Posts tagged ‘war’

13/07/2014

ברוכים הבאים לכוכב הזומבים

חייבים להודות, יש משהו קומי בפער בין מה שהוא לכאורה מצב זהה, ״חיים תחת הפגזה״, כאן ובעזה. במיוחד קומיים הניסיונות של התעמולה הישראלית להציג את מה שאזרחי ישראל עוברים או עלולים לעבור בקרוב כמשהו מסוכן נורא, כאשר מציאות החיים כאן מצביעה ממש לכיוון ההפוך. על כל זה כבר נכתב די הרבה, וגם הקומיות נוצלה עד תום בידי הומוריסטנים לא מבריקים במיוחד כמו לאטוף.

אני רוצה לנצל את הבולטות הגדולה של הדיספרופורציה הנוכחית כדי לדבר על אי-הלימה גדולה יותר שהיא משתייכת אליה, ועל הסימטריה המפתיעה שזו מולידה. העניין הוא שבעולם של ימינו מלחמות אינן מתקיימות בין מדינות ריבוניות, שוות פחות או יותר בסדר גודלן הכלכלי, הצבאי והדמוגרפי. נדמה לי שהמלחמה הגדולה האחרונה מהסוג הזה היתה מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים של המאה הקודמת. (מעלעול בוויקיפדיה עולות שתי יוצאות-דופן אפשריות: מלחמת אתיופיה-אריתריאה ומלחמת רוסיה-גרוזיה). המלחמות של היום מתחוללות או בין כוחות שאינם מדינתיים לבין כוחות אחרים כאלה (מצב שאינו מענייני כאן) או בין מדינות חזקות כמו ישראל לבין ישויות לא-מדינתיות או חצי-מדינתיות כמו שלטון החמאס בעזה, שכוחן הצבאי זערורי.

עבדים ואדון, חברון, יוני 2014

אלא שבה בעת, כפי שאנחנו מגלים בפעם המיליון בסבב הנוכחי, יש דם זול ויש דם יקר. מן הסתם זה לא טוב להיות בעל דם זול: המשמעות היא שאת ה״עולם״ (כלומר, את אמצעי התקשורת המערביים ואת מי שמקבל את המידע שלו מהם – שיעור לא גדול מאוכלוסיית העולם, צריך לזכור) הסבל והמוות שלך פחות מעניינים. אין שום גורם בעל עוצמה צבאית בעולם ששמירה על החיים שלך, שלא לדבר על איכות החיים שלך, נמצאת על סדר העדיפויות שלו. במקרה הטוב אתה מיותר, במקרה הרע אתה סכנה מועדת.

כל זה ידוע וברור. אולם יש גם צד שני למטבע: ארגון שיש לו מי ש״דמם יקר״ עבורו (למשל מדינת ישראל וצה״ל) יצטרך לשלם ביוקר על הדם הזה. מכאן נובעים ״שערי החליפין״ הגבוהים מאד בעסקאות חילופי השבויים והגופות בין ישראל לחמאס וארגונים יריבים אחרים, ומכאן נובע שהריגה, פציעה, או חטיפה של מי ש״דמם יקר״ – אזרחים או חיילים, מקרה גלעד שליט מראה שההבחנה לא חשובה כל כך – עשויה להשתלם מאד עבור היריב החלש. אפילו פגיעה באיכות החיים של יקרי-הדם יכולה להפוך ל״הישג אסטרטגי״.

כך שצבאותיהם של המדינות החזקות ניצבות בפני פרדוקס שמזכיר את הפרדוקס שבו נתקלים מי שמנסים לנהל כלכלה קפיטליסטית רווחית: אם רוצים להרוויח, צריך לשלם לפועלים כמה שפחות ולגבות מהצרכנים כמה שיותר – אלא שבסופו של דבר שתי הקבוצות האלה נוטות להתלכד, ואת הכסף שהם לא משתכרים בתור פועלים הם לא יוכלו להוציא בתור צרכנים. כך גם צבאות מגלים שככל שהם משפרים את יכולותיהם הטכנולוגיות ואת ״יחס ההרג״ בינם לבין היריב, כך חלה מעין אינפלציה במחיר הדם של אזרחיהם וחייליהם, שמכרסמת בהישג הטכנולוגי.

כך נדמה שאנחנו נכנסים יותר ויותר אל תוך מעמקיו של עולם שבו המלחמות הן בלתי-שוויוניות בעליל, שבהן צד אחד יכול לטבוח בלי אבחנה בצד השני – ובכל זאת להפסיד. ההד התרבותי לכך הוא גאותו של ז׳אנר סרטי הזומבים האפוקליפטיים. אם נעזוב לרגע בצד את תכונותיהם המטפיזיות (לא שאלה אינן רלוונטיות), זומבים הם טיפשים נורא, אין להם נשק בכלל, אבל בכל זאת הם כמעט תמיד מנצחים, בשל שתי תכונות שבהן הם ניחנים: מספרים גדולים, ונכונות למות. כל התכונות הללו מאפיינות במדויק (מנקודת מבט צפונית) את האוכלוסיות הדרומיות העניות שנלחמות על הישרדותן בעולם שלנו, ובכלל זה כמובן את אוכלוסיית עזה.

על תרבות ״קידוש החיים״ של הצפון כבר כתבתי בעבר, ואפיינתי אותה במונחים הגליאניים כ״עמדת העבד״. האינפלציה בשער החליפין של החיים שמתלווה אל את העלייה ביחס ההרג ומקזזת אותה היא פועל יוצא מכך שאזרחי המדינות העשירות תופסים את ״עמדת העבד״ – מוכנים להקריב כל דבר, כולל חיים של אלפי אחרים, על מנת להמשיך לחיות – בעוד שתושבי הדרום הגלובאלי מאמצים, ולא מרצונם כמובן, את עמדת האדון, את המוכנות להקריב את החיים, ואת כל השאר, בשביל סיכוי השחרור.

לתהליך הזה יש גם צד כלכלי-דמוגרפי שעליו מדברים פחות. הוא נובע בין היתר מכך שהקפיטליזם ייעל את תהליך ייצורן של הסחורות הבסיסיות ביותר (בראש ובראשונה מזון) עד כדי שהמחיר הריאלי של אלה (בשעות-אדם נגיד) ירד אל הרצפה. כך, היום עשרות אם לא מאות אלפי אנשים יכולים להתקיים משיירי המזון של עיר בת כמה מיליוני תושבים, ומדינות עשירות מחפשות מוצא למלאי המזון העודפים שלהן; לעתים קרובות מוצא כזה נמצא במשלוחי סיוע הומניטריים. זה לא רק מזון: אשפה מהצפון נשלחת לדרום, והמונים מתקיימים מחילוץ של רכיבים שימושיים מתוכה; פריט הייצוא העשירי בחשיבותו מארצות הברית לאפריקה הוא בגדים משומשים; וכן הלאה. כך יכולות להתקיים ערים ענקיות כמו קינשאסה (תשעה מיליון בני אדם) שבהן שיעור המועסקים אינו עולה על 5% (ע׳ 191 כאן).

עבד על רקע אדוניות, ריו דה ז׳ניירו, מרץ 2014

כמובן, אנשים בדרום הגלובאלי מתים כמו זבובים, ולא רק במלחמות. אך על מנת שהאוכלוסיה תגדל לא צריך שבני אדם יחיו עד גיל מופלג, והאמת שגם לא צריך שרוב הגברים יחיו עד גיל העמידה. מספיק שרוב הנשים יחיו עד גיל הפסקת המחזור ושתמותת הילדים לא תהיה גבוהה מדי – כלומר, מספיקות אלף או אלפיים קלוריות ריקות ביום, פניצילין ועוד כמה תרופות בסיסיות. כפי שכותב מארקס בקפיטאל לגבי הפרולטריון התעשייתי (ע׳ 529 במהדורה העברית, אבל תרגמתי מחדש מאנגלית):

ההון צורך את כוח עבודתו במהירות כה רבה שהפועל מוצא את עצמו בנקודת האמצע של חייו לאחר שכבר כילה פחות או יותר את כל כוח חיותו. הוא נופל אל שורותיהם של האנשים המיותרים, או יורד מדרגה בסולם הקיום. דווקא בקרב הפועלים בתעשייה המודרנית אנו מוצאים את תוחלת החיים הקצרה ביותר. […]

על מנת להסתגל למצבו, חלק זה מן הפרולטריון יפרה וירבה תחת תנאים שיתפיחו את מספריו, אף שהיחידים מקרבו יאוכלו במהרה. כך, חילוף מהיר של דורות הפועלים (חוק זה אינו תקף לגבי המעמדות האחרים באוכלוסייה). הנישואים המוקדמים, כתוצאה הכרחית של התנאים בהם חיים עובדי התעשייה המודרנית ושל התמריץ שמספקות ההזדמנויות לניצולם של ילדים בייצורם של אלה, עונים על צורך חברתי זה.

אף שיושבי הסלאמז של ימינו אינם פועלי תעשייה, ההיגיון הבסיסי כאן – התחלפות מהירה של הדורות וצמיחת אוכלוסין כתוצאה מתנאי חיים ירודים וניצול ילדים – תופס גם לגביהם.

הצמיחה התלולה של האוכלוסיה שאותה מכנה מארקס בשם ״האוכלוסייה העודפת היחסית״ במסגרת ״החוק הכללי של ההצבר הקפיטליסטי״ היא המסקנה התיאורטית העיקרית, והתקפה מאד, של הקפיטאל (בניגוד ל״נטייה של שיעור הרווח לרדת״, מסקנה בעייתית הרבה יותר שזכתה לתשומת לב רבה בהרבה). העולם שבו אנחנו חיים היום, שבו המלחמות הן בין מזל״טים לבין המוני אדם הדחוקים בערים צפופות, הוא התגשמות ההיגיון הפוליטי של ״החוק הכללי של ההצבר הקפיטליסטי״. המצב הזה מחייב אותנו לחשוב לגמרי מחדש על משמעותה של ״מלחמת מעמדות״ בעולם היום – אבל על כך בפעם אחרת.

מודעות פרסומת