של הכלכלה לפוליטיקה – מה שלטעמי צריך להימנע ממנו.

השאלות הללו רלוונטיות מאד להקשר הישראלי גם מכיוון היסטורי יותר. אם אנחנו מנסים לייצר היסטוריה מטריאליסטית של המפעל הציוני, אנחנו צריכים להתמודד לא רק עם המנוע הנוכחי של הכלכלה הישראלית, ועם תפקידה הנוכחי במערך האימפריאלי האמריקאי (תפקיד שעל אף הדחקתו הגמורה-כמעט בקרב השמאל הישראלי אינו קשה במיוחד להבנה) אלא עם מה שהתחיל את גלגולו של כדור השלג הזה. כפי שמקס אייל (Ajl) כותב במאמר שייצא בקרוב ב-Historical Materialism, הספרות האנליטית שמסבירה את ישראל כחברה קולוניאליסטית-התיישבותית (settler colonialist) מספקת כר נרחב להשוואה עם חברות כמו דרום אפריקה ואוסטרליה, אבל לא הסבר מטריאלי.

אבל גם החיפוש אחר הסבר מטריאלי אינו מאפשר לנו להימנע מהתחלקות דרך קו השבר שבין הכלכלה והפוליטיקה. לפלשתינה-א"י מעולם לא היתה חשיבות רבה כמקור של משאבי טבע; החשיבות שלה היתה ונותרה גיאו-פוליטית, בשל קרבתה לתעלת סואץ והיותה המוצא הקרוב ביותר לים התיכון של הנפט של עיראק וחצי האי ערב (ראו למשל את האופן שבו החלק הצפוני של ירדן עוצב בידי הבריטים כ"רצועת ביטחון" סביב צינור הנפט כרכוכ-חיפה).

אלא שהציונות לא התחילה כפרויקט קולוניאלי גיאו-פוליטי של הבריטים; היא הוצעה להם ככזה רק לאחר שהושקעו בה מאמצים כבירים, ובעיקר המון כסף, בידי יהודים עשירים ממערב אירופה וארה"ב. עוד עניין, אם כן, מטריאלי בהחלט אבל לא בדיוק כלכלי: הצורך של אותה אליטה יהודית להפנות את זרם ההגירה העצום של יהודים עניים ממזרח אירופה לעבר מקומות אחרים מאלה שבהם הם ישבו. אין בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד: הקולוניאליזם ההתיישבותי של המאה ה-19, בארצות הברית ובמושבות האחרות, היה במידה חשובה מאד עניין של תיעול אוכלוסיות עודפות שנוצרו באזורי הכפר של מערב ומרכז אירופה עקב צמיחת הקפיטליזם שם.

אבל רוב היהודים שהגיעו לישראל בסוף לא הגיעו דווקא מאירופה, מסיבות ידועות. העלייה המזרחית היא שסיפקה בסופו של יום את המאסה האנושית הדרושה לציונות. הסבר מטריאלי לגל ההגירה הזה – עדיין אין לנו. משה בהר כותב (כתוכחה) שהתנועות הלאומיות הערביות אימצו את ההגדרה הציונית של לאומיות ולכן נטפלו לתושביהן היהודים של ארצות ערב ושיתפו פעולה עם המטרה הציונית לטרנספר אותן לישראל, אבל זה כמובן לא הסבר מטריאלי של הסיבות לכך. כך שכמו שכדי להבין את תחילת הציונות אנחנו צריכים להבין את מעמדם – המטריאלי – של היהודים במזרח אירופה, כדי להבין את הצלחתה הכבירה בשנות החמישים אנחנו צריכים להבין יותר טוב את מעמדם של היהודים במזרח התיכון. כדי לעשות כן אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתקדם מעבר להתרפקות מיתולוגית על היחסים המופלאים בין יהודים וערבים באזור לפני הציונות.

fault3

אלה רק כמה כיוונים של מחקר שנדמים בעיניי כנובעים מתוך שאלות שהרבה אנשים התחילו לשאול בזמן האחרון. הייתי שמח שייפתח דיון על איך ניתן לעשות את זה, ממש פרקטית (פרקסיולוגית?) – בכתיבה, בסמינר(ים), בכנס(ים)? יש לי כמה רעיונות אבל אשמח לשמע רעיונות של אחרים לפני שאציג אותם. אסיים עם כמה מלים על הסיבות שבגללן בעיניי השאלות הללו עולות דווקא עכשיו. במשך הרבה עשורים, אולי מאז דעיכתה של מצפן, השמאל הרדיקלי בישראל מיעט להתעסק בשאלות כלכליות. לטעמי ההתעלמות הזאת נבעה בעיקר מייאוש מהאפשרות של מאבק מעמדי בתוך ישראל, ואולי גם מאמונה מודחקת בכך שבכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המעמד המתקדם בישראל הוא דווקא הבורגנות (כפי שמשתמע מכמה מכתבי יואב פלד).

אם כן, ברור שהזרז העיקרי להתעניינות המחודשת בשאלות האלה הוא המחאה החברתית. היום כבר לא מובן מאליו שבתוך החברה היהודית בישראל לא ייתכן מאבק מעמדי, או שאם ייתכן כזה אז הוא יהיה רגרסיבי בהכרח. מאבק מעמדי ישנו, וימשיך להיות, ושאלת הקשר בינו לבין המאבק האנטי-קולוניאלי נותרת פתוחה. ככה שהרבה שאלות תיאורטיות נהיות דחופות עד מאד, ועל אחת כמה וכמה כאשר אנחנו נוכחים שישראל היא מקטע לחוץ ונפיץ במיוחד, ולכן מעניין במיוחד, של קו שבר תיאורטי ופוליטי שסדקיו מרשתים את כל העולם.

06/03/2013

Heading off the new Jerusalem – a revolutionary scenario for Israel/Palestine

This is the longer original of a piece I published on Jacobin on January 22nd, 2013 (right before the Israeli election).

Try for a moment to imagine a scenario leading up to a revolutionary situation in your country – an exercise which used to be a popular pastime on the Left, and which probably still is on the Right, which retains an ability to respond with amazing speed to just about any crisis, and to use all and any of them to increase its power.

Recessions trigger merger-and-acquisition waves. Wars are a means and an opportunity to expand into new markets. Natural disasters enable the looting of public property. But the phoenix-like ability of capital to rise from its own ashes has a limit, which can be defined precisely as the revolutionary situation.

Given that the establishment has both the resources and the inclination to plan strategically – in both public and covert fora – it is no stretch to assume that it invests some resources in fending off structural change. No doubt most of the time chances for revolution are small, but as with health insurance, there’s no doubt that the rulers want to make sure they’re covered.

So even if we’re not inclined to strategic thought ourselves, it’s worthwhile to imagine radical eventualities in order to better understand the actions of the repressive apparatuses. I will attempt to demonstrate this point using my country, Israel/Palestine. What could constitute a revolutionary situation between the Jordan River and the sea?

Given the history of this territory, the most obvious answer would be a Palestinian uprising – a Third Intifada. But ever since the early 1990s the Israeli state has been implementing a succession of strategies designed to make such an uprising extremely unlikely to succeed. The first step was the weaning of the Israeli labor market off its reliance on cheap Palestinian labor. As Palestinian workers were replaced with migrants, they lost their most effective weapon – the strike.

The second step was the creation of the Palestinian Authority and its attendant humanitarian-aid economy, tightly, though not seamlessly, integrated into the Israeli security state. That aid and the NGO-ization which has gone along with it have severely compromised the integrity of parties, unions and other formerly independent Palestinian political organizations. The third step was the use of the security apparatus, the Separation Wall and the settlement project to divide the West Bank, East Jerusalem and Gaza into a series of walled-off, heavily policed cantons, a process intensified after the 2005 Hamas victory in Palestinian elections and subsequent takeover of the Gaza Strip.

This strategy has crippled the resistance capability of the Palestinians in the Occupied Territories. Since the disintegration of the Oslo Process in October 2000 Palestinians have been surgically expunged not only from the Israeli economy but also from its civil society and media. This process, together with the Oslo-induced association of non-violence with the submissive and quietist NGO industry and the extreme imbalance in military power, has sometimes encouraged Palestinian organizations interested in wresting concessions from Israel to target civilians, severely impacting their ability to draw sympathy from the international community, not to mention Israeli society, and legitimizing crackdowns on terrorism by the Israeli security state and its junior PA partners.

Despite these heavy setbacks, the Occupied Territories are not completely quiescent. Villages impacted by the Separation Wall have mounted a patient, intelligent and ethically disciplined struggle and have drawn sustained solidarity activity from Israeli and international activist groups. Over the last year, sporadic demonstrations have been held against the PA in the West Bank, protesting corruption and President Abbas’ collusion with the occupation. Most recently, Palestinian activists founded the "outpost" of Bab Al-Shams in a creative response to Netanyahu's declared intention to build in the E1 area to the east of Jerusalem. The winds of liberation are still blowing across the Middle East, veterans of the First Intifada are still alive and active, and the establishment would be wise not to rule out the possibility of a large-scale popular uprising.

Nevertheless, a Third Intifada would not in itself pose an existential threat to the order of things, since the entire Israeli state apparatus – in the widest sense – is primed to head off such a threat. Israel’s five million Jewish citizens enjoy a great variety of privileges with regard to the Palestinian population: political and civil freedoms, access to a job market, and the support of a rapidly shrinking, but not negligible, welfare state. However, for most Israeli Jews, political and economic survival is tightly bound up with participation in the repression of the Palestinians through military service and enlistment in the colonization process as settlers.

This is especially true for the Jews of Middle Eastern origin – Mizrahis – who make up the bulk of Israel’s working class. Their “Oriental background” is treated as suspect by hegemonic Ashkenazi standards, and Mizrahim who go over to the enemy, like Mordecai Vanunu and Tali Fahima, are punished brutally. All this adds up to make the possibility of a Palestinian uprising, on its own, a challenge to the Israeli state – but not an insurmountable one. Rather, an uprising could be used to consolidate social control and build up profits in the form of arms sales and renewed military aid from the US.

What, then, of the Israelis? If the above picture were complete, it would be impossible to understand how this supposedly rigidly controlled society was rocked during the summer of 2011 by what was, in relative terms, the largest protest movement of that year of global protest. The Israeli “social protest movement,”, known in Twitterese as J14, was centered in tent cities around the country and mobilized people to rally over a series of Saturday evenings which culminated on September 3rd in the largest demonstration in Israeli history, when half a million people gathered in State Square in Tel Aviv to protest the government’s economic policies.

Justified criticism has been leveled at the protest movement for being focused, like its counterparts around the world, on the declining fortunes of middle-class youth. However, rates of support for the movement – as opposed to participation rates – were extremely high across ethno-class sectors, including Palestinian citizens of Israel, the religious community, and “traditional” (mostly Mizrahi) Jews, with the sole exception of the ex-Soviet community. Perhaps more importantly, the middle-class leadership appointed to the movement by the media was not the only game in town: across the country the protest movement galvanized organizing within the most oppressed sections of the population, mainly around the issue of social housing – organizing which has proved more resilient than the evanescent leadership of the summer.

At its best and most dangerous, the protest movement offers an opportunity for the consolidation of a cross-class coalition including both a contingent of young, middle-class people facing the possibility of impoverishment and those who are already staring poverty and homelessness in the face. Without the second group, the movement lacks bulk, mass relevance and the energy of those who have nowhere to go. Without the first, it is extremely vulnerable to the marginalization and criminalization unleashed on the Israeli Black Panthers in the 1970’s. United, it has the potential power to challenge the Israeli state.

But this challenge, much like a Palestinian revolt, probably would not have the power to overthrow the state and local capital even if it could unite its forces within Israel. Decades of neoliberal restructuring may have cut away most positive bases for identification with the Israeli state, but Israelis are still wired to close ranks whenever a “security threat” looms. The protest movement would probably never have arisen if it had not been preceded by six years of unprecedented quiet – as far as Israelis were concerned. And it reeled heavily following a minor incident on the Egyptian border, which the government may or may not have permitted to happen.

As the situation stands, the Israeli state has the ability to provoke its neighbors and thereby manufacture “security threats” ranging from mostly non-lethal rocket attacks to full-blown war. Though these options have their drawbacks, these would pale in comparison to the danger of a true challenge to hegemony within the country.

Given the way the state holds both Israelis and Palestinians by the proverbial gonads, there is only one scenario for a revolutionary situation, namely a simultaneous uprising in the Palestinian Territories and Israel. In order not to provoke the defensive consolidation of Israeli society – or at least to mitigate that consolidation by simultaneously evoking sympathy, solidarity and perhaps mass refusal – such an uprising would have to be predominantly unarmed, based on the model of the 1st Intifada and the civil struggle against the Wall rather than the military option embodied by groups like Hamas’s Qassam Brigades, itself an essentially reactive hold-the-line approach. The Israeli movement, for its part, would have to actively resist its demobilization through the cynical use of “security threats.”

This does not mean that the uprising would have to be unified. Segregation has become so entrenched that today Israeli Jews and Palestinians from the Occupied Territories have little opportunity to meet each other without the barrel of a gun intermediating, and this segregation makes it almost impossible to build a unified, or even a coordinated, mass politics across the Green Line, despite valiant efforts made by the Israeli and Palestinian Lefts.

A significant bridge across the divide exists in the shape of the 1.2-million strong Palestinian community within Israel. Though to a certain extent exempted from apartheid – for example with regard to travel restrictions – the links between Palestinian Israelis and their brethren in the Occupied Territories are also subject to severe restriction and surveillance. Nevertheless Israeli Palestinians continue to maintain these links and a generally high level of identification with the Palestinian nation as a whole. Perhaps more surprisingly, a majority in this community persists – in the face of bitter reality – in demanding full equality within the Israeli civil sphere. J14 has provided an opening in this sense, with high-profile Palestinian participation and the inclusion of some demands of ’48 Palestinians in the protest discourse. Thus, there is reason to believe that Palestinian Israelis would play an important part in a simultaneous rebellion, belonging at the same time to both insurgent collectives. This would be consistent with the strong left-wing tradition in this community: long under the hegemony of the Communist Party of Israel, Palestinian Israelis continue to vote for left-wing parties in far greater numbers than either Palestinians or Israelis more generally.

But strict coordination is not a necessary condition for simultaneity, for several reasons.

First, as Göran Therborn has recently argued convincingly, the cross-national class disparity and conflict that characterized the 20th century is now giving way to an international convergence and growing disparities within countries. While this certainly does not mean that borders have become insignificant, it points up an increasingly complex class geography in which the still-prevalent divisions of North and South, First and Third Worlds, are obsolescent and global patterns emerge. Thus, the structural position of young people of middle-class origin facing impoverishment is comparable across a staggeringly wide range of countries, including Greece, Israel, Egypt, the US and Mexico. The high level of participation of people from these groups in protest movements can form the ground for solidarity, inspiration and contagion, as it probably did in 2011.

Furthermore, in the rebellions of 2011, much has also been made of the importance of new organizational forms based on the Internet. It is undeniable that the newly decentralized world of communications played an important part in the spread of news and revolutionary inspiration around the world in 2011, especially among people belonging to the aforementioned demographic. People of this sort in Israel might be inspired to action and revolt by a “Palestinian spring” – maybe even vice versa.

A banner at an Israeli social justice demonstration, summer 2011. "Irhal" – in Arabic – means "go!"; the Hebrew says "Egypt is here". Credit: Activestills

Finally, the integration of the regional and world economy, and especially US hegemony, in Israel and Palestine, means that economic pressures may act in similar ways on both sides of the Green Line. Austerity politics, perhaps sharpened by a renewed dip into depression on a global level, will tend to act in the same direction in both Israel and the Territories, provoking a rise in unemployment and poverty. Under these circumstances it is not inconceivable that insurgencies in Israel and Palestine could form a positive feedback loop, maintaining a policy of non-aggression, and even sharing inspiration and solidarity. The plausibility of such a strategy would be enhanced by a resurgence of protest across the world, including the Arab world – again, not a very unlikely eventuality.

It would be difficult for the Israeli state to fight a war on two fronts and maintain its hegemony within the Jewish collective in Israel. The direct means of military repression are now heavily mechanized, so that Israel no longer needs masses of infantry-police to repress Palestinian rebellion. Nevertheless, tear gas and arbitrary arrests on the streets of Hebron and Haifa at the same time would be a powerful image, suggesting that Palestinians and Israelis share not only a destiny but an enemy – a suggestion the state would definitely do better to avoid.

Hysterical overreaction on the part of nervous, over-stretched security organs might serve to exacerbate the situation rather than placate it, leading to escalation, and yes – perhaps – to a revolutionary situation.

Are the chances slim? Very. Would the Israeli state know how to defuse such a situation if it were to come about? Quite probably. If I can think of a trick like planting a bomb in a “social protest” rally and blaming it on Palestinians, so can they. But is the possibility of such an eventuality, beyond the wildest dreams of the Israeli left, already playing a role in today’s politics?

Could be. It would explain some things about the extremely defensive political game Prime Minister Netanyahu appears to be playing.

Though his governing coalition has not been in serious peril since he came to power in 2009, Netanyahu has performed an astonishing number of apparently desperate political gambits coming into this election season, from wooing and then jettisoning Shaul Mofaz’s Kadima party, to merging his ruling Likud with extreme-right coalition partner Israel Beitenu, to grooming Naftali Bennett’s Jewish Home, another extreme-right party, as the horse to beat. The cumulative effect of these moves has been to take away projected votes from Netanyahu’s Likud to the benefit of his extreme-right coalition partners, dragging the center of political gravity ever rightwards and diminishing his ability to maneuver.

Netanyahu’s failure to “govern from the center” is comprehensible not as a tactical move, but as a strategic one. J14 may have gone away for the time being, but it may rise again. Its hard core is still hanging on, and its most visible leader, Daphni Leef, has courageously rejected cooptation into mainstream party politics. The 3rd Intifada is almost obsessively on the lips of Israeli security mavens. Netanyahu’s economic plan entails deepening austerity, and his geopolitical strategy constitutes an ongoing provocation and insult to the Palestinians. In case it all blows up in his face, Netanyahu needs not a fragile centrist coalition but a disciplined ruling bloc willing to use its electoral legitimacy to enforce draconian, even dictatorial measures.

Punctuated equilibrium - taken from Joshua Epstein, "Modeling civil violence"

Punctuated equilibrium – taken from Joshua Epstein, "Modeling civil violence".

In a brilliant radical appropriation of game theory, Joshua Epstein has shown that using “rational choice” assumptions about human actors, one can arrive at a model of insurgent behavior that alternates between short, intense flare-ups and long periods of quiescence ("punctuated equilibrium"). So long as the sources of grievance are not removed – and God knows that in Israel and Palestine they have not been – previous spikes of rebellious activity can be seen as indicating a latent potential for future conflagration. Here, as well as elsewhere around the world, the ruling right may be taking that potential much more seriously than the Left.

I owe the idea of a simultaneous uprising as a revolutionary scenario to Matan Boord.

16/02/2013

Self-discipline as a political problem

בעברית

Discipline is a property of the relation between two subjects, a Master and a Slave, though it can also be spoken of as a property of the slave.

Self-discipline as a property of a subject thus presupposes that it can be decomposed into two subjects, again, a Master and a Slave, or a commandor and an obeyor. There is already an alienation here.

The phenomenology of a lack in self-discipline, however, may produce the perception of not two but three subjects: a commandor, a Slave willing to obey, and an obstructor, a “spirit that negates”, that prevents the objective from being carried out.

How do the two turn into three? Two analyses are possible. In the first, the obstructor is analogous to the resistant material reality upon which the Slave is set to work by the Master. In the second, the Slave is “servant of two masters”, the commandor and the obstructor. In any case there is a double alienation: the subject experiences not one but two contradictions.

There are correspondingly two possible resolutions, at two different levels. One is productivism, or annihilation of the obstructor, bringing about a harmonious Master/Slave relation. This is the victory of the commandor. The second is quietism, or annihilation of the Master. This is the victory of the obstructor. The first forecloses liberation; the second forecloses work and achievement.

Is it possible to find a political resolution? By political I mean two things: cognizant and unaccepting of relations of hierarchy and oppression, as well as collective in its methods. In-itself, the problem of self-discipline is not political, because we are dealing with relations internal to an “individual” subject (dividual though it is in fact): my self-discipline is my problem, both in the sense that I constitute it as a problem, and that putatively only I can solve it.

Putatively, but not truly. As in the fulfillment of other objectives, the subject may  enlist external objects in its struggle for self-discipline: retreating to a mountain cave, meditating on a mandala, downloading software that blocks access to particular websites. These are all practices (or praxes) irreducibly involving both the intending subject and objects previously external to it. These objects are subsumed into the subject and enter the dialectic on the side of the commandor and the obeyor. They hold off the obstructor.

If it is possible to enlist objects in my struggle for self-discipline, it is also quite clearly possible to do so with other subjects. But a problem immediately presents itself: an object might be smoothly subsumed into the internal dialectic of the subject, but not so another subject. Another subject may only too gladly enter the fray, but it will take the place of the Master. I “solve” the problem of self-discipline by submitting to an external discipline. This does not so much solve the problem as obviate it.

In other words, collective action does not, on its own, provide a political solution. The other component – recognition and non-acceptance of oppressive relations such as that between (inter-subjective) Master and Slave – must be brought into play. Is it possible to enlist another subject, or other subjects, in my own struggle for self-discipline without in fact giving up the fight?

Again a move to the concrete – “turning Hegel on his feet” – can help here. Just like the options of enlisting objects and succumbing to an outside Master, a collective overcoming of the lack of self-discipline would have to be a praxis, a working within the material world. I have no access to other subjects except through their material manifestations: communication and co-operation with others is always through a material medium. A reading group requires a quiet room, a whiteboard, paper and pens. A communal garden, hoes; a revolution, barricades.

The first moment of a political-collective solution would involve the construction of a collective commandor, a decision on the objective and the method of its achievement. The second is the work itself, the collective obeyor and achievor. The third is the never-ending struggle against the collective obstructor, which is greater than the sum of individual obstructors because everything that can break apart the collective effort joins forces with it and is subsumed within it.

What is merely “productivism” on the level of the individual subject – that is, a resolution I have tried hard not to evaluate – is on the level of the collective subject tyranny, the degeneration of the collective subject into a Master and Slave (or Master and Slaves, or Masters and Slave etc.) The collective subject must therefore fight not only for the achievement of its goals – against the obstructor – but against this usurpation. This fight is called democracy and its principle is that nobody has the right to rule.

In collective action the problem of self-discipline is not obviated: in fact it may even become more acute, but its character is transformed and its level raised. When I am only with myself I have two fights: for my objective and against myself, my obstructor. When I am with others in a political collective I fight four fights: with my own obstructor, with the forces arrayed against our cause, with our collective obstructor and with the threat of tyranny. That this doubling of the struggle may actually be experience as a relief from my loneliness – this I interpret as a sign that the movement is upwards, towards what we are meant to be.

labyrinth

16/02/2013

משמעת עצמית כבעיה פוליטית

In English

משמעת היא תכונה של היחס בין שני סובייקטים, אדון ועבד, אם כי ניתן להתייחס אליה גם כתכונה של העבד.

משמעת עצמית, כתכונה של סובייקט, מניחה אם כן שניתן לפרק אותו לכדי שניים, שוב, אדון ועבד או פקדן וצייתן. כאן כבר יש ניכור.

אך התבוננות בחווייה של היעדר משמעת עצמית עשויה להניב הכרה לא בשני סובייקטים אלא בשלושה: פקדן, העבד המוכן לציות, ומכשילן, "רוח ששוללת", שמונע את העבודה על המטרה.

איך הופכים השניים לשלושה? שני ניתוחים אפשריים. בראשון, המפריען נמשל למציאות החומרית העיקשת שעליה משית האדון את העבד לעבוד. בשני, העבד הוא "משרתם של שני אדונים" – הפקדן והמפריען. כך או כך מתקיים ניכור כפול: הסובייקט חווה לא סתירה אחת אלא שתיים.

את הסתירה ניתן להתיר, בהתאם, בשתי דרכים. הראשונה היא פעלתנות, או השמדתו של המפריען, המולידה יחס הרמוני בין אדון ועבד. זהו ניצחונו של הפקדן. השנייה היא ותרנות, או חיסולו של האדון. זהו ניצחון המפריען. הראשונה שוללת את השחרור, בעוד השנייה חוסמת את הדרך לעבודה ולהישג.

האם ישנה דרך פוליטית להתיר את הסבך? ב"פוליטית" כוונתי לשני דברים: שמזהה ואינה מסכינה עם יחסים של היררכיה ודיכוי, וגם שפועלת בשיטות קבוצתיות. כשלעצמה בעיית המשמעת העצמית אינה פוליטית, כיוון שהיא מפנה ליחס פנימי בתוך סובייקט "יחיד": המשמעת העצמית שלי היא בעיה שלי, הן במובן שאני מכונן אותה כבעיה, והן במובן שרק אני יכול כביכול לפתור אותה.

כביכול אך לא למעשה. לשם השגת המשמעת העצמית, כמו גם למטרות אחרות, הסובייקט יכול לגייס אובייקטים חיצוניים לעזרתו: התבודדות במערה הררית, השקעת המבט במנדאלה, הורדת תוכנה החוסמת את הגישה לאתרים מסוימים: כל אלו הן עשיות (או פרקטיקות) שכוללות בהכרח הן את הסובייקט המתכוון והן אובייקטים שקודם היו חיצוניים לו. הסובייקט רותם אליו את האובייקטים הללו, הנכנסים למערכה לצדם של הפקדן והצייתן. הם מרחיקים את המפריען.

כפי שניתן לגייס אובייקטים לצורך המאבק על משמעת עצמית ניתן לגייס גם סובייקטים אחרים. אך מייד נוצרת בעיה: ניתן לרתום אובייקט לדיאלקטיקה הפנימית של הסובייקט, אך לא כן סובייקט אחר. סובייקט אחר אולי ישיש להיכנס למערכה, אך הוא יתפוס את מקומו של האדון. אם אני "פותר" את בעיית המשמעת העצמית בכך שאני נכנע בפני משמעת חיצונית, אינני פותר ממש את הבעיה אלא מתחמק ממנה.

במלים אחרות, הפעולה הקבוצתית כשלעצמה איננה פיתרון פוליטי. יש להתמודד עם הרכיב הנוסף – זיהוים של יחסים דכאניים כמו אלה שבין האדון והעבד (הבין-סובייקטיביים). האם ניתן לגייס סובייקט או סובייקטים אחרים למאבק על המשמעת העצמית שלי מבלי להתחמק מהבעיה?

שוב ניתן להיעזר בפנייה אל הקונקרטי – "להפוך את הגל על רגליו". הן ההיעזרות באובייקטים, הן הכניעה בפני אדון חיצוני, והן התגברות קולקטיבית על היעדר המשמעת העצמית הן פרקטיקות, עשיות בתוך העולם החומרי. אין לי גישה לסובייקטים אחרים מלבד דרך פניהם החומריים: ההתקשרות עם אחרים נעשית תמיד דרך תווך חומרי. קבוצת קריאה מצריכה חדר שקט, לוח מחיק ומרקרים. גינה קהילתית מצריכה אתים, ומהפכה מצריכה בריקדות.

המומנט הראשון של פיתרון הוא כינונו של פקדן קבוצתי: החלטה על היעד והדרכים להשגתו. השני הוא העבודה עצמה, מציית-ופועל קבוצתי. השלישי הוא המאבק הבלתי-נגמר במפריע הקבוצתי, העולה על סך המפריעים היחידניים, שכן כל מה שיכול לפרק ולסכל את המאמץ הקבוצתי מצטרף ונרתם אליו.

ה"פעלתנות" ברמת היחיד – התרה שאותה אני משתדל שלא להעריך לטוב ולרע – היא עריצות ברמתו של הסובייקט הקולקטיבי, הידרדרות של הסובייקט הקולקטיבי לכדי אדון ועבד (או אדון ועבדים, אדונים ועבד וכו'). הסובייקט הקבוצתי חייב אפוא להיאבק לא רק למען הגשמת יעדיו – ונגד המפריע – אלא גם נגד גזל הבכורה. זהו המאבק המכונה "דמוקרטיה" ועקרונו הוא שלאיש אין זכות לשלוט.

בפעולה הקבוצתית אין התחמקות מבעיית המשמעת העצמית: למעשה היא עשויה אפילו להחריף, אך אופיה משתנה ורמתה מועלית. כשאני לבדי אני נאבק בשתי חזיתות: למען יעדי ונגד המפריען שבתוכי. כאשר לצדי עומדים אחרים בקבוצה פוליטית אני נלחם בארבע חזיתות: נגד המפריען שתבוכי, נגד הכוחות שבהם אנו נאבקים, נגד המפריען הקבוצתי שלנו ונגד סכנת העריצות. אם לעתים אני חווה את המאבק המכופל הזה כמשהו המקל על בדידותי – אני מפרש זאת כסימן שהתנועה היא כלפי מעלה, לעבר מה שנועדנו להיות.

labyrinth

26/10/2012

פטישיזם בחירות

אולי התרומה הכי חשובה של סלאבוי ז'יז'ק לחשיבה הפוליטית בת-זמננו היא מושג הפטיש (fetish) שפיתח, על בסיס ההגות של מארקס ופרויד. בניגוד לתפיסה הרווחת, בשביל ז'יז'ק הפטישיסט אינו מי שמאמין באמיתותו של משהו שקרי, אלא מי שמתנהג כאילו משהו שקרי הוא אמיתי, ואחת היא מהן אמונותיו הפנימיות הכמוסות. למעשה, לעתים קרובות פטישיסטים מודעים היטב לשקריותו של הפטיש שלהם. הנוסחה של הפטיש, כותב ז'יז'ק, היא je sais bien, mais quand meme…, "אני יודעת טוב מאד [ש-x הוא שקר], ובכל זאת [אני מתנהגת כאילו הוא אמת]". הניסוח הזה מאפשר לנו לחלץ את מושג הפטיש מתחום הפסיכולוגיה האינדיבידואליסטית ולהבין בעזרתו תופעות חברתיות.

התופעה החברתית שמדאיגה אותי כרגע היא מערכת הבחירות הבאה עלינו לרעה. כפי שהוכיח נועם שיזף באותות ומופתים ב-972+, הבחירות האלה לא יכולות לשנות שום דבר. אין להן בדל של משמעות. גם אילו היה דבר כזה "גוש מרכז-שמאל", כלומר, אם היה סיכוי כלשהו שקדימה ובל"ד יישבו בממשלה יחד, וגם אילו ממשלה כזאת היתה דבר רצוי, לגוש הפיקטיבי הזה אין כל סיכוי לגרוף רוב בבחירות הקרובות. חד וחלק, סגור וחתום.

מצב העניינים הזה מעורר בעיה עבור מי שפעיל במפלגות שמאל רדיקליות שרצות לבחירות (כמו חד"ש, שאני חבר בה). כדי להשתתף במשחק הבחירות, צריך לעשות כאילו הוא משנה משהו. אם אתה רוצה לזכות בתוספת של אלפי קולות, אתה צריך לשכנע אנשים שתוספת של עשרות אלפי קולות תשנה משהו; ואם אתה רוצה לזכות במאות קולות, אתה צריך לשכנע אותם שתוספת של אלפי קולות תעשה את ההבדל. מה שאתה חייב להדחיק מכול וכול זאת העובדה שהקולות האלה הם חסרי-משמעות לחלוטין. גם אם חד"ש, למשל, תזכה בסכום אסטרונומי של שישה מנדטים, זה לא ישנה שום דבר.

הבחירות לא ישנו כלום, המאבק נמשך. צרפת 1968

ההדחקה הזאת היא לא עניין נפשי פנימי; פעילים חכמים יסכימו בחדרי חדרים לניתוח הנ"ל, אבל לא בציבור, שהרי צריך לקיים קמפיין וכדי לקיים קמפיין בכלל, צריך להאמין שאפשר לשנות משהו באמצעותו. כך הם נתפסים אחד לאחד לנוסחת הפטיש: "אני יודע טוב מאד שהבחירות האלו לא ישנו שום דבר, ובכל זאת אנחנו חייבים לעשות כאילו כן, כי קמפיין חייבים לנהל". להחלטה הזאת מצטרפות ההחלטות המקבילות של פעילים במפלגות אחרות, הדיונים המתארכים בפייסבוק על מה להצביע, זעקות השבר והחלחלה על כך שדמות ג'ינג'ית פלונית הצטרפה למפלגה גריאטרית אלמונית, וכן הלאה והלאה עד זרא.

לשם הבהירות אומר שאני לא תופס כאן עמדה אנרכיסטית טהרנית. מי שיוצא לקמפיינים נגד הצבעה בבחירות הוא פטישיסט לא פחות, ואולי יותר, ממי שמריץ רשימה – הפנטזיות של סאראמאגו נוטווית'סטאנדינג, אף משטר עוד לא נפל בגלל אחוזי הצבעה נמוכים. אני גם לא מתכחש לכך שבמקרים מסוימים, ולא כל כך נדירים, לפוליטיקה אלקטורלית יכולה להיות חשיבות: דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות הן הקמפיין של "עיר לכולנו" בת"א-יפו ב-2008 והבחירות האחרונות ביוון, שבהן קואליציית השמאל סיריזה הפסידה בהפרש קטן (ואולי טוב שהפסידה, אבל זה עניין אחר).

העובדה שמערכת הבחירות נטולת-המשמעות הזו מגיעה בעקבותיה של תנועת המחאה החשובה ביותר שנראתה בארץ זה כמה עשורים הופכת את הפטישיזם הזה למסוכן עוד יותר. קשה להאמין שמאות האלפים שמילאו את הכיכרות לא יכולים למלא את הכנסת, ומפתה לחשוב שזה תלוי רק בנו, שאם נתאמץ מספיק לגייס קולות לדעם, לחד"ש, למרצ או לעבודה אז השכינה הקדושה ששרתה על מאהלינו תפרוש את כנפיה מעל ארצנו הדוויה כולה. אבל זה בלתי-אפשרי, והסיבות לכך הן מבניות ואובייקטיביות. השלטון בישראל בנוי על מערך מורכב של שליטה שבו קבוצות שונות נהנות מפריבילגיות יחסית לאחרות (בהפשטה גסה, אשכנזים ילידי הארץ ביחס לשאר היהודים, והיהודים ביחס לפלסטינים ואחרים), והמחאה רק החלה במלאכה ארוכת טווח של כרסום במערך הזה. המערכת המפלגתית הנתונה יכולה רק לחזק אותו.

על אף הרושם הראשוני, אני לא נותן כאן מתכון לפסימיות וייאוש; ייאוש יהיה מנת חלקו של מי שיחזיק אצבעות בליל ה-22 בינואר. על אף מה שאמרתי לעיל בגנותה של הפסיכולוגיה, לפטישיזם יש בהחלט צד נפשי, ומי שפועל ופועל ופועל כאילו הוא מאמין במשהו, סופו שיאמין, ואפילו קצת. לכן מי שמספרים לאחרים שיש שביב של תקווה בבחירות האלה – הם אלה שזורעים ייאוש, לא אני. פעילים ש"נשרפים" על עבודת בחירות קדחתנית, איבה מיותרת בין גופים שונים בשמאל, הזנחה של זירות מאבק אחרות – כל אלה הם פועל יוצא ישיר של פטישיזציה של הבחירות, ומכולם אפשר וכדאי להימנע.

~~~

מי שעוקבת אחרי הצד התיאורטי של הטיעון יכולה לתקוף אותי כאן באותו נשק שבו השתמשתי אני. כל הטיעונים שלי נשענים על הנחות מוקדמות: שקיימת ישות כלשהי בשם "השמאל" שיכולה לשנות את המציאות, שלפעולה הזאת יכולות להיות תוצאות שהן גם מכוונות וגם טובות, ושהפוסטים שלי יכולים להשפיע על הישות הזאת ומעשיה. אין לי ראיות מספקות לאף אחת מההנחות הללו; אני פועל כאילו אני מאמין בהן, וקריאה במה שכתבתי עלולה לגרום לאחרים לפעול באופן דומה. במלים אחרות, אני פטישיסט מדבק; וקל מאד להפעיל מהלך דומה כמעט על כל מי שנוקט בפעולה חברתית כלשהי.

ובכן, יכול להיות. ייכן שכל פרקטיקה היא ביסודה פטישיסטית, אבל אז מה? עצם האפשרות להפעיל מהלך אנליטי על כל דבר איננה עילה לפסילתו של המהלך. השאלה היא מה עושה החשיפה של פרקטיקה מסוימת כפטישיסטית. במקרה של ההתערבות שלי בפוליטיקה האלקטורלית, במקרה הטוב היא תשכנע כמה מקוראיי להשקיע פחות אנרגיה במערכת הבחירות הנוכחית ויותר בפעילות הפוליטית ארוכת-הטווח והחשובה שבה הם היו עסוקים עד לפני כמה שבועות. במקרה של הפטישיזם הפוליטי הפרטי שלי, אין לחשיפתו השפעה של ממש, בגלל שכמו פטישיסטים רבים, אני שלם עם הפטיש שלי. אני מודע לכך שאין דרך להוכיח את אפשריותו של שינוי מהפכני ואת רציותה של פעילות לקראתו, אבל שתי ההנחות הללו הן עיקרי אמונה בשבילי. אני יודע טוב מאד, ובכל זאת!

08/10/2012

שקרים ופמיניזם מטריאליסטי

בראשית היה תכנון לכתוב משהו רציני על המגנום אופוס החדש של סלאבוי ז'יז'ק, ואז היתה תכנית פחות גרנדיוזית, לכתוב משהו משעשע (אבל הגליאני) על ממים, ואז הגיע המבול האינסופי של קריאה  ללימודים והכול נדחק הצדה, עד שעצם המשך קיומו של הבלוג הוטל בספק. אבל אז, למרבה המזל, הגיע LIES, ועמו חזר הלהט המיסיונרי, כי אם יש משהו שהבלוג הזה רוצה לעשות כרגע זה לשכנע אתכן לקרוא את כתב העת הזה.

יכול להיות מאד שהקריאה בז'ורנל הפמיניסטי-מטריאליסטי הזה היתה כל כך מטלטלת בשבילי בגלל שזאת השפה שפמיניזם רדיקלי צריך לדבר כדי שמרקסיסט מקובע כמוני (כנסו ללינק, זה מצחיק) ייאלץ להקשיב. הרבה פמיניזמים בגיל העמידה מדברים בשפה זהותנית שמקלה הרבה יותר מדי את עבודתם של מי שרוצים מכל מיני סיבות (בעיקר גרועות) לבכר את "מעמד הפועלים" על פני קבוצות מדוכאות אחרות. בקיצור נמרץ מדי, מה שפמיניסטיות מטריאליסטיות אומרות למרקסיסטים זה – נכון, ההיסטוריה כולה היא היסטוריה של מאבק מעמדות וכל השיט הזה. אבל נשים הן מעמד, ולא סתם מעמד אלא המעמד המדוכא הראשי בתולדות ההיסטוריה כולה. לצד מעמד הנשים, מעמד הפועלים הוא סתם תינוק בכיין.

הגישה הזאת מאפשרת בין היתר לנסות להבין את הקפיטליזם, את המערך הקולוניאלי-גזעני ואת הפטריארכיה כתשלובת של דיכויים מעמדיים. סכמה אפשרית אחת, שנבחנת ב-LIES, היא שהתשלובת הזאת נשענת על שלושה יחסים מעמדיים מסוגים שונים: בין הון לעבודה, בין עבודה יצרנית (productive) לעבודה משעתקת (reproductive), ובין מי שמוקנית לו הזכות לעבוד ולשרוד לבין מי שהזכות הזאת לא חלה עליו. שלושת היחסים הללו יוצרים את שלושת השסעים שאנחנו נוהגים לכנות בשם מעמד, מגדר וגזע בהתאמה.

תובנה אחרת שפמיניזם מטריאליסטי יכול לייצר נוגעת ליחסים בין מין למגדר, שאותם פמיניזם זהותני לפעמים מתקשה להסביר. אם "נשים" הוא שמו של המעמד שנגזר עליו לבצע את עבודת השעתוק, היכולת הביולוגית ללדת ילדים משמשת הן כאחד ה"אמצעים" של העבודה הזאת, במובן שבו מרקס מדבר על "אמצעי ייצור", והן כהצדקה אידיאולוגית לכבילתה של מחצית מהמין האנושי לעבודה הזאת. בדיכוי מהסוג הזה המוטבים העיקריים הם גברים, וטראנסים/יות הם בין המדוכאות; מכאן ההעדפה של הכותבות ב-LIES לדבר על "לא-גברים" (not-men) במקום נשים בהקשרים מסוימים.

מה שהמעבר מפמיניזם זהותני למטריאליסטי לא מחייב זה ויתור על התארגנות בלעדית של הקבוצה המדוכאת, על אף שהדיבור על "לא-גברים" מצביע על הגדרה מרחיבה של הקבוצה הזאת. זאת נקודה שהעורכות טורחות להבהיר באומרן שהמגזין הוא "במה לשיחות וביקורות מסוימות שקשה, בלתי-אפשרי ואף מסוכן להביע כשגברים-סיס [כלומר, לא טראנסים] נמצאים בחדר". כגבר-סיס מן הסתם קשה לי לשמוע את זה, ואפשר אפילו (אבל לא חייבים!) לקרוא את הפוסט שלפניכן כניסיון שלי "להיכנס לחדר", אבל עדיף (בחיאת!) לקרוא אותו כהזמנה לקהילה הפמיניסטית הישראלית לבדוק את כתב העת הזה.

אני לא מתכוון לעשות פה ניסיון לסכם את הגיליון הראשון, שעוסק בין היתר בשלילתן של מערכות יחסים זוגיות (סטרייטיות ולסביות), בדרכים שבהן גברים שוברים את הסולידריות בין נשים, בהתארגנות של עובדות בבית זקנים, בבתי כלא, בתנועת אוקיופיי, בתנועת הנשים שבתוך ההתקוממות בואחאקה ב-2006, במערכת הכליאה, בתיאוריות מרקסיסטיות אירופאיות בנות-זמננו, ובטראנסיות בסאן פרנסיסקו בשנות השישים, וכל זה בפחות מ-250 עמודים; אסתפק בדיון קצר בתרומה של הכותבות לאחד הנושאים הבוערים על האג'נדה הפמיניסטית בארץ (ראו להלן) ובעוד כמה מלים על איך שהוא כתוב וערוך. יש פה שילוב של המיטב בכתיבה בלוגית – האישיות, האקספרסיביות, הזעם וההומור, עם המיטב שבכתיבה אקדמית – העומק התיאורטי, בלי המירע שבשני הז'אנרים האלה. כבר כמה עשורים שהכתיבה הפמיניסטית מנסה ליישם במבנה הטקסט את העיקרון שהאישי הוא פוליטי ואת הניסיון לשבור את החומה שבין הפרטי לציבורי, וזאת ההגשמה הכי מושלמת של השאיפה הזאת שאני מכיר.

מכאן לדיון האקטואלי, שערער עמדה שכבר התקבעה אצלי די חזק, בין היתר משום שהיא הדומיננטית בדיון הפמיניסטי בארץ – הדיון במעמד החוקי של זנות. מצדדי/ות הלגליזציה בארץ יוצאים בדרך כלל מנקודות הנחה ליברליות ו"סקס-פוזיטיביות" שלפיהן סקס הוא עניין כיפי ומשמח שאין דבר בינו לבין יחסי כוח ודיכוי, ושלפיכך עבודה בתחום היא לא עניין שונה מכל עבודה אחרת ושהתנגדות לזנות חוקית היא "פוריטנית" או "אנטי-מינית". על כך שמדובר בסקסיזם במסווה קלוש של בולשיט יש הסכמה בין LIES לבין המיינסטרים הפמיניסטי בישראל (לביני). הקו המערכתי של העיתון, במידה שיש כזה, הוא סקס-נגטיבי או סקס-פסימי, כלומר שהכותבות מבינות כל יחסי מין (גם לסביים) שמתקיימים בעולם שלנו כטעונים בדיכוי ובאלימות. על כך צריך להרחיב את הדיבור בהזדמנות אחרת; הנקודה כרגע היא שעל אף היחס הביקורתי שלהן לסקס, הן מתנגדות להוצאה של זנות מחוץ לחוק, בעיקר בשל יחסן למדינה.

על אף שהן לא אומרות זאת במפורש, מובן מהטקסטים בעיתון שהכותבות בו רואות את האמון בכך שהמדינה, חוקיה ומשטרתה יכולים לפעול לטובתן של נשים כארטפאקט של פמיניזם סטרייטי-בורגני-לבן, עיוור למעמד, לגזע ולטראנספוביה. מנשרי תנועות הזונות משנות השבעים שמודפסים כאן מפתחים ניתוח שלפיו הוצאה מחוץ לחוק של זנות היא ניסיון לגזול מנשים, רבות מהן שחורות וטראנסיות, את היכולת להרוויח כסף שמשחרר אותן (אם לא באופן מושלם) מתלות בגברים.

הניתוח הזה חלקי משהו. יש משהו קצת מוזר בהתעלמות שלו מיחסי העבודה הדכאניים בתוך תעשיית הזנות ומהעובדה שרוב הזונות אינן "עצמאיות" אלא עובדות בשביל סרסורים. בדומה לא מוזכרים כאן לא ההתמכרות לסמים קשים ולא ההתעללות המינית שעברו זונות רבות. מן הסתם ניתוח פוליטי רציני של תעשיית הזנות חייב לכלול את כל אלה, אבל חשוב לא פחות להתנגד לניסיון לבודד את הזונות מאוכלוסיית הנשים ה"רגילות", שהוא בבירור ניסיון דכאני של הממסד (מה שבז'רגון המחאה הסבנטיזי קרוי The Man) להפחיד נשים ולהפריד ביניהן. כותרת אחד המאמרים בז'ורנל היא "נגד החפות", כלומר נגד הניסיון הממסדי לחלק את האוכלוסיה ל"חפים/ות מפשע" הראויים להגנה ול"אשמים/ות" נטולי זכויות (בעיקר, אבל לא רק, על בסיס גזעי). אם כדי להוכיח את "חפותן" של זונות אנחנו צריכים להוכיח שעיסוקן נכפה עליהן (בניגוד לרוב הגדול של הנשים והגברים בעולם, כמובן, שעוסקים רק בעבודות שבחרו מרצונן החופשי!) אז במובן מסוים הפסדנו בקרב לפני שיצאנו אליו.

יש עוד הרבה הרבה על מה לדוש בפצצה האינטלקטואלית והפוליטית הזאת, אבל היריעה קצרה ואני רוצה לשמוע מה יש לאחרות להגיד. אפשר להוריד הכול באתר, אבל כדאי לכן לשקול להזמין אותו, גם כדי לתמוך בקולקטיב שמוציא את העיתון לאור וגם כי אז יש הרבה יותר סיכוי שתקראו הכול וזה ממש זול. אם הוצאות הביול לארץ יקרות מדי אני מוכן לשמש כדוור-משנה.

16/08/2012

מלחמת המעמדות של דה מארקר

פורסם במקור בהעוקץ. תודה ליונית נעמן על חלק גדול מהלינקים.

מאז הקיץ שעבר נוקט עיתון דה מארקר ביחס למה שמכונה "המחאה החברתית" בקו עקבי מאד, שניתן לסכמו כדלהלן: אם היעד הוא "הורדת יוקר המחייה", אזי שהפיתרון המתבקש הוא להילחם במונופולים שמעלים מחירים בזכות שליטתם במשאבים כאלה ואחרים. כדי להוריד את מחירי הדיור, צריך להוציא את השליטה בקרקעות מידי המדינה; כדי להוריד את מחירי המזון, צריך לאפשר ייבוא חופשי של מזון מחו"ל; כדי להוריד את מחירי הסלולר צריך לאפשר לחברות חדשות להיכנס לשוק, וכן הלאה. בארץ מתנהלת מלחמת מעמדות, מספרים לנו ב”דה מארקר”, אבל שני הצדדים הם לא מי שאתם חושבים: בצד הנדפק ניצבים לצד הענייםהעובדים ומעמד הביניים הקורס גם בעלי עסקים "יצרניים", ובצד המרוויח עומדים לצד הטייקונים וחבריהם בממשלה גם העובדים המאורגנים בוועדים חזקים, המהווים (לכאורה) מונופולים בפני עצמם בשל שליטתם על מוקדי כוח כמו הנמלים ומערכת החשמל.

אבל האם יש איזשהו קשר בין רשימת היעדים של "דה מארקר" לבין מה שהמחאה החברתית מבקשת להשיג? האם מלחמת המעמדות שלהם היא מלחמת המעמדות שלנו, או שמא היא ניסיון לבלבל את היוצרות ולטשטש את קווי החזית שעליהם אנחנו נלחמים? בין בשל הרתיעה מכניסה לוויכוחים כלכליים שבהם אנחנו "לא מבינים" ובין בשל היעדרה של אכסניה בעלת יוקרה דומה לזו של העיתון, המחאה ממעטת להתווכח עם הקו שמציע לה "דה מארקר". בפוסט זה אנסה להציג את התיאוריה והמניעים מאחורי המסע של "דה מארקר", על השגיאות והסכנות שטמונות בו, ועל הסיבות שבגללן המחאה החברתית חייבת לתפוס ממנו מרחק.

אלוף המדוכאים גיא רולניק

ניצחון התחרות?

"דה מארקר" הוא עיתון ניאוליברלי, גם אם הוא משתדל לפעמים שלא להצטייר ככזה. תפיסת העולם שעליה הוא מכריז מדי גיליון היא שהפיתרון לבעיות כלכליותחברתיות הוא תמיד "השוק החופשי". הבעיה עם השוק הישראלי, אומר לנו העיתון, היא שהוא לא חופשי: כיוון שבמגזרים רבים אין תחרות, ספקי הסחורות יכולים לגבות כמעט כל מחיר שעולה על רוחם, לחלק מתוכו נתחים לעובדיהם ולשלטונות, וליהנות מההפקר. הפיתרון, טוענים ב"דה מארקר", לא מסובך בהרבה מהבעיה: יש צורך בלחץ ציבורי שיניב רגולציה מדינתית אפקטיבית על מונופולים על מנת להגביר בתורה את התחרותיות במשק.

בהינתן ש"דה מארקר" שייך לקבוצת שוקן, קבוצת הון פריפריאלית יחסית במשק הישראלי, אין ספק שמאבק במונופולים יכול לסייע לו, אבל הטענה ש"הגברת התחרותיות" תשפר את רמת החיים של רוב אזרחי המדינה מפוקפקת. כפי שטענו הכלכלנים פול בראן ופול סויזי       Monopoly Capital (1966) בספרם המכונן, אין צורך במונופול של ממש (קרי, בשליטה של חברה אחת ויחידה על שוק) כדי לחמוק מתמחור תחרותי. גם ענף שבו מתחרים עשרה או עשרים משתתפים יתנהל בדרך כלל כ"אוליגופול" (שלטוןמעטים), כיוון שלכולם יש אינטרס לדבוק במחיר שקובעים השחקנים הגדולים ביותר, ולא לדרדר את הענף כולו למלחמת מחירים שמנוגדת לאינטרסים של כולם.

במצב כזה, לא מפתיע לגלות שכל משק קפיטליסטי מאז תחילת המאה העשרים מגלה נטייה למונופוליזם. כל בעל עסק המעוניין למקסם את רווחיו ישאף להפוך למונופול, ומי שיצליח להתברג לענף רווחי לרוב לא ינענע את הסירה שעליה הוא יושב ביחד עם מתחריו. גם כאשר פורצות מלחמות מחירים, תוצאתן של אלה היא לרוב החרפת המצב, כיוון שהן גורמות לחלק מהשחקנים בענף לפשוט את הרגל וכך מצמצמות את מספרם.

המצב במשק הישראלי אמנם קיצוני במיוחד. רוב הפרשנים סבורים שכעשרים משפחות שולטות בו, והכלכלנים הרדיקליים שמשון ביכלר ויונתן ניצן סבורים שלמעשה מדובר בשש תשלובות ענק בלבד, שגם מנהלות ביניהן קשרי גומלין ענפים. הרפורמה בענף הסלולר, שאותה מציג "דה מארקר" כהצלחה כבירה עבור המחאה החברתית ועבור העיתון עצמו, הביאה להרחבת השוק משלושה שחקנים, כולם מקרב תשלובות הענק, לחמישה – כשאחד מהנוספים (הוט) גם הוא שייך לקבוצות ההון הגדולות. בעקבות הרפורמה אמנם החלה מלחמת מחירים שהובילה לירידה תלולה בתעריפים, אך מלחמות מחירים, כאמור, עשויות לפרוץ גם בשווקים אוליגופוליים. מבחינה תיאורטית יש לצפות שלאורך זמן המחירים ישובו לעלות – אין הבדל גדול בין שלושה לחמישה שחקנים מבחינת הנטייה לאוליגופוליזם.

יוקר המחייה – של מי?

אחת הדרכים בהן מבקשים ב"דה מארקר" לשכנע את תומכי המחאה החברתית שמאבקנו ומאבקם חד הם היא באמצעות הכתרת המסע שלהם כמחאה "נגד יוקר המחייה". גם אם נניח לצורך הדיון שאנו מקבלים את הכותרת הזו, מותר לנו לשאול למה הביטוי הזה בעצם מתייחס – האם לעלותן של הסחורות שאנחנו צורכים בשקלים חדשים נטו, או ביחס לכמה שאנחנו יכולים לשלם? אם, למשל, תחול ירידה במחירים יחד עם ירידה בשכר – האם ניתן יהיה להסיק מכך שיוקר המחייה ירד? ואם, לחלופין, ירדו המחירים במקביל לעלייה באבטלה, עלייה במסים על העניים ומעמד הביניים, או חיסולם של שירותים חברתיים – מה בכלל הרווחנו?

מרגע שהשאלות הללו עולות, משחק ההחלפות שמשחק "דה מארקר" עם המחאה מתחיל להיראות פחות משכנע. ב"דה מארקר" הרי לא מצפים מהטייקונים לשלם את ירידת המחירים רק מכיסם! אשמים לא פחות מהם במחירים המופקעים, ואולי אף יותר, הם כמובן עובדיהם. ניקח דוגמא מ"דה מרקר ויק" של 3/8/12, בו סמי פרץ קורא להגברת התחרותיות בענף הבנקים. תחת הכותרת המחשידה "נ"ב" בסוף המאמר מופיעה הפסקה הבאה:

המפקח על הבנקים כבר הכריז היכן הבנקים יכולים להשתפר…: במבנה ההוצאות שלהם. אין זה סוד שבמערכת הבנקאות יש אלפי עובדים מיותרים ויקרים להחריד. אלא שההסכמים הקיבוציים הקשיחים מונעים מהנהלות הבנקים להתייעל, ולכן הן מגלגלות את העלויות העודפות של אחזקת כוח אדם יקר ומנופח על הלקוחות.

במלים אחרות, הוזלת העלויות בעקבות "הגברת התחרות" לא תבוא על חשבון הרווח של בעלי ההון – חס וחלילה, שלא יברחו לנו לחו"ל! אז מאיפה יבוא הכסף? מהעובדים כמובן, בדמות קיצוצים בשכר ובהטבות, ובדמות פיטורים. את הצורך ב"התייעלות" בענפי הסלולר, התעופה, החקלאות, ועוד ועוד, חוגגים ב"דה מארקר" כאילו העובדים המועדים ל"ייעול" לא היו אותם אנשים ממש שעל זכויותיהם כצרכנים מגן העיתון בחירוף נפש.

לקחת לעשירים, לתת לעניים

אין בכך כדי לומר שמלחמת המעמדות שמדמיין "דה מארקר" חסרתבסיס לחלוטין. נכונה הטענה שבענפים מונופוליים הצורך של המעסיקים להילחם בשן ועין נגד כל דרישה של עובדיהם להעלאה בשכר קטנה יותר, כיוון שמחיר הסחורה גמיש (בניגוד למעסיקים בענפים תחרותיים, שאינם יכולים לשנות את מחיר הסחורה ועלולים להיגרר לפשיטת רגל בעקבות עליה בשכר). הדברים נכונים עוד יותר במגזר הציבורי, שבו המנהלים אינם טרודים כלל בצורך לעשות רווח. אליבא ד"דה מארקר", אם כן, המשק הישראלי מתחלק לשני מחנות: המונופוליסטים ועובדיהם "המנופחים" מול בעלי ההון הקטנים יותר ועובדיהם. את אלה האחרונים מנסה "דה מארקר" להניא מדרישתם לשכר גבוה יותר, שירותים ציבוריים טובים יותר ומסים נמוכים יותר, ולהחליף אותה בדרישה לשבור את העובדים החזקים, שתניב "ירידה ביוקר המחייה" בדמות ירידה במחירים של מוצרים מסוימים.

במסגרת הקפיטליזם, שלוש אפשרויות פתוחות בפני אנשים עובדים ששואפים לרמת חיים טובה יותר: העלאת פריון הייצור, שינוי בחלוקת העושר בינם לבין בעלי ההון, ומאבק נגד עובדים אחרים. כיוון שבחברה קפיטליסטית העובדים אינם שולטים באמצעי הייצור, קשה להם להשפיע ישירות על פריון הייצור, ולכן מתמקדת המחאה החברתית בארץ, בצדק, באפשרות השנייה, שבאה לידי ביטוי בדרישות לאספקה ציבורית של צרכי יסוד כמו דיור, למדיניות מס פרוגרסיבית שתיקח מהעשירים, ולשיקומה של מערכת הרווחה כדי שתיתן לעניים. בפועל, ב"דה מארקר" מציעים לנו להחליף את הדרך השנייה בדרך השלישית.

המהלך של "דה מארקר" מסוכן בדיוק משום שהוא לא מנותק לחלוטין מהמציאות. מערך הפיקוח על ההון בארץ אכן מושחת ומסואב, והעובדים בחלקים מסוימים במגזר הציבורי – בראש ובראשונה במערכת הביטחון – אכן נהנים מהטבות מפליגות שאין קשר בינן לבין השכר של שאר אזרחי המדינה. על הנקודות הללו המחאה החברתית יכולה להסכים עם "דה מארקר". אך בין הסכמות נקודתיות שכאלה לבין המרת הפרויקט המהפכני של המחאה בדרישה ל"הגברת התחרותיות" שאולי תביא לירידת מחירים, ובוודאות תביא לירידה בשכר ועלייה באבטלה – המרחק גדול. המחאה החברתית, בישראל כמו בעולם כולו, מציירת את הקו בין האזרחים שעובדים למחייתם – "ה-99%" – לבין המיעוט הקטן שמתפרנס מעבודתם של אחרים. ב"דה מארקר" מציעים לנו להחליף את המאבק המעמדי הזה במאבק של פלג אחד של ההון באחר, ובמלכודת הזאת אסור ליפול.

גילה אדרעי. כולנו.

31/07/2012

בשקרים ועוול מתעטפת

כן כן, הבלוג בן שבוע וחצי וכבר יש לנו פוסט אורח! עוז גורה ודותן לשם, בתחקיר שמנקה את כל הבולשיט ממה שהמערכת מאכילה אותנו ברגעים אלה ממש. אנחנו כאן ב"עתידות" גאים לתרום את חלקנו למאמץ המלחמתי.
—–
אומרים לך שהעניים לא משלמים מיסים? משקרים לך. בין היתר, משמעותן של הגזרות החדשות אותן משית עלינו נתניהו היא כי העניים ביותר ישלמו כ-2.5 אחוזים נוספים מהכנסתם, ואילו העשירים – רק כחצי אחוז. ממשלת ישראל מכריזה על שלב חדש במלחמה כנגד אזרחיה העניים

ברוב של 20 כנגד 9 שרים אישרה אתמול (ב') ממשלת ישראל את הגזרות הכלכליות אותן הניחו על שולחנה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר-האוצר יובל שטייניץ. בישיבה צייר מר נתניהו בפני השרים תמונת-מצב קודרת לפיה מדינת ישראל ניצבת בפתחה של "מלחמת עולם כלכלית". כפי שתיאר זאת רה"מ באוזני השרים, הורדת דירוג האשראי של מדינות מערב אירופה, ההאטה הצפויה בצמיחה העולמית והתרחבות הגירעון בישראל – כל אלה מחייבים פעולה נחושה של הממשלה; פעולה זו, בדמות שורה של העלאות מיסים וקיצוצים בהוצאות הממשלה, תוארה על ידי נתניהו כ"אחראית", "מדודה" ו"מאוזנת". בחינת השפעתן של שתי הגזירות הראשונות שהוטלו על ידי הממשלה מגלה כי מילים אלה משמשות ככסות לפעולת גזל. בפועל, ממשלת ישראל לוקחת מן העניים ונותנת לעשירים.

ביולי 2011 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח שהוכן על ידי אילנית בר בו מוצגת "בחינת עשירוני מס לפי עשירוני הכנסה. "על בסיס הנתונים המופיעים בדו"ח נבחן את השפעת שתי הגזרות הכלכליות: העלאת המע"מ ב-1 אחוז והעלאת מיסי הקניה על סיגריות בכ-3-2 שקלים לחפיסה שהוטלו לאחרונה.

מר נתניהו מדבר רבות על "אחריות", על "הוגנות", על "איזון" ועל "הכרח", ואוהב לצייר עצמו כאבי האומה המשול לראש משק בית המנהל את האחוזה המשפחתית באחריות ומפגין דאגה כנה לבני ביתו. עם זאת, כפי שהנתונים מראים, בלקסיקון של ממשלת ישראל 'ניהול משק בית אחראי ומאוזן' משמעותו לאתר את בן המשפחה החלש ביותר ולהכריח אותו לשלם יותר מכולם.

גזירה ראשונה: מע"מ

על פניו, נדמה כי כולנו נתחלק באופן שווה בנטל המס החדש – מחירם של כל המוצרים גדל באחוז אחד, וכך כולנו נשלם קצת יותר על הדברים שקנינו עד כה. בפועל, העניים ביותר משלמים אחוז גבוה פי שלושה מהכנסתם  מן האחוז אותו משלמים העשירים. על פי נתוני הדו"ח, בשנת 2009 שילמו משקי הבית העניים ביותר (אלה הנמצאים בעשירון ההכנסה הנמוך ביותר), כ-27 אחוזים מהכנסתם נטו על תשלומי מע"מ. לשם השוואה, העשירים (אלו הנמצאים בעשירון ההכנסה הגבוה ביותר) שילמו באותה שנה כ-8 אחוזים בלבד מההכנסה נטו שלהם על תשלומי מע"מ. את הפער נוהגים הכלכלנים ליחס לשוני בדפוסי הצריכה של העניים ביותר ושל העשירים. לטענתם, העניים ביותר מוציאים את מרב הכנסתם על מזון וקורת גג בעוד העשירים אינם מוציאים את כל הכנסתם, אלא משתמשים בעודף ההכנסה לחיסכון. אם כן, יש לשאול את כלכלני האוצר מדוע מנסה ממשלת ישראל לכסות את הגירעון בתקציב המדינה באמצעות מס המושתת בראש ובראשונה על אלה שידם אינה משגת לחסוך.

מחישוב שערכנו עולה, כי משמעות העלאת שיעור המע"מ ב אחוז אחד (מ-16% ל-17%) היא שהעניים ביותר נאלצים לוותר  על כ-1.7 אחוזים נוספים מהכנסתם. חישוב דומה עבור העשירים מלמד כי הם יוותרו על כ-0.5 אחוז בלבד מההכנסה שלהם. במילים אחרות, הנתונים מלמדים כי התוכנית הכלכלית של נתניהו ושטייניץ לסגירת הגרעון בתקציב המדינה היא כדלקמן: העניים ישלמו באחוזי הכנסה קרוב לפי 3 (!) מהעשירים. ככה מאזנים תקציב בישראל.

גזירה שנייה: העלאת מסי קניה על סיגריות

למיסוי העניים בשיעור העולה על פי שלושה מזה שהוטל על העשירים הצטרף צעד נוסף שאין לתארו אלא כנבזי – העלאת מס הקנייה על סיגריות. אומנם זה נכון שסיגריות הורגות ועדיף שכולם יחדלו מלעשן, יפה שעה אחת קודם; אבל זו אינה השאלה. השאלה היא ממי גובה הממשלה את הכסף על מנת לסתום את החור שנפער בתקציב; והתשובה לשאלה חד-משמעית: מהעניים.

כפי שמראה מחקרה של הגב' בר, על כל שקל שהעשירים שילמו לקופת המדינה בגין רכישת סיגריות בשנת 2009 – העניים ביותר שילמו שני שקלים! אין דרך יפה לאמר זאת. השלב הראשון עליו החליטה ממשלת ישראל בהיערכותה ל"מלחמת העולם הכלכלית" הוא גביית שני שקלים מן העני על כל שקל שייגבה מן העשיר.

אין להקל ראש בהכנסות המדינה ממיסוי סיגריות. ב-2009 עמדו אלה על יותר מ-4.1 מיליארד שקלים, והיות והעניים מעשנים יותר מהעשירים, כמעל לחצי מיליארד מתוכם שילמו העניים ביותר. מסי הקניה על סיגריות ששילמו משקי הבית העניים ביותר היוו כ-7% מהכנסתם בנטו, בעוד עבור משקי בית מן העשירון העליון היוו תשלומי המס כ-0.35%. פי עשרים, לא פחות. עכשיו מעוניינת הממשלה להעלות את המיסוי הזה עוד יותר. את כלכלני האוצר יש לשאול מה בדיוק "מדוד" בתוכניתם החדשה.

עניים משלמים מיסים, והרבה

כפי שמלמד התרשים שלהלן, משקי הבית העניים ביותר בישראל משלמים יותר משליש מהכנסתם במיסים עקיפים. בפעם הבאה שאומרים לכם שהעניים אינם משלמים מיסים, תדעו שמשקרים לכם; אבל גם זה לא מספיק – שכן החל מהשבוע הבא, וכפי שהצגנו מעלה, העניים ישלמו אף יותר. המיסים החדשים שהוטלו עליהם שקולים למעל לשניים וחצי אחוז מהכנסתם בנטו. לשם ההשוואה, העשירים ישלמו תוספת של כחצי אחוז בלבד; פער של פי חמישה!

אם כן, באצטלה של "מלחמת עולם כלכלית" בוחרת ממשלת ישראל להלחם בענייה, משל היו אויב אותו יש להדביר. איננו מוצאים דרך אחרת לתאר זאת, אלא כמערכה כלכלית רחבה כנגד העניים בישראל.

בפוסט שנכתב בעקבות הפינוי האלים של "מגדל צדק" מתארת חנה קים כיצד מה שהיא מכנה "מליציות ההון-שלטון" מגרשת יהודים מבתיהם, ללא בג"צ ובצלם, מעברו המערבי של הקו הירוק. קים כותבת את הדברים הבאים:

היום, במלאת שבעה למותו של משה סילמן המנוח, יום לאחר הטלת הגזירות החדשות, ארבעה ימים לפני העלאת המע"מ וקיצוץ נוסף של התקציבים הציבוריים – היום כבר ברור שמדובר בשלב נוסף של מלחמת אזרחים: מליציות ההון-שלטון בהנהגת נתניהו נגד מרבית תושבי מדינת ישראל.

מן הצד האחד עומדים נציגי הקואליציה של נתניהו, חבריו הטייקונים השולטים על ערוצי התקשורת, שוק המזון, הבנקים וגם חלק מהתנועה הקיבוצית והרוב המכריע של המתנחלים. מן הצד השני זה את, אתה ואני.

את הפוסט שלה חותמת קים בקריאה הבאה, אליה אנו מבקשים לצרף את קולנו:

זה ייקח זמן, זה יהיה כואב ומתיש, אבל זה יגיע ברגע שבו לא נפנה את היאוש כלפי עצמנו, אלא נצא איתו לרחובות, וננסה כל יום לתרום את חלקנו להעצמת המחאה. בדרך של שיתופי פעולה, בדרך לא אלימה, כדי שאף אחד, אף אחד לא יסתום לנו את הפה וקהלנו יהיה רב יותר, עממי יותר… הייאוש הוא מצרך זול וקל להשגה. אסור לשקוע בו.