Posts tagged ‘zizek’

17/11/2012

ממזרים בדרום (קצת אסקפיזם מאמריקה)

אני חייב להודות שאני מצפה די בכיליון עיניים ל-Django Unchained, הסרט החדש של טרנטינו. משום מה הוא טוען שמדובר בז'אנר שונה לחלוטין מ"ממזרים חסרי כבוד" אבל לי זה נשמע די דומה: פנטזיה מדממת על נקמתה של קבוצה מדוכאת (קריאה שאולי אפשר להחיל בזהירות גם על "קיל ביל" בהקשר המגדרי). מה שמעניין וגורם לי לצפות לסרט כל כך זה שזה לא טריוויאלי בכלל לפתח את הפנטזיה הזאת סביב נושא הגזע בארצות הברית היום. בעידן של אובמה part deux גזע הוא הנושא הכי נפיץ והכי מוכחש בפוליטיקה האמריקאית. כפי שרבים כבר ציינו, לאמריקה קל הרבה יותר להתמודד עם השואה מאשר עם העבדות: בגלל זה יש בוושינגטון מוזיאון לאומי לזכר השואה (שלא קרתה בגבולות ארצות הברית או באשמתה) ואין מוזיאון לזכר העבדות, אפילו (או במיוחד) היום.

עוד סרט יוצא עכשיו שמתמודד עם זיכרון העבדות, "לינקולן" של ספילברג (שמאפשר לנו לבנות מרובע אנלוגי יפה: "רשימת שינדלר":"ממזרים חסרי כבוד"::"לינקולן":"דג'אנגו"). בגלל שהוא של ספילברג, יש לי ציפיות הרבה יותר נמוכות ממנו. אין בכך כדי לומר שאת טרנטינו אני מקבל בזרועות פתוחות כחבר במועדון הדמיוני שאותו ז'יז'ק מכנה "השמאל ההוליוודי", אבל אין ספק שהאלימות הגרוטסקית והמשחק חסר-הכבוד במיתוסים שמאפיינים אותו עדיפים אלפי מונים על החשיבות העצמית המנופחת של ספילברג (שלא לדבר על הטעם שלו במוזיקה).

טרנטינו עצמו אומר שהוא "רוצה לעשות סרטים שמתעסקים עם העבר הנוראי של אמריקה אבל כמו מערבוני ספגטי, לא כמו סרטי אישוז. … שיתמודדו עם כל מה שאמריקה לא מתמודדת אתו בגלל שהיא מתביישת, וארצות אחרות לא מתמודדות אתו כי הן לא מרגישות שיש להן זכות". יש בזה משהו: קשה לדמיין במאי הודי או שוודי עושה סרט פיצוצים על העבדות בדרום האמריקאי; מהבחינה הזאת ההגמוניה התרבותית של ארצות הברית מחזיקה מעמד טוב מאד. בטריילר השני לסרט ליאונרדו דיקפריו תוהה למה השחורים "לא מתקוממים והורגים את כל הלבנים". הראפר אב-סול, באחד הרגעים היותר פוליטיים שלו, טוען ש"אם הלילה כל הכנופיות בעולם יתאחדו, יהיה לנו סיכוי מול הצבא", אבל אף אחד בכנופיות לא מקשיב לו. אולי הסרט של טרנטינו יעשה משהו כדי להעיר את כולם ולפוצץ את המורסה המגעילה והמוכחשת ש(לא) נקראת "גזע" באמריקה היום.

אה כן, ותגידו לאהוד שיפסיק כבר.

===

עדכון: ג'אנגו חרא סרט. לנימוקים:

http://jacobinmag.com/2013/01/why-django-cant-revolt/

http://exiledonline.com/free-me-from-django-unchained/comment-page-1/#comment-55605

מודעות פרסומת
26/10/2012

פטישיזם בחירות

אולי התרומה הכי חשובה של סלאבוי ז'יז'ק לחשיבה הפוליטית בת-זמננו היא מושג הפטיש (fetish) שפיתח, על בסיס ההגות של מארקס ופרויד. בניגוד לתפיסה הרווחת, בשביל ז'יז'ק הפטישיסט אינו מי שמאמין באמיתותו של משהו שקרי, אלא מי שמתנהג כאילו משהו שקרי הוא אמיתי, ואחת היא מהן אמונותיו הפנימיות הכמוסות. למעשה, לעתים קרובות פטישיסטים מודעים היטב לשקריותו של הפטיש שלהם. הנוסחה של הפטיש, כותב ז'יז'ק, היא je sais bien, mais quand meme…, "אני יודעת טוב מאד [ש-x הוא שקר], ובכל זאת [אני מתנהגת כאילו הוא אמת]". הניסוח הזה מאפשר לנו לחלץ את מושג הפטיש מתחום הפסיכולוגיה האינדיבידואליסטית ולהבין בעזרתו תופעות חברתיות.

התופעה החברתית שמדאיגה אותי כרגע היא מערכת הבחירות הבאה עלינו לרעה. כפי שהוכיח נועם שיזף באותות ומופתים ב-972+, הבחירות האלה לא יכולות לשנות שום דבר. אין להן בדל של משמעות. גם אילו היה דבר כזה "גוש מרכז-שמאל", כלומר, אם היה סיכוי כלשהו שקדימה ובל"ד יישבו בממשלה יחד, וגם אילו ממשלה כזאת היתה דבר רצוי, לגוש הפיקטיבי הזה אין כל סיכוי לגרוף רוב בבחירות הקרובות. חד וחלק, סגור וחתום.

מצב העניינים הזה מעורר בעיה עבור מי שפעיל במפלגות שמאל רדיקליות שרצות לבחירות (כמו חד"ש, שאני חבר בה). כדי להשתתף במשחק הבחירות, צריך לעשות כאילו הוא משנה משהו. אם אתה רוצה לזכות בתוספת של אלפי קולות, אתה צריך לשכנע אנשים שתוספת של עשרות אלפי קולות תשנה משהו; ואם אתה רוצה לזכות במאות קולות, אתה צריך לשכנע אותם שתוספת של אלפי קולות תעשה את ההבדל. מה שאתה חייב להדחיק מכול וכול זאת העובדה שהקולות האלה הם חסרי-משמעות לחלוטין. גם אם חד"ש, למשל, תזכה בסכום אסטרונומי של שישה מנדטים, זה לא ישנה שום דבר.

הבחירות לא ישנו כלום, המאבק נמשך. צרפת 1968

ההדחקה הזאת היא לא עניין נפשי פנימי; פעילים חכמים יסכימו בחדרי חדרים לניתוח הנ"ל, אבל לא בציבור, שהרי צריך לקיים קמפיין וכדי לקיים קמפיין בכלל, צריך להאמין שאפשר לשנות משהו באמצעותו. כך הם נתפסים אחד לאחד לנוסחת הפטיש: "אני יודע טוב מאד שהבחירות האלו לא ישנו שום דבר, ובכל זאת אנחנו חייבים לעשות כאילו כן, כי קמפיין חייבים לנהל". להחלטה הזאת מצטרפות ההחלטות המקבילות של פעילים במפלגות אחרות, הדיונים המתארכים בפייסבוק על מה להצביע, זעקות השבר והחלחלה על כך שדמות ג'ינג'ית פלונית הצטרפה למפלגה גריאטרית אלמונית, וכן הלאה והלאה עד זרא.

לשם הבהירות אומר שאני לא תופס כאן עמדה אנרכיסטית טהרנית. מי שיוצא לקמפיינים נגד הצבעה בבחירות הוא פטישיסט לא פחות, ואולי יותר, ממי שמריץ רשימה – הפנטזיות של סאראמאגו נוטווית'סטאנדינג, אף משטר עוד לא נפל בגלל אחוזי הצבעה נמוכים. אני גם לא מתכחש לכך שבמקרים מסוימים, ולא כל כך נדירים, לפוליטיקה אלקטורלית יכולה להיות חשיבות: דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות הן הקמפיין של "עיר לכולנו" בת"א-יפו ב-2008 והבחירות האחרונות ביוון, שבהן קואליציית השמאל סיריזה הפסידה בהפרש קטן (ואולי טוב שהפסידה, אבל זה עניין אחר).

העובדה שמערכת הבחירות נטולת-המשמעות הזו מגיעה בעקבותיה של תנועת המחאה החשובה ביותר שנראתה בארץ זה כמה עשורים הופכת את הפטישיזם הזה למסוכן עוד יותר. קשה להאמין שמאות האלפים שמילאו את הכיכרות לא יכולים למלא את הכנסת, ומפתה לחשוב שזה תלוי רק בנו, שאם נתאמץ מספיק לגייס קולות לדעם, לחד"ש, למרצ או לעבודה אז השכינה הקדושה ששרתה על מאהלינו תפרוש את כנפיה מעל ארצנו הדוויה כולה. אבל זה בלתי-אפשרי, והסיבות לכך הן מבניות ואובייקטיביות. השלטון בישראל בנוי על מערך מורכב של שליטה שבו קבוצות שונות נהנות מפריבילגיות יחסית לאחרות (בהפשטה גסה, אשכנזים ילידי הארץ ביחס לשאר היהודים, והיהודים ביחס לפלסטינים ואחרים), והמחאה רק החלה במלאכה ארוכת טווח של כרסום במערך הזה. המערכת המפלגתית הנתונה יכולה רק לחזק אותו.

על אף הרושם הראשוני, אני לא נותן כאן מתכון לפסימיות וייאוש; ייאוש יהיה מנת חלקו של מי שיחזיק אצבעות בליל ה-22 בינואר. על אף מה שאמרתי לעיל בגנותה של הפסיכולוגיה, לפטישיזם יש בהחלט צד נפשי, ומי שפועל ופועל ופועל כאילו הוא מאמין במשהו, סופו שיאמין, ואפילו קצת. לכן מי שמספרים לאחרים שיש שביב של תקווה בבחירות האלה – הם אלה שזורעים ייאוש, לא אני. פעילים ש"נשרפים" על עבודת בחירות קדחתנית, איבה מיותרת בין גופים שונים בשמאל, הזנחה של זירות מאבק אחרות – כל אלה הם פועל יוצא ישיר של פטישיזציה של הבחירות, ומכולם אפשר וכדאי להימנע.

~~~

מי שעוקבת אחרי הצד התיאורטי של הטיעון יכולה לתקוף אותי כאן באותו נשק שבו השתמשתי אני. כל הטיעונים שלי נשענים על הנחות מוקדמות: שקיימת ישות כלשהי בשם "השמאל" שיכולה לשנות את המציאות, שלפעולה הזאת יכולות להיות תוצאות שהן גם מכוונות וגם טובות, ושהפוסטים שלי יכולים להשפיע על הישות הזאת ומעשיה. אין לי ראיות מספקות לאף אחת מההנחות הללו; אני פועל כאילו אני מאמין בהן, וקריאה במה שכתבתי עלולה לגרום לאחרים לפעול באופן דומה. במלים אחרות, אני פטישיסט מדבק; וקל מאד להפעיל מהלך דומה כמעט על כל מי שנוקט בפעולה חברתית כלשהי.

ובכן, יכול להיות. ייכן שכל פרקטיקה היא ביסודה פטישיסטית, אבל אז מה? עצם האפשרות להפעיל מהלך אנליטי על כל דבר איננה עילה לפסילתו של המהלך. השאלה היא מה עושה החשיפה של פרקטיקה מסוימת כפטישיסטית. במקרה של ההתערבות שלי בפוליטיקה האלקטורלית, במקרה הטוב היא תשכנע כמה מקוראיי להשקיע פחות אנרגיה במערכת הבחירות הנוכחית ויותר בפעילות הפוליטית ארוכת-הטווח והחשובה שבה הם היו עסוקים עד לפני כמה שבועות. במקרה של הפטישיזם הפוליטי הפרטי שלי, אין לחשיפתו השפעה של ממש, בגלל שכמו פטישיסטים רבים, אני שלם עם הפטיש שלי. אני מודע לכך שאין דרך להוכיח את אפשריותו של שינוי מהפכני ואת רציותה של פעילות לקראתו, אבל שתי ההנחות הללו הן עיקרי אמונה בשבילי. אני יודע טוב מאד, ובכל זאת!