Posts tagged ‘translations’

18/01/2013

Middle eastern rock / secondhand translation

One of the greatest things about '60s-'70s Middle Eastern rock (or psychedelia, if you like) is that the lyrics – insofar as I can understand them, and that is not much, except for when it's in Hebrew – seem to continue native folk and literary poetic traditions, with lots of pastoral and agrarian images that don't come up much in Western music of the same era. Not speaking Turkish or Farsi and only some Arabic is a pretty big hurdle, but I get some inkling through the infinite resources of the internet.

The wonderful Orly Noy has translated one of my favorite songs of this spectrum, Kourosh Yaghmaei's "Gole Yakh", into Hebrew. I'm triply hesitant about posting my translation into English here. First because it's a translation of a translation, and that sort of thing is generally frowned upon, especially in the case of languages that have many bilinguals, which is certainly the case with Farsi and English. Second, because rock works on an intricate balance between lyrics and music, and when lyrics are stood on their own that is usually to their detriment. Lyrics to love songs, especially, can sound quite kitschy when they don't have the complexities and ambiguities of the music to play with. Third, because poetic Hebrew is in many ways closer in its associations to Farsi than the rock-music-English that I tried to achieve, Orly may had an easier job of it than I do. Nevertheless I post, and await criticism (really! Be polite but be critical), only asking that you listen to the song before/during the reading:

Frost blooms (Gole Yakh)
Between your lovely eyes sadness has made its nest
Dark night has settled in the forest of your hair
Your two black eyes reflect my night
Their hearts black pools deep as my grief

Among my lashes shoots of sorrow sprout
A gray flood inundates my world
You bear my solitude away like wind

From in between my fingers spring has slipped away
And in my heart frost blooms
In my room I almost burn alive with loneliness
How strange it is to see these blossoms now

My youth has passed, my voice has choked, my song is gone
And frost blooms in my heart

מודעות פרסומת
16/07/2012

ארבעה עתידות (חלק א')

 

אלברכט דירר, ארבעת פרשי האפוקליפסה. 1498

הופיע במקור במגזין הרשת Jacobin, שהמחבר פיטר פרייז הוא בין עורכיו. התרגום יופיע כאן בחלקים.

בנאומו בפני מאהל "אוקיופיי וול סטריט" בגן זוקוטי שבניו יורק, התלונן סלאבוי ז'יז'ק על הקלות שבה ניתן "לדמיין את סוף העולם, אך לא את סוף הקפיטליזם". תלונתו היתה פרפראזה על דברים שפרדריק ג'יימסון אמר לפני שנים מספר, בתקופה שבה יציבותה של ההגמוניה הניאו-ליברלית לא נראתה מעורערת. אך עצם קיומה של תנועת "אוקיופיי" מעיד על כך שהיום קל יותר לדמיין את סוף הקפיטליזם. בראשיתו, בשיא המשבר הפיננסי, היה זה חיזיון אפל ופסימי: הכלכלה הגלובלית איימה לקרוס תחתיה, וקץ הקפיטליזם נראה כתחילתו של עידן אלים, אנרכי ואכזרי. תסריט הבלהות הזה טרם נעלם (עם כתיבת מלים אלה עומד גוש היורו להתמוטט), אך לאור התפשטותה בזמן האחרון של המחאה העולמית מקהיר למדריד, למדיסון ולוול סטריט, השמאל רשאי להרהיב שוב עוז ולקוות לעתיד טוב יותר שיבוא לאחר הקפיטליזם.

על כל פנים, נוכל להיות סמוכים ובטוחים שבסוף, הקץ יקיץ על הקפיטליזם. אולי זה לא יהיה בקרוב, אך סביר להניח שלא יעבור עוד המון זמן; אחרי ככלות הכול, האנושות מעולם לא הצליחה להנדס שיטה חברתית נצחית, והקפיטליזם נפיץ ושביר הרבה יותר מהסדרים החברתיים שקדמו לו. השאלה, אם כן, היא מה יבוא אחריו. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, ציטטה רוזה לוקסמבורג שורה מאת אנגלס: "החברה הבורגנית עומדת על פרשת דרכים, בין המעבר לסוציאליזם לבין הנסיגה לברבריות". ברוח זו אני מבקש להציע ניסוי מחשבתי, במטרה לזהות את העתידות המזומנים לנו. אלו הם כמה מבין הסוציאליזמים, שאליהם נוכל להגיע אם יזכה השמאל בניצחון, וכמה מבין הברבריזמים שאליהם אנו עלולים לשקוע אם ייכשל.

חלק נכבד מהספרות על כלכלות פוסט-קפיטליסטיות טרוד בשאלת ניהול העבודה בהיעדרם של מנהלים מטעם ההון, אך על מנת להיטיב להאיר היבטים אחרים של הנושא, אני מבקש לפתוח את הדיון בהנחה שבעיה זו תיפתר. ניתן לעשות זאת בפשטות באמצעות גזירה מנטייתו של הקפיטליזם לאוטומציה הולכת ומשתכללת, המייעלת את הייצור יותר ויותר ובכך חותרת תחת יכולתה של השיטה לייצר מקומות עבודה, שיפיקו בתורם ביקוש לתוצרים. תֵמה זו צצה לאחרונה מחדש במחשבה הבורגנית: בספטמבר 2011 פרהאד מאנג'ו פרסמה ב"סלייט" סדרה ארוכה על "פלישת הרובוטים", ומעט לאחר מכן פרסמו שני כלכלנים מ-MIT את "מרוץ נגד המכונה", ספר אלקטרוני שבו טענו כי האוטומציה עומדת להשתלט על רבים מהמגזרים ששימשו עד כה כיצרני מקומות העבודה הגדולים של הקפיטליזם. ממפעלי רכב ממוכנים לחלוטין ועד מחשבים שיכולים לאבחן בעיות רפואיות, הרובוטיזציה משתלטת לא רק על שדות תעשייה שלמים, אלא גם על חלקים רבים של מגזר השירותים.

דינמיקה זו מובילה בסופו של דבר לנקודה שבה עבודה אנושית אינה נחוצה עוד למשק. אין בכך כדי לומר שלא נצטרך עוד לעבוד, או לעבוד תמורת שכר, כפי שנטען שוב ושוב בעבר לנוכח התפתחויות טכנולוגיות חדשות. אבל יש בכך כדי לומר שהחברה האנושית תצטרך יותר ויותר להתמודד עם אפשריותו של השחרור מעבודה בלתי-רצונית. על מנת לשאול אם נשכיל לנצל את ההזדמנות הזו, וכיצד, עלינו לקחת בחשבון שני גורמים עיקריים, שאחד מהם חומרי והשני חברתי. השאלה הראשונה היא של מחסור במשאבים, קרי, של היכולת לגלות מקורות אנרגיה זולים ולהפיק או למחזר חומרי גלם. באופן כללי, זוהי שאלת תלותנו ביכולתו של כדור הארץ לתמוך באיכות חיים חומרית מספקת לכול. חברה שתחלוש הן על טכנולוגיה שמייתרת את העבודה, והן על שפע של משאבים, תוכל להתגבר אחת ולתמיד על המחסור; חברה שבה היסוד השני חסר לא תוכל לעשות כן. השאלה השנייה היא פוליטית: איזו מין חברה תהיה זו – כזו שבה כל בני האדם זוכים בשוויון וחירות, ובזכות שווה לחלוק בעושר החברתי? או סדר היררכי שבו אליטה כלשהי שולטת בהמונים ומפקחת על גישתם למשאבים החברתיים?

ישנם, אם כן, ארבעה צירופים לוגיים של שני הניגודים: שפע של משאבים מול מחסור בהם, ושוויון מול היררכיה. אם להתנסח במונחים מרקסיסטיים-וולגריים משהו, הציר הראשון מתייחס לבסיס הכלכלי של העתיד הפוסט-קפיטליסטי, והשני למבנה-העל החברתי-פוליטי. שניים מבין  העתידות האפשריים הם סוציאליזמים (אם כי רק אחד יכונה כאן בשם זה) והשניים האחרים הם גוונים שונים של ברבריות.

שוויון ושפע: קומוניזם

וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם (יחזקאל א:י). איור מספר קלס, 800 לסה"נ.

בכרך השלישי של הקפיטאל מופיעה פסקה מפורסמת שבה מרקס מבחין בין "ממלכת הכורח" ל"ממלכת החירות". בממלכת הכורח עלינו "להיאבק בטבע כדי לספק [את צרכינו], לקיים ולשעתק את חיינו", באמצעות עבודה פיזית ויצרנית. ממלכת הכורח, טוען מרקס, קיימת "בכל תצורה חברתית ותחת כל אופן ייצור אפשרי", והסוציאליזם בכלל זה מן הסתם. הסוציאליזם, עם זאת, מתאפיין בייצור שתכנונו רציונלי וארגונו דמוקרטי, ייצור המשוחרר מגחמותיהם של בעל ההון והשוק. אך עבור מרקס, חברה ברמה שכזו אינה יעדה האמיתי של המהפכה, אלא תנאי מוקדם בלבד ל"התפתחות … של האנרגיה האנושית המהווה יעד בפני עצמו: ממכלת החירות האמיתית, המסוגלת לפרוח רק כשממלכת כורח זו משמשת לה כבסיס".

במקומות אחרים, לעומת זאת, רומז מרקס שיום אחד ניתן יהיה להשתחרר כליל מממלכת הכורח. ב"ביקורת מצע גותהא" הוא צופה כי:

בשלב העליון של החברה הקומוניסטית, עם תפוגתם של הכבלים המשעבדים את היחיד לחלוקת העבודה, ועמם הניגוד בין עבודה רוחנית וגופנית; עם הפיכת העבודה מאמצעי בידי החיים לכדי רצונם העיקרי; עם צמיחתם של הכוחות היצרניים לצד התפתחותו הכול-צדדית של היחיד, ועם התגברות נביעתם של מעיינות העושר השיתופי – רק אז ניתן יהיה לחצות סופית את האופק הצר של הצדק הבורגני, רק אז תוכל החברה לחקוק על דגלה: מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד כפי צרכיו!

רבים ממבקריו של מרקס הפנו פסקה זו נגדו והציגוה כאוטופיה מופרכת וחסרת-סיכוי. האם ניתן לתאר חברה אנושית שפריון העבודה בה גבוה עד כדי כך שבני האדם משוחררים כליל מהצורך לבצע עבודה כלשהי שאיננה רצונית ומספקת? למעשה, האוטומציה הגוברת מגלמת הבטחה שאכן ניתן להגיע לשחרור שכזה, או לפחות להתקרב אליו, ובלבד שנמצא דרך להתמודד עם הצורך בייצור אנרגיה והפקת משאבים. אך לאחרונה חלו תמורות טכנולוגיות לא רק בייצורן של סחורות, אלא גם בהפקתה של האנרגיה הנחוצה לתפעולם של המפעלים האוטומטיים ומדפסות התלת-ממד של העתיד. מהעבר הזה ניצב אחד העתידות שמעבר לאופק המחסור: שילוב בין טכנולוגיה חוסכת-עבודה לבין משטר אנרגיה חלופי משוחרר מהתלות בדלקים מאובנים נדירים והרסניים כלפי הסביבה. אפשרות זו אינה מובטחת, אך קיימים סממנים מעודדים. עלות ייצורם והפעלתם של תאים סולריים, למשל, צנחה בדרמטיות בעשור האחרון: אם תימשך המגמה, עד 2020 הם יהיו זולים יותר ממקורות האנרגיה הנוכחיים שלנו. השילוב בין אנרגיה זולה, אוטומציה, ושיטות יעילות לייצורם או מחזורם של חומרי גלם, מצביע לעבר התגברות על הצורך ב"כלכלה" כמנגנון חברתי לניהולו של המחסור. מה שוכן מעבר לאופק?

פטר ברויחל האב, ארץ קוקיין. 1567

ודאי אין זה עתיד נטול עבודה, אם הכוונה היא שכולנו פשוט נרבוץ חסרי-מעש כל היום. כפי שאומר מרקס, העבודה תהפוך "מאמצעי בידי החיים לכדי רצונם העיקרי". את הפעילויות והפרויקטים שניקח על עצמנו נבצע מכיוון שהם מספקים בפני עצמם, לא מפני שאנו זקוקים לשכר כדי לחיות או מכיוון שהקואופרטיב דורש מאתנו למלא מכסת שעות. מחשבה זו לא תיראה לנו בלתי-סבירה אם נהרהר במידה שבה החלטות בנוגע לעבודה מונעות כבר היום בידי שיקולים לא-חומריים בקרב אלו הנהנים מהאפשרות לקחת שיקולים כאלה בחשבון. מיליוני בני אדם בוחרים ללמוד לתארים מתקדמים, לעבוד כעובדים סוציאליים או לפתוח חוות אורגניות קטנות, גם כשקריירות מתגמלות הרבה יותר עומדות בפניהם.

כיום, היעלמותה של עבודת השכר נראית אולי כחלום רחוק. אך לפני עידן ועידנים – בטרם נסוגה תנועת העבודה מהדרישה לקיצור יום העבודה, ובטרם התאפסותה והתהפכותה של המגמה ארוכת-הטווח לקיצור שבוע העבודה – היו מי שהוטרדו בשאלה מה נעשה בזמן שלנו לאחר שנשתחרר מהעבודה. במסה על "האפשרויות הכלכליות של נכדינו", ניבא ג'ון מיינרד קיינז שתוך כמה דורות "יעמוד האדם אל מול בעייתו האמיתית והקבועה – כיצד לנצל את שחרורו מדאגות כלכליות, כיצד למלא את הפנאי שבו זיכוהו המדע והריבית דריבית, כדי לחיות בחוכמה ובנעימים ובטוב". דיון בין מקס הורקהיימר לתיאודור אדורנו מ-1956 שהתפרסם לאחרונה נפתח בהערת אגב של הורקהיימר, לפיה "היום יש לנו מספיק כוחות ייצור; ברור שניתן לספק טובין לעולם כולו ואז לנסות להיפטר מהעבודה ככורח אנושי".

קיינז ואדורנו חיו בעולם שבו ניתן היה לקיים תעשייה רק בקנה מידה גדול מאד, בבתי חרושת קפיטליסטיים או במפעלים ממלכתיים; תעשייה מסוג זה דורשת היררכיה, ללא קשר לתצורה החברתית שבמסגרתה היא פועלת. אך הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים מסמנים את אפשרותה של שיבה למבנה מבוזר יותר ללא ירידה משמעותית ברמת החיים החומרית: התרבותן של מדפסות תלת-ממד ו"מעבדות ייצור" זעירות תאפשר לצמצם עוד ועוד את קנה המידה שבו מבוצע הייצור, בחלקו לפחות, מבלי לוותר על יתרונות הפרודוקטיביות. כך, בעתיד הקומוניסטי המדומיין שלנו, במידה שבה עדיין יהיה צורך בעבודת ייצור אנושית זו תוכל להיעשות בידי קולקטיבים קטנים, ולא במפעלים בבעלותם של יחידים או של המדינה.

אך כדי להתגבר על עבודת השכר מבחינה כלכלית, צריך גם להתגבר עליה מבחינה חברתית, כלומר לעשות תמורות עמוקות בסדרי העדיפויות ודרכי החיים שלנו. בבואנו לדמיין עולם שבו העבודה איננה עוד כורח, הספרות תהיה לנו לעזר טוב יותר מהתיאוריה. ואכן, רבים מבינינו כבר מכירים אוטופיה של קומוניזם בתר-מחסורי, שהוצגה באחת מיצירות המדע הבדיוני המוכרות בתרבות הפופולארית: מסע בין כוכבים. הכלכלה והחברה בסדרה מבוססים על שני יסודות טכניים. אחד הוא טכנולוגיית ה"רפליקטור", שמאפשרת לברוא מהחלל הריק כל חפץ שהוא בלחיצת כפתור. השני הוא מקור מתואר בעמימות של אנרגיה חינמית (או כמעט חינמית), שמניעה את הרפליקטורים כמו גם כל דבר אחר בתכנית.

אופיו הקומוניסטי של היקום במסע בין כוכבים מטושטש, כיוון שהסרטים ותכנית הטלוויזיה מתרכזים בהיררכיה הצבאית של "צי הכוכבים" החוקר את הגלקסיה ומתעמת עם חייזרים בני גזעים שונים. אך גם הכניסה להיררכיה זו היא ככל הנראה בחירה חופשית של מי שנוהים אחר חיי הרפתקאות ותגליות; כאשר אנו זוכים בהצצה לחיים האזרחיים, נראה שאלה משוחררים מעול ההיררכיה והכפייה. המקומות שבהם הסדרה נפרדת מהאוטופיה הקומוניסטית הם אלו שבהם, על מנת לייצר את המתח הדרמטי הנחוץ, מערבים הכותבים איומים חיצוניים בדמות חייזרים עוינים ומחסור במשאבים.

אבל אין צורך להעלות באוב חלליות וחייזרים על מנת לדמות לעצמנו את מצוקותיהם של בני החברה הקומוניסטית העתידית. ספרו של קורי דוקטורוב דפוק וזרוק בממלכה הקסומה מתאר עולם בתר-מחסורי על רקע דומה למדי לארצות הברית של ימינו. כמו במסע בין כוכבים, גם עולם זה אנו יודע עוד מחסור. אך דוקטורוב מבין שבכל חברה אנושית יהיה מחסור בטובין לא-חומריים שונים, כמו מוניטין, כבוד ואהדה בקרב קבוצת השווים. כך סובב הספר סביב ניסיונותיהן של דמויות שונות לזכות ב"ווּפִי", מעין נקודות זכות וירטואליות שמייצגות את חיבתם של אנשים לאחרים. הוופי בתורו משמש כדי לקבוע מי ישלוט בכל מיזם קבוצתי רצוני – כמו ניהולה של דיסנילנד, הדוגמא המתוארת בספר.

ספרו של דוקטורוב מתעלה על מסע בין כוכבים בכך שהוא מתאר עולם בתר-מחסורי כעולם בעל היררכיות וקונפליקטים משלו, ולא ככזה שבו כולם חיים בהרמוניה מושלמת והפוליטיקה עומדת מלכת. מקובלוּת, כמו הון, ניתן לצבור באופן לא-שוויוני שמנציח את עצמו: מי שכבר פופולרי זוכה ביכולת לעשות דברים שמזכים אותו בתשומת לב והופכים אותו לפופולרי עוד יותר. ניתן לזהות בבירור דינמיקות כאלה כיום, כאשר בבלוגים וברשתות חברתיות מתהווים "שומרי סף" פופולריים שיכולים לקבוע מי מקבל תשומת לב ומי לא, באופן שאיננו משקף ישירות את הכסף בו כל אחד מחזיק. ישנם חסרונות, בלשון המעטה, בארגונה של החברה סביב צבירת לייקים בפייסבוק, גם לאחר חילוצה משריונה הקפיטליסטי.

אך קומוניזם מהסוג הזה, גם אם אינו מושלם, הוא לכל הפחות חברה שבה קונפליקטים כבר אינם מבוססים על הניגוד בין עובדי שכר לבעלי הון, או על מאבקי שליטה במשאבים נדירים. זהו עולם שבו לא הכול ניתן להמרה בכסף. בחברה קומוניסטית יהיו בוודאי היררכיות של סטטוס – כפי שישנן בכל חברה אנושית, כולל הקפיטליזם. אך בקפיטליזם, היררכיות סטטוס נוטות להיצמד, גם אם לא אחד לאחד, להיררכיית סטטוס אחת שחולשת על כולן: הצבר ההון והכסף. חברה בתר-מחסורית אידיאלית תפריד בין סוגים שונים של הערכה, כך שהיוקרה שרוכש אדם כמוזיקאי לא תהיה תלויה בזו שהוא צובר כפעיל פוליטי, ולא יהיה ניתן להשתמש בסטטוס מסוג אחד כדי לקנות סוג אחר. במובן מסוים, אם כן, זו טעות להתייחס למערך שכזה כ"שוויוני", כיוון שמדובר לא בעולם ללא היררכיות אלא בעולם של היררכיות רבות, שאף אחת מהן אינה דומיננטית על פני האחרות.

(לחלק ב')

16/07/2012

מדריד (1936) // פבלו נרודה

מתוך המחזור האלמותי "ספרד שבלב" שכתב נרודה על מלחמת האזרחים בספרד. אקטואלי. תרגום שלי מספרדית. כשלי הניקוד באשמת הנקדן.

=======================

מַדְרִיד בּוֹדְדָה וַחֲגִיגִית, יוּלִי פָּרַע אֶת שִׂמְחַתֵךְ

שִׂמְחַת חַלַּת דְּבַשׁ עֲנִיָּה. בָּהִיר הָיָה רְחוֹבֵךְ

וּבָהִיר חֲלוֹמֵךְ.

בֵּין בִּרְכָּיִךְ נִשְׁבַּר

שִׁהוּק שָׁחֹר

שֶׁל גֵנֵרַלִים, גַּל

גְּלִימוֹת זוֹעֵם,

מֵימֵי בִּצָּה וּנְהָרוֹת לֵחָה.

וּכְשֶׁעֵינָיִךְ עוֹד פְּצוּעוֹת-שֵׁנַה,

אֱל הַמִּשְׁמָר עָלִיתְ, מַדְרִיד, עוֹדֵךְ פְּצוּעָה,

וּבְיָדֵךְ רוֹבֶה וְאֶבֶן. רַצְתְּ

בְָּרְחוֹבוֹת

וְעִקְבוֹתָיִךְ שְׁבִיל שֶׁל דָּם קָדוֹשׁ,

כִּרְעוֹם אוֹקְיָנוֹס נֶאֱסַפְתְּ בִּזְעָקָה,

וּפַרְצוּפֵךְ לָנֶצַח הִשְׁתָּנָה

לְאוֹר הַדָּם, כְּמוֹ הַר נוֹקֵם, כְּמוֹ

כּוֹכָב שׁוֹרֵק

שֶׁל סַכִּינִים.

וּבְעוֹד חַרְבְךָ בּוֹעֶרֶת וְחוֹדֶרֶת

קְסַרְקְטִינִים פָּחְדַנים וּכְנֵסִיּוֹת בּוֹגְדוֹת,

לֹא נִשְׁמְעָה אֶלָּא דוּמְיַת הַשַּׁחַר, לֹא נִשְׁקְפוּ

אֶלָּא דֶּרֶךְ הַדְּגָלִים שֶׁלָּךְ,

וְאֵגֶל-דָּם גֵּאֶה בְּחִיּוּכֵךְ.

Image

תגים: , , ,