Posts tagged ‘socialism’

19/07/2012

תמונה גזענית של זויה צ'רקסקי

Image

זויה צ'רקסקי, "עבודה ראשונה בישראל". 2010

מעניין. רק לפני יומיים הדבקתי בפוסט הראשון כאן כרזה פוליטית של זויה צ'רקסקי שמאד אהבתי. והנה צ'רקסקי נקלעה לסערת פייסבוק בגין הציור שלעיל, שמשעתק בבוטות סטיריאוטיפים גזעניים כלפי מזרחים. בשתי התמונות הגיבורה היא עובדת ניקיון רוסייה, אבל הכרזה על ליברמן היא איור, אפילו קריקטורה, של מאבק מעמדי טהור שלא נכנסות אליו שאלות של אתניות וגזע. הסגנון המנוכר, שמסרב לאפיין את הדמויות מעבר לתפקידן בדרמה המעמדית (והמגדרית כמובן), משרת את המסר המרקסיסטי הנחרץ, ומכאן הדמיון למאיאקובסקי ולמודרניסטים סובייטים אחרים שפעלו בתקופה שלפני הריאליזם הסוציאליסטי.

בציור שלפנינו הסגנון הוא אחר: נאיבי כביכול אבל עמוס בפרטים שמאפיינים את הגיבורה כסינדרלה ענוגה, יפה ולבנה ואת מנצליה כמכוערים, שחורים, זללנים וכו' – עבדים כי ימלוכו. הכמיהה שעולה מהתמונה הזאת היא לא להעיף את מגפו של הגביר מהגב ולזקוף קומה, אלא ליישר את הדורי הסדר החברתי, להחזיר את המגב לידיהם של החדגבות ולתת בידה של הסינדרלה הרוסייה מכחול או עט. אז איך אפשר? האם זויה צ'רקסקי היא אמנית מהפכנית או תועמלנית גזענית של ההגמוניה האשכנזית?

אני לא חושב שאחדש לאף אחד משהו אם אזכיר שגזענות היא קודם כל מערך חברתי של דיכוי, שמנגנוני התמסורת שלו עובדים בדרכים שונות ומשונות. רק אחד מאלה הוא הפנמה של סטריאוטיפים גזעניים והפעלתם על מי שמזוהה עם הקבוצה המבוזה. המחשבה שגזענות היא בעיקר בעיה של "גזענים" שצריכים לעבור זיהוי, הוקעה וחינוך-מחדש נובעת מהכשל הליברלי המובנה שגורם לנו לתרגם בעיות חברתיות לבעיות נפשיות.

כל זה לא נאמר כדי לנקות את צ'רקסקי מעוון. היא ציירה ציור מלא תשוקה גזענית, ואת התשוקה הזאת לא ניתן לפטור בטיעונים של "אירוניה" או "מות המחבר". נכון להעמיד את המראה הזו מול עיניה. אבל בבואנו לדון באפקט הפוליטי של דימויים, ההקשר הוא קריטי – כפי שיודעים מן הסתם אלה שהפיצו בפייסבוק את הציור של צ'רקסקי כדי לגנות אותה. לא נכון להשוות בין הציור לבין הפרסומת המבחילה של אזורים, פשוט מכיוון שאת הציור של צ'רקסקי יראו מעטים, במסגרת שבה ניתוח ביקורתי שלו היא הנורמה, בעוד שהפרסומת של אזורים מכוונת, וסביר שתצליח, לעשות כסף באמצעות עידוד והעמקה של תהליכי "בריחה לבנה" (כולל של מזרחים משתכנזים מהמעמד הבינוני).

אז אנו נשארים עם המתח בין שני הדימויים של צ'רקסקי. אפשר לחבר ביניהם באמצעות ביקורת אנטי-מרקסיסטית. כדי להמחיז את המאבק המעמדי צריך לסלק מהתמונה כל אלמנט חוץ-מעמדי, אחרת אנחנו נותרים עם תשוקה גזענית להיפוך היוצרות (כאשר הפרולטר הוא בן הגזע העליון, כמו אצל צ'רקסקי) או עם היעלמותו של האלמנט המעמדי לטובת הצגה של דיכוי גזעי פרופר. לכן, כביכול, המחזה מרקסיסטית של דיכוי מעמדי חייבת להתעלם מכל סוג אחר של דיכוי. כדי לענות לביקורת הזאת צריך לחפור קצת יותר עמוק ממה שהתכוונתי לעשות כאן, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אולי אומר שהמרקסיזם לא יכול אף פעם להיות שלם עם אף דימוי של מעמד. המושג המרקסיסטי של מעמד, בניגוד לזה הסטליניסטי, לא רואה בו זהות רצויה, אלא יחס לא-רצוי שצריך לחסל. במקרה הטוב, דימויים עוזרים לנו להגיע לשם, אבל גם אז זה תלוי מה אנחנו עושים אתם.

י.נ. יעקובלב, "פועלים כותבים מכתב לסטאלין". 1937.

16/07/2012

ארבעה עתידות (חלק א')

 

אלברכט דירר, ארבעת פרשי האפוקליפסה. 1498

הופיע במקור במגזין הרשת Jacobin, שהמחבר פיטר פרייז הוא בין עורכיו. התרגום יופיע כאן בחלקים.

בנאומו בפני מאהל "אוקיופיי וול סטריט" בגן זוקוטי שבניו יורק, התלונן סלאבוי ז'יז'ק על הקלות שבה ניתן "לדמיין את סוף העולם, אך לא את סוף הקפיטליזם". תלונתו היתה פרפראזה על דברים שפרדריק ג'יימסון אמר לפני שנים מספר, בתקופה שבה יציבותה של ההגמוניה הניאו-ליברלית לא נראתה מעורערת. אך עצם קיומה של תנועת "אוקיופיי" מעיד על כך שהיום קל יותר לדמיין את סוף הקפיטליזם. בראשיתו, בשיא המשבר הפיננסי, היה זה חיזיון אפל ופסימי: הכלכלה הגלובלית איימה לקרוס תחתיה, וקץ הקפיטליזם נראה כתחילתו של עידן אלים, אנרכי ואכזרי. תסריט הבלהות הזה טרם נעלם (עם כתיבת מלים אלה עומד גוש היורו להתמוטט), אך לאור התפשטותה בזמן האחרון של המחאה העולמית מקהיר למדריד, למדיסון ולוול סטריט, השמאל רשאי להרהיב שוב עוז ולקוות לעתיד טוב יותר שיבוא לאחר הקפיטליזם.

על כל פנים, נוכל להיות סמוכים ובטוחים שבסוף, הקץ יקיץ על הקפיטליזם. אולי זה לא יהיה בקרוב, אך סביר להניח שלא יעבור עוד המון זמן; אחרי ככלות הכול, האנושות מעולם לא הצליחה להנדס שיטה חברתית נצחית, והקפיטליזם נפיץ ושביר הרבה יותר מהסדרים החברתיים שקדמו לו. השאלה, אם כן, היא מה יבוא אחריו. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, ציטטה רוזה לוקסמבורג שורה מאת אנגלס: "החברה הבורגנית עומדת על פרשת דרכים, בין המעבר לסוציאליזם לבין הנסיגה לברבריות". ברוח זו אני מבקש להציע ניסוי מחשבתי, במטרה לזהות את העתידות המזומנים לנו. אלו הם כמה מבין הסוציאליזמים, שאליהם נוכל להגיע אם יזכה השמאל בניצחון, וכמה מבין הברבריזמים שאליהם אנו עלולים לשקוע אם ייכשל.

חלק נכבד מהספרות על כלכלות פוסט-קפיטליסטיות טרוד בשאלת ניהול העבודה בהיעדרם של מנהלים מטעם ההון, אך על מנת להיטיב להאיר היבטים אחרים של הנושא, אני מבקש לפתוח את הדיון בהנחה שבעיה זו תיפתר. ניתן לעשות זאת בפשטות באמצעות גזירה מנטייתו של הקפיטליזם לאוטומציה הולכת ומשתכללת, המייעלת את הייצור יותר ויותר ובכך חותרת תחת יכולתה של השיטה לייצר מקומות עבודה, שיפיקו בתורם ביקוש לתוצרים. תֵמה זו צצה לאחרונה מחדש במחשבה הבורגנית: בספטמבר 2011 פרהאד מאנג'ו פרסמה ב"סלייט" סדרה ארוכה על "פלישת הרובוטים", ומעט לאחר מכן פרסמו שני כלכלנים מ-MIT את "מרוץ נגד המכונה", ספר אלקטרוני שבו טענו כי האוטומציה עומדת להשתלט על רבים מהמגזרים ששימשו עד כה כיצרני מקומות העבודה הגדולים של הקפיטליזם. ממפעלי רכב ממוכנים לחלוטין ועד מחשבים שיכולים לאבחן בעיות רפואיות, הרובוטיזציה משתלטת לא רק על שדות תעשייה שלמים, אלא גם על חלקים רבים של מגזר השירותים.

דינמיקה זו מובילה בסופו של דבר לנקודה שבה עבודה אנושית אינה נחוצה עוד למשק. אין בכך כדי לומר שלא נצטרך עוד לעבוד, או לעבוד תמורת שכר, כפי שנטען שוב ושוב בעבר לנוכח התפתחויות טכנולוגיות חדשות. אבל יש בכך כדי לומר שהחברה האנושית תצטרך יותר ויותר להתמודד עם אפשריותו של השחרור מעבודה בלתי-רצונית. על מנת לשאול אם נשכיל לנצל את ההזדמנות הזו, וכיצד, עלינו לקחת בחשבון שני גורמים עיקריים, שאחד מהם חומרי והשני חברתי. השאלה הראשונה היא של מחסור במשאבים, קרי, של היכולת לגלות מקורות אנרגיה זולים ולהפיק או למחזר חומרי גלם. באופן כללי, זוהי שאלת תלותנו ביכולתו של כדור הארץ לתמוך באיכות חיים חומרית מספקת לכול. חברה שתחלוש הן על טכנולוגיה שמייתרת את העבודה, והן על שפע של משאבים, תוכל להתגבר אחת ולתמיד על המחסור; חברה שבה היסוד השני חסר לא תוכל לעשות כן. השאלה השנייה היא פוליטית: איזו מין חברה תהיה זו – כזו שבה כל בני האדם זוכים בשוויון וחירות, ובזכות שווה לחלוק בעושר החברתי? או סדר היררכי שבו אליטה כלשהי שולטת בהמונים ומפקחת על גישתם למשאבים החברתיים?

ישנם, אם כן, ארבעה צירופים לוגיים של שני הניגודים: שפע של משאבים מול מחסור בהם, ושוויון מול היררכיה. אם להתנסח במונחים מרקסיסטיים-וולגריים משהו, הציר הראשון מתייחס לבסיס הכלכלי של העתיד הפוסט-קפיטליסטי, והשני למבנה-העל החברתי-פוליטי. שניים מבין  העתידות האפשריים הם סוציאליזמים (אם כי רק אחד יכונה כאן בשם זה) והשניים האחרים הם גוונים שונים של ברבריות.

שוויון ושפע: קומוניזם

וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם (יחזקאל א:י). איור מספר קלס, 800 לסה"נ.

בכרך השלישי של הקפיטאל מופיעה פסקה מפורסמת שבה מרקס מבחין בין "ממלכת הכורח" ל"ממלכת החירות". בממלכת הכורח עלינו "להיאבק בטבע כדי לספק [את צרכינו], לקיים ולשעתק את חיינו", באמצעות עבודה פיזית ויצרנית. ממלכת הכורח, טוען מרקס, קיימת "בכל תצורה חברתית ותחת כל אופן ייצור אפשרי", והסוציאליזם בכלל זה מן הסתם. הסוציאליזם, עם זאת, מתאפיין בייצור שתכנונו רציונלי וארגונו דמוקרטי, ייצור המשוחרר מגחמותיהם של בעל ההון והשוק. אך עבור מרקס, חברה ברמה שכזו אינה יעדה האמיתי של המהפכה, אלא תנאי מוקדם בלבד ל"התפתחות … של האנרגיה האנושית המהווה יעד בפני עצמו: ממכלת החירות האמיתית, המסוגלת לפרוח רק כשממלכת כורח זו משמשת לה כבסיס".

במקומות אחרים, לעומת זאת, רומז מרקס שיום אחד ניתן יהיה להשתחרר כליל מממלכת הכורח. ב"ביקורת מצע גותהא" הוא צופה כי:

בשלב העליון של החברה הקומוניסטית, עם תפוגתם של הכבלים המשעבדים את היחיד לחלוקת העבודה, ועמם הניגוד בין עבודה רוחנית וגופנית; עם הפיכת העבודה מאמצעי בידי החיים לכדי רצונם העיקרי; עם צמיחתם של הכוחות היצרניים לצד התפתחותו הכול-צדדית של היחיד, ועם התגברות נביעתם של מעיינות העושר השיתופי – רק אז ניתן יהיה לחצות סופית את האופק הצר של הצדק הבורגני, רק אז תוכל החברה לחקוק על דגלה: מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד כפי צרכיו!

רבים ממבקריו של מרקס הפנו פסקה זו נגדו והציגוה כאוטופיה מופרכת וחסרת-סיכוי. האם ניתן לתאר חברה אנושית שפריון העבודה בה גבוה עד כדי כך שבני האדם משוחררים כליל מהצורך לבצע עבודה כלשהי שאיננה רצונית ומספקת? למעשה, האוטומציה הגוברת מגלמת הבטחה שאכן ניתן להגיע לשחרור שכזה, או לפחות להתקרב אליו, ובלבד שנמצא דרך להתמודד עם הצורך בייצור אנרגיה והפקת משאבים. אך לאחרונה חלו תמורות טכנולוגיות לא רק בייצורן של סחורות, אלא גם בהפקתה של האנרגיה הנחוצה לתפעולם של המפעלים האוטומטיים ומדפסות התלת-ממד של העתיד. מהעבר הזה ניצב אחד העתידות שמעבר לאופק המחסור: שילוב בין טכנולוגיה חוסכת-עבודה לבין משטר אנרגיה חלופי משוחרר מהתלות בדלקים מאובנים נדירים והרסניים כלפי הסביבה. אפשרות זו אינה מובטחת, אך קיימים סממנים מעודדים. עלות ייצורם והפעלתם של תאים סולריים, למשל, צנחה בדרמטיות בעשור האחרון: אם תימשך המגמה, עד 2020 הם יהיו זולים יותר ממקורות האנרגיה הנוכחיים שלנו. השילוב בין אנרגיה זולה, אוטומציה, ושיטות יעילות לייצורם או מחזורם של חומרי גלם, מצביע לעבר התגברות על הצורך ב"כלכלה" כמנגנון חברתי לניהולו של המחסור. מה שוכן מעבר לאופק?

פטר ברויחל האב, ארץ קוקיין. 1567

ודאי אין זה עתיד נטול עבודה, אם הכוונה היא שכולנו פשוט נרבוץ חסרי-מעש כל היום. כפי שאומר מרקס, העבודה תהפוך "מאמצעי בידי החיים לכדי רצונם העיקרי". את הפעילויות והפרויקטים שניקח על עצמנו נבצע מכיוון שהם מספקים בפני עצמם, לא מפני שאנו זקוקים לשכר כדי לחיות או מכיוון שהקואופרטיב דורש מאתנו למלא מכסת שעות. מחשבה זו לא תיראה לנו בלתי-סבירה אם נהרהר במידה שבה החלטות בנוגע לעבודה מונעות כבר היום בידי שיקולים לא-חומריים בקרב אלו הנהנים מהאפשרות לקחת שיקולים כאלה בחשבון. מיליוני בני אדם בוחרים ללמוד לתארים מתקדמים, לעבוד כעובדים סוציאליים או לפתוח חוות אורגניות קטנות, גם כשקריירות מתגמלות הרבה יותר עומדות בפניהם.

כיום, היעלמותה של עבודת השכר נראית אולי כחלום רחוק. אך לפני עידן ועידנים – בטרם נסוגה תנועת העבודה מהדרישה לקיצור יום העבודה, ובטרם התאפסותה והתהפכותה של המגמה ארוכת-הטווח לקיצור שבוע העבודה – היו מי שהוטרדו בשאלה מה נעשה בזמן שלנו לאחר שנשתחרר מהעבודה. במסה על "האפשרויות הכלכליות של נכדינו", ניבא ג'ון מיינרד קיינז שתוך כמה דורות "יעמוד האדם אל מול בעייתו האמיתית והקבועה – כיצד לנצל את שחרורו מדאגות כלכליות, כיצד למלא את הפנאי שבו זיכוהו המדע והריבית דריבית, כדי לחיות בחוכמה ובנעימים ובטוב". דיון בין מקס הורקהיימר לתיאודור אדורנו מ-1956 שהתפרסם לאחרונה נפתח בהערת אגב של הורקהיימר, לפיה "היום יש לנו מספיק כוחות ייצור; ברור שניתן לספק טובין לעולם כולו ואז לנסות להיפטר מהעבודה ככורח אנושי".

קיינז ואדורנו חיו בעולם שבו ניתן היה לקיים תעשייה רק בקנה מידה גדול מאד, בבתי חרושת קפיטליסטיים או במפעלים ממלכתיים; תעשייה מסוג זה דורשת היררכיה, ללא קשר לתצורה החברתית שבמסגרתה היא פועלת. אך הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים מסמנים את אפשרותה של שיבה למבנה מבוזר יותר ללא ירידה משמעותית ברמת החיים החומרית: התרבותן של מדפסות תלת-ממד ו"מעבדות ייצור" זעירות תאפשר לצמצם עוד ועוד את קנה המידה שבו מבוצע הייצור, בחלקו לפחות, מבלי לוותר על יתרונות הפרודוקטיביות. כך, בעתיד הקומוניסטי המדומיין שלנו, במידה שבה עדיין יהיה צורך בעבודת ייצור אנושית זו תוכל להיעשות בידי קולקטיבים קטנים, ולא במפעלים בבעלותם של יחידים או של המדינה.

אך כדי להתגבר על עבודת השכר מבחינה כלכלית, צריך גם להתגבר עליה מבחינה חברתית, כלומר לעשות תמורות עמוקות בסדרי העדיפויות ודרכי החיים שלנו. בבואנו לדמיין עולם שבו העבודה איננה עוד כורח, הספרות תהיה לנו לעזר טוב יותר מהתיאוריה. ואכן, רבים מבינינו כבר מכירים אוטופיה של קומוניזם בתר-מחסורי, שהוצגה באחת מיצירות המדע הבדיוני המוכרות בתרבות הפופולארית: מסע בין כוכבים. הכלכלה והחברה בסדרה מבוססים על שני יסודות טכניים. אחד הוא טכנולוגיית ה"רפליקטור", שמאפשרת לברוא מהחלל הריק כל חפץ שהוא בלחיצת כפתור. השני הוא מקור מתואר בעמימות של אנרגיה חינמית (או כמעט חינמית), שמניעה את הרפליקטורים כמו גם כל דבר אחר בתכנית.

אופיו הקומוניסטי של היקום במסע בין כוכבים מטושטש, כיוון שהסרטים ותכנית הטלוויזיה מתרכזים בהיררכיה הצבאית של "צי הכוכבים" החוקר את הגלקסיה ומתעמת עם חייזרים בני גזעים שונים. אך גם הכניסה להיררכיה זו היא ככל הנראה בחירה חופשית של מי שנוהים אחר חיי הרפתקאות ותגליות; כאשר אנו זוכים בהצצה לחיים האזרחיים, נראה שאלה משוחררים מעול ההיררכיה והכפייה. המקומות שבהם הסדרה נפרדת מהאוטופיה הקומוניסטית הם אלו שבהם, על מנת לייצר את המתח הדרמטי הנחוץ, מערבים הכותבים איומים חיצוניים בדמות חייזרים עוינים ומחסור במשאבים.

אבל אין צורך להעלות באוב חלליות וחייזרים על מנת לדמות לעצמנו את מצוקותיהם של בני החברה הקומוניסטית העתידית. ספרו של קורי דוקטורוב דפוק וזרוק בממלכה הקסומה מתאר עולם בתר-מחסורי על רקע דומה למדי לארצות הברית של ימינו. כמו במסע בין כוכבים, גם עולם זה אנו יודע עוד מחסור. אך דוקטורוב מבין שבכל חברה אנושית יהיה מחסור בטובין לא-חומריים שונים, כמו מוניטין, כבוד ואהדה בקרב קבוצת השווים. כך סובב הספר סביב ניסיונותיהן של דמויות שונות לזכות ב"ווּפִי", מעין נקודות זכות וירטואליות שמייצגות את חיבתם של אנשים לאחרים. הוופי בתורו משמש כדי לקבוע מי ישלוט בכל מיזם קבוצתי רצוני – כמו ניהולה של דיסנילנד, הדוגמא המתוארת בספר.

ספרו של דוקטורוב מתעלה על מסע בין כוכבים בכך שהוא מתאר עולם בתר-מחסורי כעולם בעל היררכיות וקונפליקטים משלו, ולא ככזה שבו כולם חיים בהרמוניה מושלמת והפוליטיקה עומדת מלכת. מקובלוּת, כמו הון, ניתן לצבור באופן לא-שוויוני שמנציח את עצמו: מי שכבר פופולרי זוכה ביכולת לעשות דברים שמזכים אותו בתשומת לב והופכים אותו לפופולרי עוד יותר. ניתן לזהות בבירור דינמיקות כאלה כיום, כאשר בבלוגים וברשתות חברתיות מתהווים "שומרי סף" פופולריים שיכולים לקבוע מי מקבל תשומת לב ומי לא, באופן שאיננו משקף ישירות את הכסף בו כל אחד מחזיק. ישנם חסרונות, בלשון המעטה, בארגונה של החברה סביב צבירת לייקים בפייסבוק, גם לאחר חילוצה משריונה הקפיטליסטי.

אך קומוניזם מהסוג הזה, גם אם אינו מושלם, הוא לכל הפחות חברה שבה קונפליקטים כבר אינם מבוססים על הניגוד בין עובדי שכר לבעלי הון, או על מאבקי שליטה במשאבים נדירים. זהו עולם שבו לא הכול ניתן להמרה בכסף. בחברה קומוניסטית יהיו בוודאי היררכיות של סטטוס – כפי שישנן בכל חברה אנושית, כולל הקפיטליזם. אך בקפיטליזם, היררכיות סטטוס נוטות להיצמד, גם אם לא אחד לאחד, להיררכיית סטטוס אחת שחולשת על כולן: הצבר ההון והכסף. חברה בתר-מחסורית אידיאלית תפריד בין סוגים שונים של הערכה, כך שהיוקרה שרוכש אדם כמוזיקאי לא תהיה תלויה בזו שהוא צובר כפעיל פוליטי, ולא יהיה ניתן להשתמש בסטטוס מסוג אחד כדי לקנות סוג אחר. במובן מסוים, אם כן, זו טעות להתייחס למערך שכזה כ"שוויוני", כיוון שמדובר לא בעולם ללא היררכיות אלא בעולם של היררכיות רבות, שאף אחת מהן אינה דומיננטית על פני האחרות.

(לחלק ב')

16/07/2012

כורים ספרדים

Image

כמו אינסטגרם של דייגו ריברה. במיוחד הפרצוף העגול, שמתסכל קדימה, באמצע התמונה. וזה שפונה ימינה, שני ראשים ימינה ממנו.

תגים: , , ,