Posts tagged ‘taxes’

21/08/2012

אצולת הרכוש עולה שנית: מחקר של תומס פיקטי והשלכותיו

שוב אנחנו (אני) גאים לארח כאן פוסט אורח, הפעם של ערן חכים. יחד עם דיון שהתפתח בדף הפייסבוק של דותן לשם, ועם הראיון עם הדס וייס שיתפרסם כאן בקרוב אינשאללה, הפוסט של ערן מתקשר לדיון מתפתח בדבר זהותו של "המעמד הבינוני" והמיקום שלו במשבר העולמי ובתנועות המחאה, דיון שיש לו מן הסתם השלכות קריטיות גם בישראל.

המאמר "האם הקפיטליזם של המאה ה-21 יהיה לא שוויוני כמו זה של המאה ה-19" של תומס פיקטי עוסק באי-שוויון כלכלי על פני זמן. אני רוצה להתייחס כאן לכמה מממצאיו המעניינים, הרלבנטיים למציאות בישראל היום.

אתחיל מהדיון שלו בערכו של רכוש ובקשר בינו לבין אי-שוויון. לפי פיקטי, עד מלחמת העולם הראשונה, הגורם המרכזי לאי-השוויון הכלכלי בתוך מדינות היה בעלות לא שוויונית על רכוש בשילוב של העדר מיסי ירושה (בניגוד לאי-שוויון המבוסס על פערים בשכר עבודה). בתקופה זו, העשירון העליון החזיק בידיו 90% מהעושר והוריש אותו לילדיו ללא כל מיסוי. מובן כיצד השילוב בין ריכוז הרכוש בידי מעטים והעברתו לילדיהם ללא כל תשלום מס יוצר שעתוק בין-דורי של אי שוויון. פיקטי שואל מהי חשיבותם של רכוש וירושות בשעתוק בין-דורי של אי-שוויון כיום. על מנת לענות על שאלה זו הוא מתמקד בשתי שאלות משנה: מה משקלו של הרכוש כיום וכיצד הוא מתחלק.

פיקטי מודד את משקלו הכלכלי של הרכוש באמצעות היחס בין סך ערך השוק של הרכוש שקיים במדינה לבין השכר השנתי המצרפי (הכסף שכולם יחד הרוויחו בעבודה). ככל שהיחס הזה גבוה יותר, משקלה של בעלות על רכוש גבוה יותר. זה מדד טוב כיוון שהוא מאפשר להבין את חשיבותו של רכוש במונחי חודשי העבודה שנדרשים להשיגו. בנוסף, פיקטי מתייחס גם להכנסות מרכוש. לטענתו, ההכנסות מרכוש מהוות שיעור קבוע מהערך של הרכוש. הטענה הזאת לא מוצדקת היטב במאמר, על אף שהיא טענה נפוצה. בכל אופן, על בסיסה הוא טוען שערכו של הרכוש במונחי שכר עבודה אומר לנו גם מה ערכם של הרווחים מרכוש במונחי שכר עבודה. ככל שערך הרכוש והרווחים מהרכוש גבוה יותר, משמעותו של רכוש לאי-שוויון גבוהה יותר: אם הדירה של ההורים שלי שווה שתיים עשרה משכורות חודשיות, הירושה שהם יעבירו לי שווה שנת עבודה, אך אם הדירה שלהם שווה מאה עשרים משכורות חודשיות, הירושה שהם יעבירו לי שווה עשר שנות עבודה; זה הבדל גדול.

פיקטי מראה שאחרי מלחמות העולם ערכו היחסי של הרכוש ירד באופן ניכר, וזה נתון לא מפתיע. לצידו, אחת מהטענות המרכזיות של פיקטי היא שהירידה בערך היחסי של רכוש היתה ירידה זמנית שאפיינה את שנות ה-60 וה-70, ושכיום אנחנו נמצאים במצב דומה לזה שהיה נהוג בסוף מאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הוא מראה שהיחס בין הרכוש הממוצע לאדם לבין המשכורת השנתית הממוצעת עשה תנועת U מ–1820 ועד היום. בצרפת לדוגמא, ערב מלחמת העולם הראשונה עמד היחס על 6.5, לאחר מלחמת העולם השניה על 2, וכיום הוא עומד על 5.6 (והנתונים במדינות אירופה ובארה"ב דומים). כלומר, לאחר ירידה ביחס בין הרכוש המצרפי להכנסה מעבודה, אנחנו קרובים מאוד ליחס ששרר ערב מלחמת העולם הראשונה.

את ערכו של הרכוש ניתן לפרש כאינדיקציה לערכן הכלכלי של ירושות, כלומר, כנתון המתאר אי-שוויון מורש, שיוכי, כזה שלא קשור בשום צורה לפעולות של הפרט אלא רק לתנאים שלתוכם נולד. אך ערכם של רכוש וירושות ישפיע על אי-השוויון רק אם הבעלות על הרכוש אינה שוויונית. בהקשר זה ההבדל המרכזי בין המאה ה-19 לימינו הוא הופעתו של מעמד ביניים (בעיקר במדינות העשירות – מדינות אירופה וצפון אמריקה). בסוף המאה ה-19 העשירון העליון החזיק ב-90% מהרכוש, ועשירונים 6-9 ב-10% הנותרים. כיום, העשירון העליון מחזיק בכ- 55% מהרכוש והעשירונים 6-9 בכ-40% (שימו לב שמדובר ב-40% מהאוכלוסייה ששולטים בכ-40% מהרכוש. כמובן שגם בתוך קבוצה זו יש אי-שוויון רב, אבל בגדול, האנשים שמחזיקים בדירה אחת נכנסים לקטגוריה הזאת).

יש לשים לב שנתון זה אומר שמבחינת המחצית הענייה יותר של האוכלוסייה המצב נשאר פחות או יותר זהה. החברים בקבוצה זו לא החזיקו מעולם ברכוש וממשיכים לא להחזיק בו היום.

בארה"ב, על אף שחלוקת הרכוש שוויונית יותר היום מאשר בתחילת המאה ה-20, נתח ההכנסות של העשירון והמאיון העליון עשה תנועת U (דומה לזו של ערך העושר) וכיום נתח ההכנסות של העשירון העליון מגיע לשיא שלא נראה מאז 1928. אם בשנות ה-50-60, שלט העשירון העליון בארה"ב ב 35% מההכנסה, כיום הוא מחזיק ב 50% מההכנסה (כאשר חלקו של המאיון העליון עלה מ- 10% מסך ההכנסה ל- 25%). פיקטי מסביר "סתירה" זו (חלוקת רכוש שוויונית יותר שלא השפיעה על חלוקת נתח ההכנסות הכולל) במה שהוא מכנה "עלייתם של העשירים העובדים", מנהלים ובכירים שמושכים משכורות עתק ואף קובעים את שכרם בעצמם.

בצרפת הנתונים שונים מאוד: נתח ההכנסות של העשירון והמאיון העליון ירדו מ-20% ו-45% ב-1910 ל- 9% ו- 32% ב-2007, זאת כיוון שאי-השוויון משכר בצרפת נמוך באופן ניכר מזה שבארה"ב (מעניין יהיה לבדוק לאיזה מהמודלים ישראל דומה יותר).

עם זאת, גם בצרפת, הירידה ברכוש של המאיון והעשירון העליונים רלבנטית בעיקר (ואולי רק) למעמד הבינוני. על-פי הממצאים של פיקטי, שכר העבודה שירוויח כל חייו אדם מהמחצית התחתונה של האוכלוסייה שווה פחות או יותר לערך הירושה של אדם מהמעמד בינוני (והרבה פחות מהירושה הממוצעת בקרב העשירון העליון). – הן בארצות הברית והן בצרפת.

ואיך הנתון המטורף הזה נראה על ציר הזמן? אם בוחנים בצרפת את ערך הירושה הממוצעת של חמשת העשירונים העליונים ביחס לשכר העבודה, עולה שגם הוא עשה תנועת U בין סוף המאה ה-19 לבין ימינו: אז וגם היום הירושה הממוצעת של חמשת העשירונים העליונים שווה פחות או יותר להכנסה ממוצעת מסך שכר עבודה של כל החיים בחמשת העשירונים התחתונים.

כלומר, הן בצרפת והן בארה"ב לא חל שינוי ניכר באי-השוויון מנקודת מבטו של החצי העני באוכלוסיה בין סוף המאה ה-19 להיום – או אם לדייק, היו שינויים, אך חזרנו לאותה נקודה. בשתי המדינות עלה כוחו של מעמד הביניים, אם כי בארה"ב כוחו נחלש מאוד וכיום הוא עשיר הרבה פחות מאשר מקבילו בצרפת.

מהומות באמיין שבצרפת בשבוע שעבר

מוביליות בין-דורית ועושר

פיקטי טוען שאנחנו חיים תחת אשליה של מוביליות כלכלית גבוהה, כלומר, שבפני אנשים פתוחה האפשרות לצבור או להפסיד רכוש. לפיו, אשליה זו נוצרה בתקופה שבה חשיבותם של עושר וירושות היתה נמוכה יחסית, ואנשים יכול לצבור רכוש בקלות יחסית. את המסקנה הזו אפשר להעתיק לישראל די בקלות, ומהכרות עם הנתונים הכלליים נדמה לי שכאן הקשר יהיה אפילו חזק יותר. כלומר, שכר עבודה איפשר לאנשים להשיג רכוש כיוון שהיחס בין רכוש לבין שכר עבודה היה נמוך יחסית. כיום, היחס הזה חזר לרמתו הגבוהה ממפנה המאה הקודמת, והאפשרות להמיר עבודה ברכוש כמעט לא קיימת:  "בשביל אנשים שגדלו בשנות השבעים והשמונים, שיש להם הכנסה רק מעבודה, הסבירות להגיע לבעלות על משהו קרובה לאפס; וכל מי שיש בבעלותו דירה – ככל הנראה ירש עושר מהוריו. סיבה נוספת לאשליית המוביליות היא האשליה או התקווה שאי שוויון שנובע משכר הוא הוגן יותר. ובמילותיו:

"אחת הסיבות לכך שהיינו אולי אופטימיים יותר מן הראוי היא משום שבמשך תקופה ארוכה למדי, למעשה התקופה שלאחר המלחמה — בשנות  החמישים, השישים והשבעים — לאנשים לא היה כל כך הרבה להוריש לילדיהם, אבל  בעצם  זו  תקופת  מַעֲבָר  ואין  סיבה  לצפות  שהיא  תימשך  לנצח.  הסיבה השנייה היא שאי–השוויון בהכנסה מעבודה הגיע היום לרמות שלא נודעו כמותן. בשום  תקופה  בהיסטוריה,  לפחות  לא  על  פי  הנתונים  המתועדים  שיש  בידינו. נתונים שנאספו החל מן המאה ה–19 מעידים שלאי–שוויון בהכנסה מעבודה היום, בייחוד בארצות הברית, אין כמעט שום קשר לכישרון, להישגים ולתפוקה שולית; הוא קשור יותר ליכולת של אנשים מסוימים לקבוע את שכרם שלהם. מבחינה  מסוימת הסוג הזה, המודרני, של אי–שוויון, מעורר שאט נפש אפילו יותר מן הסוג הראשון, משום שאת הסוג הראשון, אי–השוויון של המאה ה–19 שנבע מעושר שעבר בירושה, לא היה ניסיון להצדיק מנקודת מבט מוסרית. לאנשים מסוימים היתה ירושה גדולה, לאחרים היתה ירושה קטנה, ואיש לא ניסה להעמיד פנים שאלה  שירשו  יותר  ניחנו  בכישרון  רב  יותר.  לעומת  זאת  אי–השוויון  המודרני, המבוסס על הכנסה מעבודה, הוא הרבה יותר נתעב משום שהוא מלּווה בשיח האידיאולוגי על כישרון והישגים אישיים"

התשואה הממוצעת על רכוש, לדברי פיקטי, היא בערך 5% – נתון שאליו הוא מגיע את באמצעות חלוקה של סך ההכנסות מרכוש (דמי שכירות, הכנסות מריבית, דיבידנדים וכו'), בערך השוק שלו . הצמיחה לרוב נמוכה מכך, ולכן החוק הבסיסי של הקפיטליזם הוא הצבר. "כל עושר מן העבר יהוון מהר יותר מן הצמיחה, ומשום כך עושר שמקורו בירושה יהיה גדול יותר מעושר שמקורו בהכנסה מעבודה. אם מחפשים חוק אוניברסלי לקפיטליזם, זה החוק". כלומר, אנו צפויים לראות המשך במגמה הזאת, אלא אם תהיה עוד מלחמה שתפגע בערך ההון. אני בוחר במילה הצבר (שהוא לא השתמש בה) כי זה מזכיר מאוד את חוק ההצבר של מרקס, לפחות בכל הנוגע להעמקתו של אי-השוויון והצבר הרכוש (אצל מרקס, ההון) בידי מעטים. את המסקנה שאליה מגיע מרקס על בסיס תיאורטי, מבסס פיקטי על בסיס ניתוח אמפיריקה של העבר.

הקשר למחאות בישראל

הניתוח הזה מאפשר להתבונן מזווית מעניינת במה שקרה בישראל. בעשור האחרון ערכו של העושר (שכולל בתוכו דירות) עלה ועלה, ושכר עבודה לא מאפשר יותר לצבור עושר, אפילו מינימלי (דירה). בני המעמד הבינוני, שהוריהם השיגו את הדירות שלהם בעצמם כיוון שהיחס בין עושר לשכר היה נמוך יותר, צועקים שהתנאים שונו לרעתם.

לי נראה שיש בתוך קבוצת מעמד הביניים פילוג של אינטרסים ביחס לכמות הרכוש שצברו ההורים: 1. אלה שההורים שלהם צברו עושר שיעניק לילדים יותר מדירה אחת, אפילו הרוויחו מבחינה כלכלית טהורה. אמנם ההערכה העצמית שלהם עלולה להיפגע כיוון שלא השיגו את רכושם בעצמם, אבל כלכלית, הם יקבלו יותר מהממוצע במשק ולכן העלייה בערך הרכוש עובדת לטובתם. 2. אלה שההורים שלהם צברו עושר שווה-ערך לדירה אחת יסתדרו. הם יזכו בירושה בעלת ערך גבוה, אם כי רבים מהם, בייחוד אלה שיחלקו את הירושה עם מספר אחים, יצרכו אותה (כלומר ימכרו אותה ולא וישקיעו את התשואה ברכוש) ולא יוכלו להעביר אותה לילדיהם (נושא שמצדיק ניתוח עצמאי). 3. אלה שהוריהם לא צברו עושר מרגישים מרומים – אמרו להם שהדרך לבעלות על רכוש עוברת דרך לימודים, וכך באמת היה עד לא מזמן (עם משכנתא וכו'), אבל הגענו ליחס עושר\שכר שכבר לא מאפשר את זה, השכר שמשולם לבוגר\ת תואר ראשון או שני ממוצע\ת כבר לא מספיק בשביל לצבור רכוש. אם כי כלל לא בטוח שבקרב המוחים מהמעמד הבינוני מדובר בקבוצה גדולה.

ומה עם החצי העני של האוכלוסייה ? עבורו, השינוי ביחס בין רכוש לשכר משמעותי פחות. מעולם לא היה להם רכוש, הם מעולם לא החזיקו דירה משלהם, והאפשרות הזאת היתה חסומה עבורם גם כאשר רכוש היה זול יותר – בשנות ה- 60-70. זה לא שאין קשר בין התהליכים: העשירונים הנמוכים צריכים לשלם על השכרת רכושם של אחרים, והשינוי בערך הרכוש קשור לעליית מחירי השכירות. בנוסף, תהליכי הפרטה וייבוש מנגנוני רווחה בוודאי קשורים לשינויים אלה: כשערך הרכוש עולה, גם הרכוש (מפעלים, חברות, קרקעות וכו') שבידי המדינה שווה יותר, ולכן בעלי ההון יעשו יותר כדי להעביר אותו לידיהם. כך או כך, כלפי החצי התחתון השוק נשאר לא הוגן כפי שתמיד היה. אם מעמד הביניים יצליח להחזיר את היחס בין עושר להכנסה לרמתו הקודמת, החברים בו יצליחו שוב לצבור רכוש, אבל שינוי שכזה לא יאפשר אותו הדבר לחברי וחברות המעמד הנמוך.

 

16/08/2012

מלחמת המעמדות של דה מארקר

פורסם במקור בהעוקץ. תודה ליונית נעמן על חלק גדול מהלינקים.

מאז הקיץ שעבר נוקט עיתון דה מארקר ביחס למה שמכונה "המחאה החברתית" בקו עקבי מאד, שניתן לסכמו כדלהלן: אם היעד הוא "הורדת יוקר המחייה", אזי שהפיתרון המתבקש הוא להילחם במונופולים שמעלים מחירים בזכות שליטתם במשאבים כאלה ואחרים. כדי להוריד את מחירי הדיור, צריך להוציא את השליטה בקרקעות מידי המדינה; כדי להוריד את מחירי המזון, צריך לאפשר ייבוא חופשי של מזון מחו"ל; כדי להוריד את מחירי הסלולר צריך לאפשר לחברות חדשות להיכנס לשוק, וכן הלאה. בארץ מתנהלת מלחמת מעמדות, מספרים לנו ב”דה מארקר”, אבל שני הצדדים הם לא מי שאתם חושבים: בצד הנדפק ניצבים לצד הענייםהעובדים ומעמד הביניים הקורס גם בעלי עסקים "יצרניים", ובצד המרוויח עומדים לצד הטייקונים וחבריהם בממשלה גם העובדים המאורגנים בוועדים חזקים, המהווים (לכאורה) מונופולים בפני עצמם בשל שליטתם על מוקדי כוח כמו הנמלים ומערכת החשמל.

אבל האם יש איזשהו קשר בין רשימת היעדים של "דה מארקר" לבין מה שהמחאה החברתית מבקשת להשיג? האם מלחמת המעמדות שלהם היא מלחמת המעמדות שלנו, או שמא היא ניסיון לבלבל את היוצרות ולטשטש את קווי החזית שעליהם אנחנו נלחמים? בין בשל הרתיעה מכניסה לוויכוחים כלכליים שבהם אנחנו "לא מבינים" ובין בשל היעדרה של אכסניה בעלת יוקרה דומה לזו של העיתון, המחאה ממעטת להתווכח עם הקו שמציע לה "דה מארקר". בפוסט זה אנסה להציג את התיאוריה והמניעים מאחורי המסע של "דה מארקר", על השגיאות והסכנות שטמונות בו, ועל הסיבות שבגללן המחאה החברתית חייבת לתפוס ממנו מרחק.

אלוף המדוכאים גיא רולניק

ניצחון התחרות?

"דה מארקר" הוא עיתון ניאוליברלי, גם אם הוא משתדל לפעמים שלא להצטייר ככזה. תפיסת העולם שעליה הוא מכריז מדי גיליון היא שהפיתרון לבעיות כלכליותחברתיות הוא תמיד "השוק החופשי". הבעיה עם השוק הישראלי, אומר לנו העיתון, היא שהוא לא חופשי: כיוון שבמגזרים רבים אין תחרות, ספקי הסחורות יכולים לגבות כמעט כל מחיר שעולה על רוחם, לחלק מתוכו נתחים לעובדיהם ולשלטונות, וליהנות מההפקר. הפיתרון, טוענים ב"דה מארקר", לא מסובך בהרבה מהבעיה: יש צורך בלחץ ציבורי שיניב רגולציה מדינתית אפקטיבית על מונופולים על מנת להגביר בתורה את התחרותיות במשק.

בהינתן ש"דה מארקר" שייך לקבוצת שוקן, קבוצת הון פריפריאלית יחסית במשק הישראלי, אין ספק שמאבק במונופולים יכול לסייע לו, אבל הטענה ש"הגברת התחרותיות" תשפר את רמת החיים של רוב אזרחי המדינה מפוקפקת. כפי שטענו הכלכלנים פול בראן ופול סויזי       Monopoly Capital (1966) בספרם המכונן, אין צורך במונופול של ממש (קרי, בשליטה של חברה אחת ויחידה על שוק) כדי לחמוק מתמחור תחרותי. גם ענף שבו מתחרים עשרה או עשרים משתתפים יתנהל בדרך כלל כ"אוליגופול" (שלטוןמעטים), כיוון שלכולם יש אינטרס לדבוק במחיר שקובעים השחקנים הגדולים ביותר, ולא לדרדר את הענף כולו למלחמת מחירים שמנוגדת לאינטרסים של כולם.

במצב כזה, לא מפתיע לגלות שכל משק קפיטליסטי מאז תחילת המאה העשרים מגלה נטייה למונופוליזם. כל בעל עסק המעוניין למקסם את רווחיו ישאף להפוך למונופול, ומי שיצליח להתברג לענף רווחי לרוב לא ינענע את הסירה שעליה הוא יושב ביחד עם מתחריו. גם כאשר פורצות מלחמות מחירים, תוצאתן של אלה היא לרוב החרפת המצב, כיוון שהן גורמות לחלק מהשחקנים בענף לפשוט את הרגל וכך מצמצמות את מספרם.

המצב במשק הישראלי אמנם קיצוני במיוחד. רוב הפרשנים סבורים שכעשרים משפחות שולטות בו, והכלכלנים הרדיקליים שמשון ביכלר ויונתן ניצן סבורים שלמעשה מדובר בשש תשלובות ענק בלבד, שגם מנהלות ביניהן קשרי גומלין ענפים. הרפורמה בענף הסלולר, שאותה מציג "דה מארקר" כהצלחה כבירה עבור המחאה החברתית ועבור העיתון עצמו, הביאה להרחבת השוק משלושה שחקנים, כולם מקרב תשלובות הענק, לחמישה – כשאחד מהנוספים (הוט) גם הוא שייך לקבוצות ההון הגדולות. בעקבות הרפורמה אמנם החלה מלחמת מחירים שהובילה לירידה תלולה בתעריפים, אך מלחמות מחירים, כאמור, עשויות לפרוץ גם בשווקים אוליגופוליים. מבחינה תיאורטית יש לצפות שלאורך זמן המחירים ישובו לעלות – אין הבדל גדול בין שלושה לחמישה שחקנים מבחינת הנטייה לאוליגופוליזם.

יוקר המחייה – של מי?

אחת הדרכים בהן מבקשים ב"דה מארקר" לשכנע את תומכי המחאה החברתית שמאבקנו ומאבקם חד הם היא באמצעות הכתרת המסע שלהם כמחאה "נגד יוקר המחייה". גם אם נניח לצורך הדיון שאנו מקבלים את הכותרת הזו, מותר לנו לשאול למה הביטוי הזה בעצם מתייחס – האם לעלותן של הסחורות שאנחנו צורכים בשקלים חדשים נטו, או ביחס לכמה שאנחנו יכולים לשלם? אם, למשל, תחול ירידה במחירים יחד עם ירידה בשכר – האם ניתן יהיה להסיק מכך שיוקר המחייה ירד? ואם, לחלופין, ירדו המחירים במקביל לעלייה באבטלה, עלייה במסים על העניים ומעמד הביניים, או חיסולם של שירותים חברתיים – מה בכלל הרווחנו?

מרגע שהשאלות הללו עולות, משחק ההחלפות שמשחק "דה מארקר" עם המחאה מתחיל להיראות פחות משכנע. ב"דה מארקר" הרי לא מצפים מהטייקונים לשלם את ירידת המחירים רק מכיסם! אשמים לא פחות מהם במחירים המופקעים, ואולי אף יותר, הם כמובן עובדיהם. ניקח דוגמא מ"דה מרקר ויק" של 3/8/12, בו סמי פרץ קורא להגברת התחרותיות בענף הבנקים. תחת הכותרת המחשידה "נ"ב" בסוף המאמר מופיעה הפסקה הבאה:

המפקח על הבנקים כבר הכריז היכן הבנקים יכולים להשתפר…: במבנה ההוצאות שלהם. אין זה סוד שבמערכת הבנקאות יש אלפי עובדים מיותרים ויקרים להחריד. אלא שההסכמים הקיבוציים הקשיחים מונעים מהנהלות הבנקים להתייעל, ולכן הן מגלגלות את העלויות העודפות של אחזקת כוח אדם יקר ומנופח על הלקוחות.

במלים אחרות, הוזלת העלויות בעקבות "הגברת התחרות" לא תבוא על חשבון הרווח של בעלי ההון – חס וחלילה, שלא יברחו לנו לחו"ל! אז מאיפה יבוא הכסף? מהעובדים כמובן, בדמות קיצוצים בשכר ובהטבות, ובדמות פיטורים. את הצורך ב"התייעלות" בענפי הסלולר, התעופה, החקלאות, ועוד ועוד, חוגגים ב"דה מארקר" כאילו העובדים המועדים ל"ייעול" לא היו אותם אנשים ממש שעל זכויותיהם כצרכנים מגן העיתון בחירוף נפש.

לקחת לעשירים, לתת לעניים

אין בכך כדי לומר שמלחמת המעמדות שמדמיין "דה מארקר" חסרתבסיס לחלוטין. נכונה הטענה שבענפים מונופוליים הצורך של המעסיקים להילחם בשן ועין נגד כל דרישה של עובדיהם להעלאה בשכר קטנה יותר, כיוון שמחיר הסחורה גמיש (בניגוד למעסיקים בענפים תחרותיים, שאינם יכולים לשנות את מחיר הסחורה ועלולים להיגרר לפשיטת רגל בעקבות עליה בשכר). הדברים נכונים עוד יותר במגזר הציבורי, שבו המנהלים אינם טרודים כלל בצורך לעשות רווח. אליבא ד"דה מארקר", אם כן, המשק הישראלי מתחלק לשני מחנות: המונופוליסטים ועובדיהם "המנופחים" מול בעלי ההון הקטנים יותר ועובדיהם. את אלה האחרונים מנסה "דה מארקר" להניא מדרישתם לשכר גבוה יותר, שירותים ציבוריים טובים יותר ומסים נמוכים יותר, ולהחליף אותה בדרישה לשבור את העובדים החזקים, שתניב "ירידה ביוקר המחייה" בדמות ירידה במחירים של מוצרים מסוימים.

במסגרת הקפיטליזם, שלוש אפשרויות פתוחות בפני אנשים עובדים ששואפים לרמת חיים טובה יותר: העלאת פריון הייצור, שינוי בחלוקת העושר בינם לבין בעלי ההון, ומאבק נגד עובדים אחרים. כיוון שבחברה קפיטליסטית העובדים אינם שולטים באמצעי הייצור, קשה להם להשפיע ישירות על פריון הייצור, ולכן מתמקדת המחאה החברתית בארץ, בצדק, באפשרות השנייה, שבאה לידי ביטוי בדרישות לאספקה ציבורית של צרכי יסוד כמו דיור, למדיניות מס פרוגרסיבית שתיקח מהעשירים, ולשיקומה של מערכת הרווחה כדי שתיתן לעניים. בפועל, ב"דה מארקר" מציעים לנו להחליף את הדרך השנייה בדרך השלישית.

המהלך של "דה מארקר" מסוכן בדיוק משום שהוא לא מנותק לחלוטין מהמציאות. מערך הפיקוח על ההון בארץ אכן מושחת ומסואב, והעובדים בחלקים מסוימים במגזר הציבורי – בראש ובראשונה במערכת הביטחון – אכן נהנים מהטבות מפליגות שאין קשר בינן לבין השכר של שאר אזרחי המדינה. על הנקודות הללו המחאה החברתית יכולה להסכים עם "דה מארקר". אך בין הסכמות נקודתיות שכאלה לבין המרת הפרויקט המהפכני של המחאה בדרישה ל"הגברת התחרותיות" שאולי תביא לירידת מחירים, ובוודאות תביא לירידה בשכר ועלייה באבטלה – המרחק גדול. המחאה החברתית, בישראל כמו בעולם כולו, מציירת את הקו בין האזרחים שעובדים למחייתם – "ה-99%" – לבין המיעוט הקטן שמתפרנס מעבודתם של אחרים. ב"דה מארקר" מציעים לנו להחליף את המאבק המעמדי הזה במאבק של פלג אחד של ההון באחר, ובמלכודת הזאת אסור ליפול.

גילה אדרעי. כולנו.

31/07/2012

בשקרים ועוול מתעטפת

כן כן, הבלוג בן שבוע וחצי וכבר יש לנו פוסט אורח! עוז גורה ודותן לשם, בתחקיר שמנקה את כל הבולשיט ממה שהמערכת מאכילה אותנו ברגעים אלה ממש. אנחנו כאן ב"עתידות" גאים לתרום את חלקנו למאמץ המלחמתי.
—–
אומרים לך שהעניים לא משלמים מיסים? משקרים לך. בין היתר, משמעותן של הגזרות החדשות אותן משית עלינו נתניהו היא כי העניים ביותר ישלמו כ-2.5 אחוזים נוספים מהכנסתם, ואילו העשירים – רק כחצי אחוז. ממשלת ישראל מכריזה על שלב חדש במלחמה כנגד אזרחיה העניים

ברוב של 20 כנגד 9 שרים אישרה אתמול (ב') ממשלת ישראל את הגזרות הכלכליות אותן הניחו על שולחנה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר-האוצר יובל שטייניץ. בישיבה צייר מר נתניהו בפני השרים תמונת-מצב קודרת לפיה מדינת ישראל ניצבת בפתחה של "מלחמת עולם כלכלית". כפי שתיאר זאת רה"מ באוזני השרים, הורדת דירוג האשראי של מדינות מערב אירופה, ההאטה הצפויה בצמיחה העולמית והתרחבות הגירעון בישראל – כל אלה מחייבים פעולה נחושה של הממשלה; פעולה זו, בדמות שורה של העלאות מיסים וקיצוצים בהוצאות הממשלה, תוארה על ידי נתניהו כ"אחראית", "מדודה" ו"מאוזנת". בחינת השפעתן של שתי הגזירות הראשונות שהוטלו על ידי הממשלה מגלה כי מילים אלה משמשות ככסות לפעולת גזל. בפועל, ממשלת ישראל לוקחת מן העניים ונותנת לעשירים.

ביולי 2011 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח שהוכן על ידי אילנית בר בו מוצגת "בחינת עשירוני מס לפי עשירוני הכנסה. "על בסיס הנתונים המופיעים בדו"ח נבחן את השפעת שתי הגזרות הכלכליות: העלאת המע"מ ב-1 אחוז והעלאת מיסי הקניה על סיגריות בכ-3-2 שקלים לחפיסה שהוטלו לאחרונה.

מר נתניהו מדבר רבות על "אחריות", על "הוגנות", על "איזון" ועל "הכרח", ואוהב לצייר עצמו כאבי האומה המשול לראש משק בית המנהל את האחוזה המשפחתית באחריות ומפגין דאגה כנה לבני ביתו. עם זאת, כפי שהנתונים מראים, בלקסיקון של ממשלת ישראל 'ניהול משק בית אחראי ומאוזן' משמעותו לאתר את בן המשפחה החלש ביותר ולהכריח אותו לשלם יותר מכולם.

גזירה ראשונה: מע"מ

על פניו, נדמה כי כולנו נתחלק באופן שווה בנטל המס החדש – מחירם של כל המוצרים גדל באחוז אחד, וכך כולנו נשלם קצת יותר על הדברים שקנינו עד כה. בפועל, העניים ביותר משלמים אחוז גבוה פי שלושה מהכנסתם  מן האחוז אותו משלמים העשירים. על פי נתוני הדו"ח, בשנת 2009 שילמו משקי הבית העניים ביותר (אלה הנמצאים בעשירון ההכנסה הנמוך ביותר), כ-27 אחוזים מהכנסתם נטו על תשלומי מע"מ. לשם השוואה, העשירים (אלו הנמצאים בעשירון ההכנסה הגבוה ביותר) שילמו באותה שנה כ-8 אחוזים בלבד מההכנסה נטו שלהם על תשלומי מע"מ. את הפער נוהגים הכלכלנים ליחס לשוני בדפוסי הצריכה של העניים ביותר ושל העשירים. לטענתם, העניים ביותר מוציאים את מרב הכנסתם על מזון וקורת גג בעוד העשירים אינם מוציאים את כל הכנסתם, אלא משתמשים בעודף ההכנסה לחיסכון. אם כן, יש לשאול את כלכלני האוצר מדוע מנסה ממשלת ישראל לכסות את הגירעון בתקציב המדינה באמצעות מס המושתת בראש ובראשונה על אלה שידם אינה משגת לחסוך.

מחישוב שערכנו עולה, כי משמעות העלאת שיעור המע"מ ב אחוז אחד (מ-16% ל-17%) היא שהעניים ביותר נאלצים לוותר  על כ-1.7 אחוזים נוספים מהכנסתם. חישוב דומה עבור העשירים מלמד כי הם יוותרו על כ-0.5 אחוז בלבד מההכנסה שלהם. במילים אחרות, הנתונים מלמדים כי התוכנית הכלכלית של נתניהו ושטייניץ לסגירת הגרעון בתקציב המדינה היא כדלקמן: העניים ישלמו באחוזי הכנסה קרוב לפי 3 (!) מהעשירים. ככה מאזנים תקציב בישראל.

גזירה שנייה: העלאת מסי קניה על סיגריות

למיסוי העניים בשיעור העולה על פי שלושה מזה שהוטל על העשירים הצטרף צעד נוסף שאין לתארו אלא כנבזי – העלאת מס הקנייה על סיגריות. אומנם זה נכון שסיגריות הורגות ועדיף שכולם יחדלו מלעשן, יפה שעה אחת קודם; אבל זו אינה השאלה. השאלה היא ממי גובה הממשלה את הכסף על מנת לסתום את החור שנפער בתקציב; והתשובה לשאלה חד-משמעית: מהעניים.

כפי שמראה מחקרה של הגב' בר, על כל שקל שהעשירים שילמו לקופת המדינה בגין רכישת סיגריות בשנת 2009 – העניים ביותר שילמו שני שקלים! אין דרך יפה לאמר זאת. השלב הראשון עליו החליטה ממשלת ישראל בהיערכותה ל"מלחמת העולם הכלכלית" הוא גביית שני שקלים מן העני על כל שקל שייגבה מן העשיר.

אין להקל ראש בהכנסות המדינה ממיסוי סיגריות. ב-2009 עמדו אלה על יותר מ-4.1 מיליארד שקלים, והיות והעניים מעשנים יותר מהעשירים, כמעל לחצי מיליארד מתוכם שילמו העניים ביותר. מסי הקניה על סיגריות ששילמו משקי הבית העניים ביותר היוו כ-7% מהכנסתם בנטו, בעוד עבור משקי בית מן העשירון העליון היוו תשלומי המס כ-0.35%. פי עשרים, לא פחות. עכשיו מעוניינת הממשלה להעלות את המיסוי הזה עוד יותר. את כלכלני האוצר יש לשאול מה בדיוק "מדוד" בתוכניתם החדשה.

עניים משלמים מיסים, והרבה

כפי שמלמד התרשים שלהלן, משקי הבית העניים ביותר בישראל משלמים יותר משליש מהכנסתם במיסים עקיפים. בפעם הבאה שאומרים לכם שהעניים אינם משלמים מיסים, תדעו שמשקרים לכם; אבל גם זה לא מספיק – שכן החל מהשבוע הבא, וכפי שהצגנו מעלה, העניים ישלמו אף יותר. המיסים החדשים שהוטלו עליהם שקולים למעל לשניים וחצי אחוז מהכנסתם בנטו. לשם ההשוואה, העשירים ישלמו תוספת של כחצי אחוז בלבד; פער של פי חמישה!

אם כן, באצטלה של "מלחמת עולם כלכלית" בוחרת ממשלת ישראל להלחם בענייה, משל היו אויב אותו יש להדביר. איננו מוצאים דרך אחרת לתאר זאת, אלא כמערכה כלכלית רחבה כנגד העניים בישראל.

בפוסט שנכתב בעקבות הפינוי האלים של "מגדל צדק" מתארת חנה קים כיצד מה שהיא מכנה "מליציות ההון-שלטון" מגרשת יהודים מבתיהם, ללא בג"צ ובצלם, מעברו המערבי של הקו הירוק. קים כותבת את הדברים הבאים:

היום, במלאת שבעה למותו של משה סילמן המנוח, יום לאחר הטלת הגזירות החדשות, ארבעה ימים לפני העלאת המע"מ וקיצוץ נוסף של התקציבים הציבוריים – היום כבר ברור שמדובר בשלב נוסף של מלחמת אזרחים: מליציות ההון-שלטון בהנהגת נתניהו נגד מרבית תושבי מדינת ישראל.

מן הצד האחד עומדים נציגי הקואליציה של נתניהו, חבריו הטייקונים השולטים על ערוצי התקשורת, שוק המזון, הבנקים וגם חלק מהתנועה הקיבוצית והרוב המכריע של המתנחלים. מן הצד השני זה את, אתה ואני.

את הפוסט שלה חותמת קים בקריאה הבאה, אליה אנו מבקשים לצרף את קולנו:

זה ייקח זמן, זה יהיה כואב ומתיש, אבל זה יגיע ברגע שבו לא נפנה את היאוש כלפי עצמנו, אלא נצא איתו לרחובות, וננסה כל יום לתרום את חלקנו להעצמת המחאה. בדרך של שיתופי פעולה, בדרך לא אלימה, כדי שאף אחד, אף אחד לא יסתום לנו את הפה וקהלנו יהיה רב יותר, עממי יותר… הייאוש הוא מצרך זול וקל להשגה. אסור לשקוע בו.