Posts tagged ‘property’

21/08/2012

אצולת הרכוש עולה שנית: מחקר של תומס פיקטי והשלכותיו

שוב אנחנו (אני) גאים לארח כאן פוסט אורח, הפעם של ערן חכים. יחד עם דיון שהתפתח בדף הפייסבוק של דותן לשם, ועם הראיון עם הדס וייס שיתפרסם כאן בקרוב אינשאללה, הפוסט של ערן מתקשר לדיון מתפתח בדבר זהותו של "המעמד הבינוני" והמיקום שלו במשבר העולמי ובתנועות המחאה, דיון שיש לו מן הסתם השלכות קריטיות גם בישראל.

המאמר "האם הקפיטליזם של המאה ה-21 יהיה לא שוויוני כמו זה של המאה ה-19" של תומס פיקטי עוסק באי-שוויון כלכלי על פני זמן. אני רוצה להתייחס כאן לכמה מממצאיו המעניינים, הרלבנטיים למציאות בישראל היום.

אתחיל מהדיון שלו בערכו של רכוש ובקשר בינו לבין אי-שוויון. לפי פיקטי, עד מלחמת העולם הראשונה, הגורם המרכזי לאי-השוויון הכלכלי בתוך מדינות היה בעלות לא שוויונית על רכוש בשילוב של העדר מיסי ירושה (בניגוד לאי-שוויון המבוסס על פערים בשכר עבודה). בתקופה זו, העשירון העליון החזיק בידיו 90% מהעושר והוריש אותו לילדיו ללא כל מיסוי. מובן כיצד השילוב בין ריכוז הרכוש בידי מעטים והעברתו לילדיהם ללא כל תשלום מס יוצר שעתוק בין-דורי של אי שוויון. פיקטי שואל מהי חשיבותם של רכוש וירושות בשעתוק בין-דורי של אי-שוויון כיום. על מנת לענות על שאלה זו הוא מתמקד בשתי שאלות משנה: מה משקלו של הרכוש כיום וכיצד הוא מתחלק.

פיקטי מודד את משקלו הכלכלי של הרכוש באמצעות היחס בין סך ערך השוק של הרכוש שקיים במדינה לבין השכר השנתי המצרפי (הכסף שכולם יחד הרוויחו בעבודה). ככל שהיחס הזה גבוה יותר, משקלה של בעלות על רכוש גבוה יותר. זה מדד טוב כיוון שהוא מאפשר להבין את חשיבותו של רכוש במונחי חודשי העבודה שנדרשים להשיגו. בנוסף, פיקטי מתייחס גם להכנסות מרכוש. לטענתו, ההכנסות מרכוש מהוות שיעור קבוע מהערך של הרכוש. הטענה הזאת לא מוצדקת היטב במאמר, על אף שהיא טענה נפוצה. בכל אופן, על בסיסה הוא טוען שערכו של הרכוש במונחי שכר עבודה אומר לנו גם מה ערכם של הרווחים מרכוש במונחי שכר עבודה. ככל שערך הרכוש והרווחים מהרכוש גבוה יותר, משמעותו של רכוש לאי-שוויון גבוהה יותר: אם הדירה של ההורים שלי שווה שתיים עשרה משכורות חודשיות, הירושה שהם יעבירו לי שווה שנת עבודה, אך אם הדירה שלהם שווה מאה עשרים משכורות חודשיות, הירושה שהם יעבירו לי שווה עשר שנות עבודה; זה הבדל גדול.

פיקטי מראה שאחרי מלחמות העולם ערכו היחסי של הרכוש ירד באופן ניכר, וזה נתון לא מפתיע. לצידו, אחת מהטענות המרכזיות של פיקטי היא שהירידה בערך היחסי של רכוש היתה ירידה זמנית שאפיינה את שנות ה-60 וה-70, ושכיום אנחנו נמצאים במצב דומה לזה שהיה נהוג בסוף מאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הוא מראה שהיחס בין הרכוש הממוצע לאדם לבין המשכורת השנתית הממוצעת עשה תנועת U מ–1820 ועד היום. בצרפת לדוגמא, ערב מלחמת העולם הראשונה עמד היחס על 6.5, לאחר מלחמת העולם השניה על 2, וכיום הוא עומד על 5.6 (והנתונים במדינות אירופה ובארה"ב דומים). כלומר, לאחר ירידה ביחס בין הרכוש המצרפי להכנסה מעבודה, אנחנו קרובים מאוד ליחס ששרר ערב מלחמת העולם הראשונה.

את ערכו של הרכוש ניתן לפרש כאינדיקציה לערכן הכלכלי של ירושות, כלומר, כנתון המתאר אי-שוויון מורש, שיוכי, כזה שלא קשור בשום צורה לפעולות של הפרט אלא רק לתנאים שלתוכם נולד. אך ערכם של רכוש וירושות ישפיע על אי-השוויון רק אם הבעלות על הרכוש אינה שוויונית. בהקשר זה ההבדל המרכזי בין המאה ה-19 לימינו הוא הופעתו של מעמד ביניים (בעיקר במדינות העשירות – מדינות אירופה וצפון אמריקה). בסוף המאה ה-19 העשירון העליון החזיק ב-90% מהרכוש, ועשירונים 6-9 ב-10% הנותרים. כיום, העשירון העליון מחזיק בכ- 55% מהרכוש והעשירונים 6-9 בכ-40% (שימו לב שמדובר ב-40% מהאוכלוסייה ששולטים בכ-40% מהרכוש. כמובן שגם בתוך קבוצה זו יש אי-שוויון רב, אבל בגדול, האנשים שמחזיקים בדירה אחת נכנסים לקטגוריה הזאת).

יש לשים לב שנתון זה אומר שמבחינת המחצית הענייה יותר של האוכלוסייה המצב נשאר פחות או יותר זהה. החברים בקבוצה זו לא החזיקו מעולם ברכוש וממשיכים לא להחזיק בו היום.

בארה"ב, על אף שחלוקת הרכוש שוויונית יותר היום מאשר בתחילת המאה ה-20, נתח ההכנסות של העשירון והמאיון העליון עשה תנועת U (דומה לזו של ערך העושר) וכיום נתח ההכנסות של העשירון העליון מגיע לשיא שלא נראה מאז 1928. אם בשנות ה-50-60, שלט העשירון העליון בארה"ב ב 35% מההכנסה, כיום הוא מחזיק ב 50% מההכנסה (כאשר חלקו של המאיון העליון עלה מ- 10% מסך ההכנסה ל- 25%). פיקטי מסביר "סתירה" זו (חלוקת רכוש שוויונית יותר שלא השפיעה על חלוקת נתח ההכנסות הכולל) במה שהוא מכנה "עלייתם של העשירים העובדים", מנהלים ובכירים שמושכים משכורות עתק ואף קובעים את שכרם בעצמם.

בצרפת הנתונים שונים מאוד: נתח ההכנסות של העשירון והמאיון העליון ירדו מ-20% ו-45% ב-1910 ל- 9% ו- 32% ב-2007, זאת כיוון שאי-השוויון משכר בצרפת נמוך באופן ניכר מזה שבארה"ב (מעניין יהיה לבדוק לאיזה מהמודלים ישראל דומה יותר).

עם זאת, גם בצרפת, הירידה ברכוש של המאיון והעשירון העליונים רלבנטית בעיקר (ואולי רק) למעמד הבינוני. על-פי הממצאים של פיקטי, שכר העבודה שירוויח כל חייו אדם מהמחצית התחתונה של האוכלוסייה שווה פחות או יותר לערך הירושה של אדם מהמעמד בינוני (והרבה פחות מהירושה הממוצעת בקרב העשירון העליון). – הן בארצות הברית והן בצרפת.

ואיך הנתון המטורף הזה נראה על ציר הזמן? אם בוחנים בצרפת את ערך הירושה הממוצעת של חמשת העשירונים העליונים ביחס לשכר העבודה, עולה שגם הוא עשה תנועת U בין סוף המאה ה-19 לבין ימינו: אז וגם היום הירושה הממוצעת של חמשת העשירונים העליונים שווה פחות או יותר להכנסה ממוצעת מסך שכר עבודה של כל החיים בחמשת העשירונים התחתונים.

כלומר, הן בצרפת והן בארה"ב לא חל שינוי ניכר באי-השוויון מנקודת מבטו של החצי העני באוכלוסיה בין סוף המאה ה-19 להיום – או אם לדייק, היו שינויים, אך חזרנו לאותה נקודה. בשתי המדינות עלה כוחו של מעמד הביניים, אם כי בארה"ב כוחו נחלש מאוד וכיום הוא עשיר הרבה פחות מאשר מקבילו בצרפת.

מהומות באמיין שבצרפת בשבוע שעבר

מוביליות בין-דורית ועושר

פיקטי טוען שאנחנו חיים תחת אשליה של מוביליות כלכלית גבוהה, כלומר, שבפני אנשים פתוחה האפשרות לצבור או להפסיד רכוש. לפיו, אשליה זו נוצרה בתקופה שבה חשיבותם של עושר וירושות היתה נמוכה יחסית, ואנשים יכול לצבור רכוש בקלות יחסית. את המסקנה הזו אפשר להעתיק לישראל די בקלות, ומהכרות עם הנתונים הכלליים נדמה לי שכאן הקשר יהיה אפילו חזק יותר. כלומר, שכר עבודה איפשר לאנשים להשיג רכוש כיוון שהיחס בין רכוש לבין שכר עבודה היה נמוך יחסית. כיום, היחס הזה חזר לרמתו הגבוהה ממפנה המאה הקודמת, והאפשרות להמיר עבודה ברכוש כמעט לא קיימת:  "בשביל אנשים שגדלו בשנות השבעים והשמונים, שיש להם הכנסה רק מעבודה, הסבירות להגיע לבעלות על משהו קרובה לאפס; וכל מי שיש בבעלותו דירה – ככל הנראה ירש עושר מהוריו. סיבה נוספת לאשליית המוביליות היא האשליה או התקווה שאי שוויון שנובע משכר הוא הוגן יותר. ובמילותיו:

"אחת הסיבות לכך שהיינו אולי אופטימיים יותר מן הראוי היא משום שבמשך תקופה ארוכה למדי, למעשה התקופה שלאחר המלחמה — בשנות  החמישים, השישים והשבעים — לאנשים לא היה כל כך הרבה להוריש לילדיהם, אבל  בעצם  זו  תקופת  מַעֲבָר  ואין  סיבה  לצפות  שהיא  תימשך  לנצח.  הסיבה השנייה היא שאי–השוויון בהכנסה מעבודה הגיע היום לרמות שלא נודעו כמותן. בשום  תקופה  בהיסטוריה,  לפחות  לא  על  פי  הנתונים  המתועדים  שיש  בידינו. נתונים שנאספו החל מן המאה ה–19 מעידים שלאי–שוויון בהכנסה מעבודה היום, בייחוד בארצות הברית, אין כמעט שום קשר לכישרון, להישגים ולתפוקה שולית; הוא קשור יותר ליכולת של אנשים מסוימים לקבוע את שכרם שלהם. מבחינה  מסוימת הסוג הזה, המודרני, של אי–שוויון, מעורר שאט נפש אפילו יותר מן הסוג הראשון, משום שאת הסוג הראשון, אי–השוויון של המאה ה–19 שנבע מעושר שעבר בירושה, לא היה ניסיון להצדיק מנקודת מבט מוסרית. לאנשים מסוימים היתה ירושה גדולה, לאחרים היתה ירושה קטנה, ואיש לא ניסה להעמיד פנים שאלה  שירשו  יותר  ניחנו  בכישרון  רב  יותר.  לעומת  זאת  אי–השוויון  המודרני, המבוסס על הכנסה מעבודה, הוא הרבה יותר נתעב משום שהוא מלּווה בשיח האידיאולוגי על כישרון והישגים אישיים"

התשואה הממוצעת על רכוש, לדברי פיקטי, היא בערך 5% – נתון שאליו הוא מגיע את באמצעות חלוקה של סך ההכנסות מרכוש (דמי שכירות, הכנסות מריבית, דיבידנדים וכו'), בערך השוק שלו . הצמיחה לרוב נמוכה מכך, ולכן החוק הבסיסי של הקפיטליזם הוא הצבר. "כל עושר מן העבר יהוון מהר יותר מן הצמיחה, ומשום כך עושר שמקורו בירושה יהיה גדול יותר מעושר שמקורו בהכנסה מעבודה. אם מחפשים חוק אוניברסלי לקפיטליזם, זה החוק". כלומר, אנו צפויים לראות המשך במגמה הזאת, אלא אם תהיה עוד מלחמה שתפגע בערך ההון. אני בוחר במילה הצבר (שהוא לא השתמש בה) כי זה מזכיר מאוד את חוק ההצבר של מרקס, לפחות בכל הנוגע להעמקתו של אי-השוויון והצבר הרכוש (אצל מרקס, ההון) בידי מעטים. את המסקנה שאליה מגיע מרקס על בסיס תיאורטי, מבסס פיקטי על בסיס ניתוח אמפיריקה של העבר.

הקשר למחאות בישראל

הניתוח הזה מאפשר להתבונן מזווית מעניינת במה שקרה בישראל. בעשור האחרון ערכו של העושר (שכולל בתוכו דירות) עלה ועלה, ושכר עבודה לא מאפשר יותר לצבור עושר, אפילו מינימלי (דירה). בני המעמד הבינוני, שהוריהם השיגו את הדירות שלהם בעצמם כיוון שהיחס בין עושר לשכר היה נמוך יותר, צועקים שהתנאים שונו לרעתם.

לי נראה שיש בתוך קבוצת מעמד הביניים פילוג של אינטרסים ביחס לכמות הרכוש שצברו ההורים: 1. אלה שההורים שלהם צברו עושר שיעניק לילדים יותר מדירה אחת, אפילו הרוויחו מבחינה כלכלית טהורה. אמנם ההערכה העצמית שלהם עלולה להיפגע כיוון שלא השיגו את רכושם בעצמם, אבל כלכלית, הם יקבלו יותר מהממוצע במשק ולכן העלייה בערך הרכוש עובדת לטובתם. 2. אלה שההורים שלהם צברו עושר שווה-ערך לדירה אחת יסתדרו. הם יזכו בירושה בעלת ערך גבוה, אם כי רבים מהם, בייחוד אלה שיחלקו את הירושה עם מספר אחים, יצרכו אותה (כלומר ימכרו אותה ולא וישקיעו את התשואה ברכוש) ולא יוכלו להעביר אותה לילדיהם (נושא שמצדיק ניתוח עצמאי). 3. אלה שהוריהם לא צברו עושר מרגישים מרומים – אמרו להם שהדרך לבעלות על רכוש עוברת דרך לימודים, וכך באמת היה עד לא מזמן (עם משכנתא וכו'), אבל הגענו ליחס עושר\שכר שכבר לא מאפשר את זה, השכר שמשולם לבוגר\ת תואר ראשון או שני ממוצע\ת כבר לא מספיק בשביל לצבור רכוש. אם כי כלל לא בטוח שבקרב המוחים מהמעמד הבינוני מדובר בקבוצה גדולה.

ומה עם החצי העני של האוכלוסייה ? עבורו, השינוי ביחס בין רכוש לשכר משמעותי פחות. מעולם לא היה להם רכוש, הם מעולם לא החזיקו דירה משלהם, והאפשרות הזאת היתה חסומה עבורם גם כאשר רכוש היה זול יותר – בשנות ה- 60-70. זה לא שאין קשר בין התהליכים: העשירונים הנמוכים צריכים לשלם על השכרת רכושם של אחרים, והשינוי בערך הרכוש קשור לעליית מחירי השכירות. בנוסף, תהליכי הפרטה וייבוש מנגנוני רווחה בוודאי קשורים לשינויים אלה: כשערך הרכוש עולה, גם הרכוש (מפעלים, חברות, קרקעות וכו') שבידי המדינה שווה יותר, ולכן בעלי ההון יעשו יותר כדי להעביר אותו לידיהם. כך או כך, כלפי החצי התחתון השוק נשאר לא הוגן כפי שתמיד היה. אם מעמד הביניים יצליח להחזיר את היחס בין עושר להכנסה לרמתו הקודמת, החברים בו יצליחו שוב לצבור רכוש, אבל שינוי שכזה לא יאפשר אותו הדבר לחברי וחברות המעמד הנמוך.

 

מודעות פרסומת